ד"ר ג'נט מיכאיל, רופאת משפחה ומטפלת הוליסטית, חלתה בסרטן עם סיכויי החלמה אפסיים. לאחר שנתבשרה כי אם לא תפעל במהרה משפחתה תישאר ככל הנראה יתומה, החליטה מיכאיל, חדורת מוטיבציה ואמונה, לעבור את הטיפולים הקונבנציונליים, ביניהם כימותרפיה ואימוץ אורח חיים בריא. כשרופאיה דיווחו לה כי מצבה השתפר קמעה אך לא בצורה מספקת, החליטה לנסות להחלים בעזרת כוחות פנימיים.
בראיון בתוכניתו של גבי גזית ב-"103FM" שיתפה בסיפורה יוצא הדופן: "בשנת 2007 לקיתי בסרטן, גידול בגודל תשעה סנטימטרים במפשעה בצד ימין. מקום לגמרי לא סימפטי. בהתחלה כמובן מאוד דאגתי, השתתקתי, התבלבלתי, הכל עוצר במקום, אתה לא יודע מה לעשות וזה מאוד קשה. להוציא את זה היה כרוך בהרבה סיכונים, כמו פגיעה בעצב ופגיעה בעורק, עד כדי שיתוק. משך הניתוח בין שעתיים לשמונה שעות. אבל אני הלכתי לגמרי עם המלצות הרופאים כי גם אני רופאה ובחרתי בטיפול קונבנציונלי מהתחלה ועד הסוף. אמרו לי שאזדקק לשני טיפולים כימותרפיים לפני הניתוח ושניים אחריו, ואחר כך 25 ימי הקרנות. אמרו לי שהסיכוי להבריא מהמחלה הוא 50%".
"כימותרפיה - כמו לחתום על טופס שהורג אותך"
"הגבתי טוב וחיובי", הדגישה ד"ר מיכאיל. "עברתי לאורח חיים בריא ולתזונה בריאה. הסתכלתי על הכימותרפיה כמשהו שיציל את חיי, למרות שזה מאוד קשה וכל אחד יודע מה זה טיפולים כימותרפיים ולאילו תופעות לוואי הם גורמים. ובכלל, לחתום על טופס הסכמה זה כמו לחתום על טופס שהורג אותך. אמרתי לעצמי שאני צריכה לצאת מהמחלה ובינתיים קראתי הרבה חומרים בנושא וניסיתי כל מיני דרכים. התחלתי עם דמיון מודרך, שמטרתו להקטין את הגידול. התחלתי לדמיין אור שנכנס לי לראש, עובר את כל הגוף, מתמקד במקום של הגידול ומקטין אותו. ואכן עשיתי את זה, עד כדי כך שאפילו האונקולוג שניתח אותי, כשבאתי לביקורת אחרי ניתוח, אמר שבביופסיה של הגידול נשארו רק 5% וכי שאר התאים נמסו והפכו לנוזליים. זה משהו שממש לא אופייני לגיל שלי, אלא בדרך כלל לגילאים של ילדים. עד כדי כך הייתי חיובית".
הטיפולים הראשוניים שד"ר מיכאיל עברה סייעו להחלמתה, אך כמו במקרים רבים, המחלה חזרה כעבור חצי שנה. הפעם, הגרורות הגיעו לאזור הריאות. "במקרה כזה כבר אין אפשרות לצאת מהמחלה", סיפרה. "מה שהחזיר אותה, ככה אני מאמינה, זו המחשבה שלי שהתמקדה בסטטיסטיקות שזה יחזור, שזה עלול לחזור, או שאי אפשר לצאת מזה, והתמקדתי. כשמתמקדים במחשבה שלילית נשארים בה. אני מאמינה שאנחנו זה מה שאנחנו חושבים. יש אנשים שבתת-מודע שלהם הם מבינים שהם הולכים. אני החלטתי שאני כאן, עם הבעל והילדים, הייתה לי תשוקה לחיים כי יש לי עוד הרבה מה לעשות בחיים האלה. התת-מודע שלי הבין את זה. בכלל, התת-מודע שלנו הוא אינטליגנציה אין-סופית, הוא חכמת הגוף. כשהוא מבין שאנחנו רוצים משהו הוא יבצע אותו ויעשה אותו, הוא התרגל לעשות כך מרגע הבריאה. הוא דואג שהפצעים יתרפאו והלב ימשיך לפעום, ובזה אני מאמינה. יצאתי נקייה לחלוטין בבדיקת ה-סי.טי האחרונה ואני עדיין בטיפולים קונבנציונליים. למעשה, בעוד כשלושה חודשים אחגוג שמונה שנים של בריאות".
"אני הלכתי עד הסוף והפסקתי עם הטיפולים הקונבנציונליים בתיאום עם האונקולוג שלי, שהסכים איתי שהם מסכנים את חיי, אבל העיתוי לא צריך להיקבע ככה בכאוס, זה מסכן חיים של אנשים", ציינה ד"ר מיכאיל. "אני ממליצה קודם כל ללכת על טיפול קונבנציונלי ולהיות מתואם עם האונקולוג בכל שלב ושלב. אם מגיעים למצב שהכימותרפיה כבר לא עוזרת, או שהיא כבר מסכנת את החיים והאונקולוג אומר שהוא כבר מרים ידיים ולא יכול לעזור יותר, אנשים צריכים לדעת שזה לא הסוף, שיש עוד תקווה ושיכולים בכוחות הפנימיים שלהם כן לצאת מהמחלה. זה המסר שלי. לצערי הריפויים הספונטניים כמו שלי הם די רבים, אבל מבחינה סטטיסטית הם מזעריים. אם מישהו היה חוקר אותם אולי הוא היה מצליח לעזור לאנשים לצאת מזה בלי כימותרפיה. אבל זה לא נעשה כי אף חברת תרופות לא מרוויחה מזה".
