דוח מרכז אדוה: הפערים החברתיים בישראל ממשיכים להתרחב

מרכז אדוה למידע על שוויון וצדק חברתי מפרסם הבוקר את הדוח השנתי, שממנו עולה שוב תמונת הפערים החברתיים העמוקים בישראל בין מעמדות סוציו־אקונומיים ובין היישובים המבוססים ליישובי הפריפריה החברתית. ד”ר שלמה סבירסקי ואתי קונור־אטיאס, מחברי הדוח, מזהירים: “השוויון והצדק החברתי אינם עומדים בראש סולם העדיפויות של המדינה. בכל הנוגע לקידום רמת החיים של כלל הישראלים, הממשלה משליכה את יהבה על צמיחה כלכלית. אך פירות הצמיחה חלחלו וממשיכים לחלחל כלפי מעלה, יותר מאשר כלפי מטה. על כן מתבקשת מעורבות מדינתית משמעותית”.

סבירסקי מוסיף: “ממשלות ישראל הלכו וקיצצו ביכולותיהן לפעול, ובעיקר ביכולותיהן התקציביות. התוצאה היא הידלדלות והצטמקות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת - שירותי חינוך, השכלה גבוהה, בריאות, רווחה וביטחון סוציאלי. מעייניהם של ממשלות ישראל נתונים בעיקר לבעיות מדיניות וביטחוניות, ובראשן הסכסוך עם הפלסטינים, המתבטא בעימותים אלימים תכופים. ממשלות ישראל אינן פנויות לפתח תוכניות ארוכות טווח להעלאת שיעור הזכאות לתעודת בגרות, להגדלת אוכלוסיית הסטודנטים או להכללתה של כלל אוכלוסיית ישראל ב’אומת הסטארט־אפ'”.

לפי הדוח, ב־2015 ההכנסה הכספית ברוטו של משק בית שבראשו שכיר עמדה בעשירון התחתון על 4,644 שקל בחודש, בעוד בעשירון העליון היא עמדה על 58,293 שקל. שני העשירונים העליונים בישראל בלבד תופסים נתח בלתי נתפס של 43.9% מכלל הכנסות משקי הבית, בעוד כל שמונת העשירונים שמתחתיהם מתחלקים ב־56.1% הנותרים.

מהדוח עולה עוד כי פער השכר החודשי הממוצע בין שכר מנכ”ל חברה עסקית גדולה הנסחרת בבורסה לבין שכר המינימום הוא פי 91. התגמול הממוצע של המנכ”לים היה גבוה פי 44 מהשכר הממוצע במשק, העומד על 9,592 שקל.

גם הפערים העדתיים נשמרים, ונכון ל־2015 שכרם של שכירים אשכנזים ילידי הארץ עמד על 31% מעל לממוצע, ואילו שכרם של שכירים מזרחים ילידי הארץ עמד על 14% בלבד מעל לממוצע. שכרם של שכירים ערבים עמד על כשני־שלישים מהממוצע ושכר שכיר יוצא אתיופיה (בכלל זה גם עולים מאתיופיה וגם ילידי ישראל שהם צאצאים לעולים מאתיופיה) עמד על כמחצית מהשכר הממוצע.

בראש טבלת האבטלה עדיין מצויים יישובים ערביים, ובראשם היישובים הבדואיים בדרום. ברוב היישובים היהודיים שיעור האבטלה היה נמוך מ־5%, אך שיעורים גבוהים הרבה יותר נרשמו בערים ובעיירות פיתוח בדרום כמו מצפה רמון (9.5%), דימונה (9.3%) וירוחם (8.6%).

מתנערים מאחריות

עוד עולה מהדוח כי הציבור בישראל מקבל שירותי באיכות שונה, בהתאם להכנסה, מה שגורם לפער שהולך ומתרחב בין עניים לעשירים ומתבטא באפשרויות לריפוי ולבריאות תקינה.

