ביקור בסדנה של בונה הכינורות הישראלי, אמנון וינשטיין, הוא כמו נסיעה במכונת זמן למאה אחרת. במרכז תל אביב, בתוך מרתף צפוף, ריח של עבודת כפיים נישא באוויר, האיש לא מפסיק לעבוד.
קשה שלא להתרשם ממפעל חייו המדהים של המאסטר, בן ה־78, שמחזיק ברשותו 64 כינורות מתקופת השואה. מדובר בכלים שאסף, תיקן, ואת חלקם אפשר לשמוע כיום בקונצרטים של תזמורות שהוא עורך ברחבי העולם במסגרת פרויקט בשם “כינורות של תקווה”. בימים אלה הוא נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות של הפרויקט בארצות הברית.
“המקצוע הזה הוא קונטרה להייטק”, צוחק וינשטיין וממשיך לתקן בזמן שאנו משוחחים. “הדמיון חייב לפעול. לנגן זו טכניקה, אבל כאן אתה צריך כישרון. כל כינור הוא עולם בפני עצמו, ואתה לא יכול להתייחס לכולם כאילו אתה כבר מכיר אותם”.
בחודש שעבר, בטקס עתיר אח”מים שנערך במוזיאון היהודי בברלין, קיבל וינשטיין על פועלו את אות ההצטיינות הגבוה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מידיו של שר החוץ של גרמניה, פרנק ואלטר־שטיינמאייר, מועמדם של הסוציאל־דמוקרטים לנשיאות בארצו. “הקונצרט בברלין של ‘כינורות של תקווה’ היה הפסגה, ובגללו גם קיבלתי את המדליה”, וינשטיין משוכנע. “זה הניצחון הגדול על הנאצים. תזמורת גרמנית משובחת מנגנת בכינורות של ניצולים”.
אתה שייך לעולם הולך ונעלם.
“למדתי את המקצוע מאבי ואחר כך המשכתי ללמוד באיטליה ובצרפת. בני אבשלום למד ממני, והיום יש לו בית מלאכה מצליח באיסטנבול. זה לא עולם הולך ונעלם, כי בסין יש היום כמות עצומה של בונים, ושם הרי הכל נמדד במיליונים. המקצוע זכה לרנסנס. כשאני למדתי, היינו בבית הספר חמישה תלמידים, והיום כל מחזור מוציא 180 חניכים”.
בעיסוק בכינורות מתקופת השואה התחיל כאמור משה, אביו של אמנון. “התזמורת הפילהרמונית נוסדה ב־1936 בידי ברוניסלב הוברמן וארטורו
טוסקניני, והוברמן חשש שהולך לקרות משהו רע ליהודים באירופה”, מספר וינשטיין. “הוא לא חשב על השואה, אבל ראה שטובי הנגנים היהודים באירופה פוטרו, חלק גדול מהם בגרמניה ואוסטריה. הוא הזמין אותם לכאן, אבל כשהזוועות החלו להתגלות, לא היה נגן אחד שהיה מוכן להמשיך עם כינור גרמני, אף שהיום אנחנו יודעים שרוב בוני הכינורות לא היו נאצים. להפך, היהודים היו הקליינטים הכי טובים. גרמניה הייתה מעצמה בבניית כינורות, והיהודים פשוט החרימו אותה. חלק מהאנשים שבר את הכלי כנקמה, חלק בא לאבי ואמר: ‘אם לא תקנה, אני אשבור’. בשביל אבי כינור שבור היה חילול הקודש. הוא ידע שלא יוכל למכור את הכינורות, וככה נהיה אוסף ברמה גבוהה, ששכב בארון והעלה אבק”.
לא שיטפון, הוריקן
וינשטיין נולד בסוף שנות ה־30 בישראל והיה ילד בתקופת השואה. “לא היינו יכולים לקבל את השואה כדור צעיר”, הוא מספר. “לא הבנו איך מיליונים נרצחו בעוד אנחנו, מדינה קטנה, ניצחה את כל המדינות שבסביבתה במלחמת העצמאות. אני זוכר שכשהייתי תלמיד בכיתה ו’ התחילו עם ימי הזיכרון, ואבי רצה שאנגן ביום השואה. סירבתי. אבי עמד בצד ובכה. כשראיתי את זה, הסכמתי לנגן. באותו בית ספר, כמה כיתות מתחתי, למד יצחק פרלמן הגדול. בטקס הבא הוא כבר היה על הכינור”.