בראיון בתוכניתו של גבי גזית ב-"103FM" שיתפה בסיפורה יוצא הדופן: "בשנת 2007 לקיתי בסרטן, גידול בגודל תשעה סנטימטרים במפשעה בצד ימין. מקום לגמרי לא סימפטי. בהתחלה כמובן מאוד דאגתי, השתתקתי, התבלבלתי, הכל עוצר במקום, אתה לא יודע מה לעשות וזה מאוד קשה. להוציא את זה היה כרוך בהרבה סיכונים, כמו פגיעה בעצב ופגיעה בעורק, עד כדי שיתוק. משך הניתוח בין שעתיים לשמונה שעות. אבל אני הלכתי לגמרי עם המלצות הרופאים כי גם אני רופאה ובחרתי בטיפול קונבנציונלי מהתחלה ועד הסוף. אמרו לי שאזדקק לשני טיפולים כימותרפיים לפני הניתוח ושניים אחריו, ואחר כך 25 ימי הקרנות. אמרו לי שהסיכוי להבריא מהמחלה הוא 50%".
"כימותרפיה - כמו לחתום על טופס שהורג אותך"
"הגבתי טוב וחיובי", הדגישה ד"ר מיכאיל. "עברתי לאורח חיים בריא ולתזונה בריאה. הסתכלתי על הכימותרפיה כמשהו שיציל את חיי, למרות שזה מאוד קשה וכל אחד יודע מה זה טיפולים כימותרפיים ולאילו תופעות לוואי הם גורמים. ובכלל, לחתום על טופס הסכמה זה כמו לחתום על טופס שהורג אותך. אמרתי לעצמי שאני צריכה לצאת מהמחלה ובינתיים קראתי הרבה חומרים בנושא וניסיתי כל מיני דרכים. התחלתי עם דמיון מודרך, שמטרתו להקטין את הגידול. התחלתי לדמיין אור שנכנס לי לראש, עובר את כל הגוף, מתמקד במקום של הגידול ומקטין אותו. ואכן עשיתי את זה, עד כדי כך שאפילו האונקולוג שניתח אותי, כשבאתי לביקורת אחרי ניתוח, אמר שבביופסיה של הגידול נשארו רק 5% וכי שאר התאים נמסו והפכו לנוזליים. זה משהו שממש לא אופייני לגיל שלי, אלא בדרך כלל לגילאים של ילדים. עד כדי כך הייתי חיובית".
הטיפולים הראשוניים שד"ר מיכאיל עברה סייעו להחלמתה, אך כמו במקרים רבים, המחלה חזרה כעבור חצי שנה. הפעם, הגרורות הגיעו לאזור הריאות. "במקרה כזה כבר אין אפשרות לצאת מהמחלה", סיפרה. "מה שהחזיר אותה, ככה אני מאמינה, זו המחשבה שלי שהתמקדה בסטטיסטיקות שזה יחזור, שזה עלול לחזור, או שאי אפשר לצאת מזה, והתמקדתי. כשמתמקדים במחשבה שלילית נשארים בה. אני מאמינה שאנחנו זה מה שאנחנו חושבים. יש אנשים שבתת-מודע שלהם הם מבינים שהם הולכים. אני החלטתי שאני כאן, עם הבעל והילדים, הייתה לי תשוקה לחיים כי יש לי עוד הרבה מה לעשות בחיים האלה. התת-מודע שלי הבין את זה. בכלל, התת-מודע שלנו הוא אינטליגנציה אין-סופית, הוא חכמת הגוף. כשהוא מבין שאנחנו רוצים משהו הוא יבצע אותו ויעשה אותו, הוא התרגל לעשות כך מרגע הבריאה. הוא דואג שהפצעים יתרפאו והלב ימשיך לפעום, ובזה אני מאמינה. יצאתי נקייה לחלוטין בבדיקת ה-סי.טי האחרונה ואני עדיין בטיפולים קונבנציונליים. למעשה, בעוד כשלושה חודשים אחגוג שמונה שנים של בריאות".
"אני הלכתי עד הסוף והפסקתי עם הטיפולים הקונבנציונליים בתיאום עם האונקולוג שלי, שהסכים איתי שהם מסכנים את חיי, אבל העיתוי לא צריך להיקבע ככה בכאוס, זה מסכן חיים של אנשים", ציינה ד"ר מיכאיל. "אני ממליצה קודם כל ללכת על טיפול קונבנציונלי ולהיות מתואם עם האונקולוג בכל שלב ושלב. אם מגיעים למצב שהכימותרפיה כבר לא עוזרת, או שהיא כבר מסכנת את החיים והאונקולוג אומר שהוא כבר מרים ידיים ולא יכול לעזור יותר, אנשים צריכים לדעת שזה לא הסוף, שיש עוד תקווה ושיכולים בכוחות הפנימיים שלהם כן לצאת מהמחלה. זה המסר שלי. לצערי הריפויים הספונטניים כמו שלי הם די רבים, אבל מבחינה סטטיסטית הם מזעריים. אם מישהו היה חוקר אותם אולי הוא היה מצליח לעזור לאנשים לצאת מזה בלי כימותרפיה. אבל זה לא נעשה כי אף חברת תרופות לא מרוויחה מזה".