רמת בריאות משקפת איכות חיים, ובאופן כללי יותר, פערים מעמדיים כלליים: איכות התזונה, איכות הסביבה, איכות המגורים, רמת המודעות לסיכונים בריאותיים, טיב התחבורה, טיב התעסוקה, המרחק ממרכזי שירותים רפואיים ועוד.

ההבדלים באיכות החיים משתקפים בשני מדדים עיקריים, המשמשים בכל העולם לציון פערים ברמת בריאות: תמותת תינוקות ותוחלת חיים. שיעור תמותת התינוקות בישראל לכל אלף תינוקות עמד בשנת 2014 על 3.1. שיעור זה הציב אותה במקום ה־15 בקרב מדינות ה־OECD בדוח הנוכחי. בשנים 2014־2010 ניכר הפער בין תמותת תינוקות יהודים לערבים - שיעור תמותת התינוקות בקרב ערבים עומד על 6.4 – גבוה פי 2.6 מזה של יהודים.

בדוח מודגש שאי השוויון בבריאות במדינת ישראל נמצא בעלייה מתמדת. בין היתר, משום שהמדינה מתנערת מהאחריות שלה כלפי אזרחיה. “מרגע שנטל המימון עובר מן המדינה אל צרכני הבריאות, התוצאה היא אי שוויון בהוצאה על שירותי הבריאות”, נאמר בדוח. “כולם שילמו יותר – אבל משפחות שהכנסתן גדולה יותר יכלו להרשות לעצמן לרכוש ביטוחים רבים ויקרים יותר, בעוד משפחות מעוטות הכנסה יכלו לרכוש הרבה פחות”.

בשנת 2015, כך מצוין בדוח, סך ביטוחי הבריאות בישראל - שכוללים ביטוחים משלימים ופרטיים - ביחס לסך הוצאות משקי הבית על בריאות עמד על כשליש: 34%. בשנה זו, משקי בית מהעשירון העליון הוציאו על ביטוחי בריאות פרטיים ומשלימים של הקופות כ־600 שקל בחודש, פי חמישה מהעשירון השני. בעשירונים נמוכים יש משקי בית שאין ידם משגת לרכוש ביטוחי בריאות נוסף לביטוח הבסיסי של הקופות”.

מיתר בראש

מהדוח עולה תמונת מצב קשה גם בנוגע למערכת החינוך, ולפיה, היא לא מצליחה לפעול לצמצום אי השוויון הכלכלי. החוקרים מצאו כי ביישובים מבוססים שיעור הסטודנטים לתואר ראשון במוסד אקדמי בקרב בני 20־29 גבוה יותר. בשנת הלימודים 2014/15 שיעור זה ביישובים יהודיים מבוססים עמד על 21.5%, ובקרב היישובים הערביים על 9.1%. הממוצע הארצי עמד על 14%, מתוכם 6.8% באוניברסיטאות ו־7.2% במכללות האקדמיות.

מיתר ניצב בראש טבלת היישובים, עם 33.8% סטודנטים לתואר ראשון, אחריו סביון, עם 33.6% ועומר עם 33.4%. סוגרים את הרשימה ערערה בנגב עם 2.6%, מודיעין עילית עם 2.4% ובתחתית - ג’סר א־זרקא עם 2% בלבד.

עוד עולה מהדוח כי ב־2015 רק 29.3% מבני הנוער שהיו בני 17 בשנת 2007 התחילו ללמוד במוסד ישראלי להשכלה גבוהה. 81.8% מאותה שכבת גיל למדו במסלול המוביל לבחינות הבגרות, אבל רק 46.3% קיבלו תעודת בגרות.

כשמפרידים בין האוכלוסייה היהודית לערבית (ללא מזרח ירושלים), רואים כי 51.8% מקרב היהודים לעומת 35.2% מקרב הערבים זכאים לתעודת בגרות.

מנגד, אפשר להתעודד מעט מכך ששיעור הזכאות לתעודת בגרות בקרב בני 17 עלה מ־20% ב־1980 ל־30% ב־1990 ול־40% בשנת 2000. ב־2013 הוא חצה לראשונה את רף ה־50% וב־2015 עמד על 56%.