"אתה חושב שאתה חולם חלום רע, אבל מבין שזו המציאות"

טקס הסיום של קורס קציני מטה, שנערך ביום שלישי שעבר ברחבת המסדרים של בה”ד 1, היה מהול בלא מעט עצב. שלושה ממשתתפי הקורס לא זכו להגיע לסיומו, לאחר שנרצחו בפיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב בירושלים ב־8 בינואר. כזכור, בשעת צהריים באותו יום דרס במשאיתו המחבל פאדי אל־קנבר, ערבי תושב שכונת ג'בל מוכאבר במזרח־ירושלים, קבוצת חיילים שעמדו במקום. ארבעה חיילי צה"ל נרצחו בפיגוע, בהם, כאמור, שלושה צוערים מהקורס: סגן שיר חג'אג', סג"מ שירה צור וסג"מ ארז אורבך, שהועלו לדרגות קצונה לאחר מותם; והקצינה סגן יעל יקותיאל.

בין מקבלי הסיכה הנכספת בטקס היו גם חיילים שנפצעו בפיגוע הדריסה ונעזרים מאז בכיסאות גלגלים וקביים. אחד מהם הוא עידן לוי, שמאושפז מאז הפיגוע בבית החולים תל השומר. “אני אמור לחזור לתפקוד מלא”, מספר לוי. “אחזור לצבא, אעשה השלמה ולאחר מכן אמשיך כקצין. מבחינתי אין סיבה שלא. הייתי במגמה של קציני מטה, זה לא משהו שאתה צריך להרגיש בו סכנה. אתה עושה עבודה חשובה, אבל עורפית, לא לוקח בחשבון אפשרות שתיפצע, וכשאתה חווה את זה, אתה אומר: ‘וואלה יש סיכוי שזה יקרה לכולם’. אני לפחות חושב ומקווה שאת הסיכון שלי כבר ניצלתי”.

רצף האירועים במוחו של לוי נקטע ממש לפני פגיעת המשאית הקטלנית. הוא לא זוכר את הכאב הגדול ואת פעולות ההצלה שנעשו כדי לייצב את מצבו. “זה קרה ביום ראשון, התחלנו סדרת חינוך בירושלים”, הוא מנסה לדלות מזיכרונו. “אני, שהייתי רגיל לפני הקורס להסתובב על מדי א’, התלהבתי שסוף־סוף חוזרים לשגרה. בצהריים יצאנו מבנייני האומה אחרי שאכלנו. הגענו לארמון הנציב, שם היה אמור להיות סיור בהדרכת קצינת החינוך שנהרגה, יעל יקותיאל ז”ל. אני לא זוכר שהיא אפילו הוצגה בפנינו. הגענו והורדנו את התיקים, כי אמרו שהאוטובוס אמור לחזור כדי לקחת פלוגה אחרת. אני זוכר את עצמי מחפש את התיק שלי, וזהו. מספרים שהמשאית עלתה על הצוערים, ואחרי זה על התיקים, והפגיעה שלי כנראה הייתה בטווח הזמן הזה”.

אתה לא זוכר כלום מהרגעים ההם?

“שום דבר מהאירוע עצמו. כנראה איבדתי את ההכרה באותו רגע, אבל בסופו של דבר רוב הצוערים, גם אלה שנפגעו פגיעות קלות, לא זוכרים. אמרו לנו שזה חלק ממנגנון ההדחקה שיש לגוף. היו כאלה שלא נפגעו, אבל עמדו מטרים ספורים מהמשאית וראו את המראות הקשים”.

שמעת לפחות צעקה של אזהרה?

“לפי מה שסיפרו, אמרו שאף אחד לא היה מוכן. אחד הצוערים ראה את המשאית מתקרבת, נתן צעקה חזקה, אבל אנשים לא הספיקו להימלט. באינסטינקט הם רק הסתובבו, ואז המשאית באה ובום”.

הפגיעה בלוי הייתה חזקה. הצד הימני של גופו ספג מהלומה, ומהעוצמה הוא עף למרחק של כמה מטרים. עצם הירך ברגל ימין התרסקה, ראשו נחבט בעוצמה בקרקע, דם החל לרדת מאוזניו. “היה לי סדק בבסיס הגולגולת, בצד שמאל של הראש”, הוא משחזר. “סיפרו לי שכשניגשו אלי, העיניים שלי היו פתוחות וראו שאני לא בהכרה. חרחרתי. אחד הרופאים, שהיה בצוות, ממש הציל את חיי. הוא משך לי את הלשון החוצה ופתח נתיב אוויר לנשימה. הוגדרתי כפצוע קשה”.

“לא מוכן לזה"

לוי, בן 19 וחצי מפתח תקווה, הוא בנם היחיד של רחל ויוסי. כצפוי, כאשר אמו שמעה על הפיגוע, היא נכנסה לחרדה. כשניסתה להשיג את בנה בנייד, לא זכתה, כמובן, לתשובה. “אותו יום היה נורא בשבילה”, הוא מספר. “לא עניתי לה, ואחרי כמה שעות התקשרו אליה מבית החולים הדסה ואמרו: ‘תארזי תיק ותבואי’. היא פשוט עזבה הכל. כיבתה את הגז, סגרה את התנור, ארזה תיק וטסה. אחרי שבוע, כשחזרה הביתה, גילתה שהשאירה עוף בתנור”.