במשך שנים וינשטיין לא נגע באוסף הכינורות של אביו עד שיום אחד, באמצע שנות ה־90, הגיע אליו בונה מתמחה מדרזדן שבגרמניה. השניים שוחחו, וכשהגיעו לסיפורי אוסף הכינורות, הגרמני נדהם. הוא לא הכיר את התקופה כלל, לא למד עליה. כשחזר הביתה לא הפסיק לנסות לשכנע את וינשטיין להגיע להרצאה בפני איגוד בוני הכינורות הגרמניים.
וינשטיין השתכנע. הוא המריא לגרמניה, וכשחזר התארח בתוכנית הרדיו של נתיבה בן־יהודה, כדי להביא את רשמיו. כמה ימים לאחר מכן הצטרף כינור חדש לאוסף. “פניתי בתוכנית לאנשים ושאלתי אם יש להם כינורות עם סיפורים מהשואה. אז באו כינור אחד ושני ושלישי”, הוא נזכר. “זה היה כמו כדור שלג, וזה הפך אצלי לאובססיה. אחרי 20 שנה אנחנו, כאמור, עומדים על 64 כלים כאלה”.
אתה עדיין מחפש.
“אי אפשר, הכינורות באים אלי. החודש הזה לא נכנס אף כינור חדש, אבל אחרי הכתבה אני כמעט בטוח שייצרו קשר. אנשים החביאו את הכינורות האלה, לא רצו לראות אותם. היום ילדיהם פותחים ארון, רואים כינור מפורק, ומאיפה הם צריכים לדעת מה זה? ככה הלכו הרבה כינורות לאיבוד. אבל ב־20 השנים האחרונות כמות הספרים, הסרטים והמאמרים בנושא השואה הפכה לא לשיטפון, אלא להוריקן. אנשים חוזרים לימים ההם”.
וינשטיין מספר שהוא מחלק את הקולקציה שלו לארבעה חלקים: החלק הראשון הוא האוסף שאביו אגר; החלק השני הוא כינורות שהיו בשואה, ויש להם סיפור, כולל צילום של בעליהם; החלק השלישי הוא כינורות מאותה תקופה, אבל כאלה שלא מתועדים והחלק הרביעי הוא כינורות מעוטרים במגני דוד שנעשו במיוחד לשימושם של נגנים יהודים.
“אני מתרגש מכל סיפור כמו ילד קטן”, וינשטיין מודה. “למשל, עכשיו, בברגן שבנורווגיה, הקרינו סרט דוקומנטרי שנעשה על הפרויקט שלנו. ניגש אל מכר שלי חברו הטוב וסיפר שיש סיפור כזה במשפחה שלהם. האיש, שברח לשוודיה, החביא את הכינור בשלג וכשחזר מצא אותו. אנחנו עכשיו מחפשים את הכינור”.
וינשטיין מציג כינור מתוך האוסף הגדול שלו. “זה, למשל, כלי שקניתי בשרלוט, צפון קרוליינה, ממורה לכינור”, הוא מספר. “היא קיבלה אותו באמצע שנות ה־60 מיהודים שבאו מאירופה. אין לי מידע ספציפי מאיפה הוא. עבודת רסטורציה לכינור כזה עלתה כעשרה עד 15 אלף דולר, כדי להביא אותו למצב שיכולים לעמוד באולם קונצרטים ולנגן. הרי בברלין האולם הוא לא משחק ילדים”.
כמה כינור כזה שווה?