לוי שכב במשך יום מורדם ומונשם. הוא זוכר שכשהתעורר, הוריו היו ליד מיטתו, ומישהי סיפרה לו שנפצע בפיגוע, נפגע ברגלו ועבר ניתוח. “זה היה מבהיל”, הוא מודה. “אתה לא מוכן לזה. פתאום אומרים לך שהיית בפיגוע. אתה חושב שאתה חולם חלום רע, אבל מהר מאוד מבין שזו המציאות. הייתי על מורפיום, לא ממש בהכרה מלאה, קצת מעורפל. לא סיפרו לי על ההרוגים, אבל זה עדיין היה שוק”.

לאט־לאט הגיעו לאוזניו של לוי פרטי האירוע הטרגי. בין היתר, גילה ששלושה מחבריו לקורס לא שרדו את הפיגוע הקשה. “את כל השלושה הכרתי אישית”, הוא מספר. “הם היו איתי בפלוגה. ארז אורבך היה איתי בצוות. עם שירה צור ניווטתי באחד הניווטים ועם שיר חג’אג’ הייתי בשבוע שמירות בבסיס ליד אילת. זה היה הלם, אבל זה גם הרגע שאתה מבין שאתה חי ואתה בסדר. עם כל הצער שבדבר אתה באמת מודה שנשארת בחיים. אלה דברים שלא נקלטים. זה משהו שאף אחד לא מכין אותך אליו”.

מה חשבת על הביקורת על תפקוד החיילים בזמן הפיגוע?

“אני יודע שהחברים שלי פעלו באומץ. האירוע נגמר בתוך זמן קצר, והתפקוד הטוב של חברי כנראה הציל את חיי. הצוערים ירו לעבר המחבל עד שנוטרל, ואחרי זה הגישו עזרה לפצועים, ביניהם אני”.

רחל, אמו של לוי, בהתחלה ישנה איתו בחדר בבית החולים, ואילו אביו העביר את הלילות במלונית הסמוכה. בהמשך עבר לוי מבית החולים הדסה בירושלים לשיקום בתל השומר, שם מחזירים אותו לאט־לאט למסלול. מלמדים אותו ללכת על קביים, לשוב לפעילויות היומיומיות. “נתנו לי תקופת החלמה של שלושה־ארבעה חודשים, ואני אמור לחזור לתפקד”, הוא מספר. “מאחר שאני צעיר, והפגיעה היא במקום עמוס שרירים ושומן יחסית, השבר צריך להתאחות מהר יותר”.

איך השיקום הנפשי?

“עוד לא סבלתי ממשהו, אבל אמרו שזה יכול לקרות ברגע. פתאום לראות משאית שנראית אותו דבר או לשמוע קול צעקה חזק. שאלו אותי אם אני יותר דרוך כעת, אבל עוד לא יצא לי להסתובב מחוץ לבית החולים. ככל הנראה לא תהיה לי פגיעה נפשית”.

במהלך שיקומו הכיר את לוי את אנשי בית הלוחם, שסיפרו לו שהצטרף למשפחת נכי צה”ל וגם הוציאו אותו להופעה עם נכים אחרים. “הייתי באירוע, ושם אתה מבין את הגודל של הדבר”, הוא עדיין נדהם. “אמרו שיש 53 אלף נכי צה”ל בישראל. אתה לא מעכל את זה. מתברר שקורים כל כך הרבה אירועים עם נפגעים, אבל עד עכשיו זה היה רחוק ממני. רק כעת אני מבין כמה זה מסוכן וכמה זה יכול לפגוש את כולנו ובכל רגע”.

“לחזור לעצמי"

לוי, שהחל עם גיוסו מסלול של קצונה, מקווה שיחזור למקום שהיה מיועד להגיע אליו. “התגייסתי למערך תכנון כוח אדם”, הוא מספר. “אתה לא מתעסק עם כוח אדם פיזי, אלא עם מספרים וחישובים. הייתי מיועד לתכנון כוח אדם במילואים. זה הסתדר גם מבחינת הזמנים. הייתי אמור לחזור מהקורס שלושה חודשים לפני השחרור של הקצין. כרגע אני חוזר בדיוק כשהוא משתחרר, אז תקופת החפיפה תהיה פחות נוחה, אבל הוא ככל הנראה יבוא לעזור ולהדריך אותי”.

לא חשבת פעמיים אם לחזור לצבא?

“מאוד רציתי להיות קצין, כי זה לא משהו שכולם חווים, ולדעתי זו חוויה שמלמדת ונותנת כלים לחיים. להיות קצין זה לא משהו פשוט, זה מלמד אותך גם הרבה על עצמך”.

כאמור, בשבוע שעבר סיימו לוי וחבריו הפצועים את הקורס אף שהפסידו כמה שבועות בשל האשפוז הארוך. “זה היה מאוד מרגש”, הוא סיכם את האירוע. מבה”ד 1 שב לוי לבית החולים. בסופי השבוע הוא שב הביתה לחופשה קצרה, ובימי ראשון הוא חוזר להמשך השיקום. “קצת נמאס מהאשפוז”, הוא מודה. “אבל בסופו של דבר אני מרגיש שפה אני מצליח לחזור לעצמי, ואז אני מעריך אפילו יותר את המקום והאנשים”.