“הכינור עצמו לא שווה שום דבר. אם אני אקנה אותו ב־100־200 שקל זה יהיה הרבה, אבל אם יש עליו מגן דוד, הוא יעלה יותר, ואם יש שם סיפור, אז בטח. אפשר לסיים לעבוד על כל הכינורות האלה בחמש דקות, אבל אם אתה רוצה שהכינור ינגן באולם קונצרטים של 1,200 איש, אז זה בדיוק כמו שאבנה כינור חדש”.
אין שחיקה
וינשטיין שולף כינור נוסף מהאוסף, שעליו מצויר צלב קרס, וליד נכתב “הייל היטלר”. “זה כינור שהיה שייך ליהודי בברלין, שהלך לבונה כינורות לא מקצועי, שללא רשות פתח את הכינור וכתב ‘הייל היטלר’”, מספר וינשטיין. “בחורצ’יק אחד קנה אותו מסוחר יהודי בוושינגטון, וכשפירק אותו כדי לסדר, ראה את הכתובת ורצה לשים את הכינור בתנור. אמרו לו: ‘חכה, יש פרויקט ששמו ‘כינורות של תקווה''. הבחור כתב לי ושלח את זה כמתנה. יש שלושה כינורות שאני לעולם לא אתקן, והוא אחד מהם. השני הוא כזה שמצבו בלתי הפיך, והשלישי הוא כינור של קבצן, שנבנה במיוחד כדי לקבץ נדבות. האיש לא ידע לנגן, רק עשה כאילו”.
חלק מהכינורות ששופצו יוצאים עם וינשטיין, אשתו עשי ובנו אבשלום לסיבובי הופעות בעולם, ובהם הרצאה וקונצרט של תזמורת. הכלים ההיסטוריים הם, כמובן, כוכבי הערב.
“בקליבלנד עשינו קונצרטים חינוכיים ל־12 אלף ילדים”, הוא מתגאה. “במשוב שהמורים נתנו הם כתבו: ‘לא שמענו סיכה נופלת על הרצפה’. זו המטרה הראשונה שלי: חינוך. בהמשך אנחנו נוסעים לג’קסונוויל ולסרסוטה שבפלורידה. בדרך כלל אנחנו לוקחים איתנו כמה כינורות שאנחנו מסוגלים לסחוב. ארבעה כינורות בארגז. לפעמים 12 כלים, לפעמים 16”.
דווקא בארץ הפרויקט, שזכה בחו”ל לשבחים, לא כל כך תפס. “יש פה בעיה”, הוא אומר. “השואה נמצאת בארץ בכל יום, אתה נמצא בזה יותר מדי, לכן אולי הפרויקט לא מתאים”.
להפך, זו דווקא דרך אחרת ללמד על הנושא.
“אני לא יכול להתווכח איתך, כי אתה לא יודע כמה שאתה צודק, אבל אלה לא האנשים הנכונים היום בסיפור. אבי הרי היה תלמיד ישיבה עד 1945. הייתי הולך איתו לבית כנסת מדי פעם. יום אחרי ששמע מה קרה, זה נגמר. לך תסביר את זה”.
אנו נפגשים בשעת אחר צהריים מאוחרת, כזו שבה פנסיונרים כבר יושבים בבית מול הטלוויזיה ונחים, אבל לווינשטיין אין זמן, יש לו כינורות לתקן, לבנות ולהכין לקונצרטים הגדולים.
“אין במקצוע הזה שחיקה”, הוא מסביר. “עשיתי הרבה דברים בחיים. הייתי פסל. השתתפתי בתערוכה הראשונה של אמנות מודרנית במוזיאון ירושלים, אבל הפסקתי, כי הכינור משך אותי יותר. בכינור יש צליל שהוא הדבר הכי קרוב לקול של אדם, והדבר המעניין בכינורות יהודיים הוא שהרבה חבר’ה שמנגנים עליהם אומרים ‘זה מצלצל יהודי’. צליל קצת אחר. היום כבר לא תשמע אותו, כי הכנרות היהודית כמעט ונגמרה אחרי שבמאה שעברה כל השורה הראשונה הייתה יהודית. היום זה סיני, יפני, קוריאני. מדי פעם קופצים חבר’ה טובים מאוד, כאלה שעדיין יש להם את הרגש”.