חזרו כדי לספר: אסירים משוחררים שבו לכלא להפיח תקווה בדיירים הנוכחים

האסיר שישב מאחור נשמע מיואש. “אני לא יודע מה לעשות”, הוא אמר. “האם להמשיך את הטיפול? וכשאצא מפה, לאן אלך?” “גם אני חשבתי פעם כמוך, אבל היום אני עובד ושוכר דירה”, השיב לו גבי (שם בדוי), אסיר משוחרר מכלא חרמון ובוגר התוכנית “בית התקווה”, המטפלת באלימות בתוך המשפחה. “כל מה שתרצה, תוכל להשיג. כמה זמן שנשאר לך כאן, תמשיך את הטיפול, הוא אף פעם לא נגמר. יהיה קשה. מחלה של התמכרות היא הכי ערמומית שיש. אני מוכן להשאיר לך את מספר הטלפון שלי. אם קשה, תדבר איתי”.

גבי הוא רק אחד מתוך קבוצה של אסירים משוחררים, שהגיעו בשבוע שעבר לכנס הבוגרים שנערך בכלא חרמון בגליל התחתון, ובו הם נפגשו עם האסירים הנוכחיים והעניקו להם תקווה לעתיד שצפוי להם. “כשהזמינו אותי, התרגשתי”, סיפר גבי לנוכחים. “מבחינתי, זו סגירת מעגל. תשע שנים אני בחוץ. עשיתי את כל מה שאפשר כדי להחזיק את עצמי והשתקמתי. הטיפול נותן כוח להתמודד. היום אני עובד באחת המסעדות הטובות בירושלים, וכולם שם מעריכים אותי, יודעים מי אני ומאיפה באתי. לא הסתרתי מאיפה באתי, כי אם אסתיר, אני אחזור לשקרים של פעם, ואני לא רוצה. מתייחסים אלי בגובה העיניים, וזה לא פשוט. החיים במסעדה קשים ולוחצים. צריך שהאוכל יצא בזמן ושיהיה טוב. יש הרבה עצבים, אבל יש גם משהו שלמדתי כאן, במחלקה. כמה שאתה עצבני, לך הצדה וקח פסק זמן. לפני יומיים קרה שבן אדם צעק עלי. לא עניתי. הסתובבתי והלכתי. אחרי שנרגעתי, חזרתי ואמרתי לו: ‘אם פגעתי בך, אני מבקש סליחה’. זה שינוי דרסטי של 180 מעלות. תאמינו לי, תאמינו בעצמכם”.

"האובססיה לא נעלמת"

מחלקת “בית התקווה” נפתחה בשנת 2000 בכלא חרמון. כיום המחלקה מונה 40 אסירים, שניים בכל תא. “יש כאן דמיון לחיים בחוץ”, סיפרה רב־כלאי נועה בן־נעים, שמנהלת את השירות הסוציאלי בכלא חרמון. “תעסוקה, מערכות יחסים, צריכת שירותים. יש פה תכנים ספציפיים של התנהגות אלימה, שליטה בכעסים, לכבד את האחר, דימוי עצמי. איך אתה תופס את החיים האלה כשאתה לא במרכז. אתה חלק ממעגל החיים ולא עמוד התווך”.

שמתי לב שחלק גדול מהצוות מורכב מנשים.
“אנחנו מנסים להעניק מודל של אישה אסרטיבית, חזקה, אבל לא פוגעת. לא קורבן ולא נוקמת. ליצור דמות שמולה אפשר להתנהל, והיא לא קורסת ולא נופלת. בכוונה יש כאן שני מטפלים, עובדת סוציאלית ועובד סוציאלי - כדי להראות איך אפשר לתפקד בלי לדרוך אחד על השני ועדיין להישאר ביחסי עבודה וחברות. יש המון התנגדויות. זו מחלקה עם אוויר סמיך, וההתנגדויות נראות לעין, קולניות וברורות. האסירים נאלצים להתמודד עם אישה סמכותית שאומרת להם מה לעשות וקובעת סדר יום. לוקח להם קצת זמן להבין”.

סקירה קצרה של האנשים שהשתתפו בכנס הבוגרים הבהירה שחלק גדול מהם נראה רחוק מהטיפוסים הקשוחים של בתי הכלא. בנסיבות אחרות, רוני (שם בדוי), אסיר משוחרר, היה עשוי בוודאי להצטייר כקיבוצניק או מושבניק. עור שזוף, דיבור שורשי. עד מהרה התברר שיש לו בסטה בשוק אי שם במרכז הארץ, והוא סוחב עמו מטען לא פשוט. “נשפטתי לשנת מאסר, אבל באופי שלי אני מאוד סדרתי”, רוני הודה. “כל החיים הייתי סטוקר. אני זוכר את עצמי מילדות, מגיל 14, מאז האהבה הראשונה, כמי שאף פעם לא הצליח לשחרר. אחרי שיצאתי מהכלא, כשהייתי בהוסטל, ציירתי שני ראשים מחוברים לטלפון ותליתי את התמונה על הקיר. אמרתי שאני רוצה לדבר על התמונה, כי תמיד יותר קל לדבר עליה מאשר לספר על עצמך. סיפרתי שבמשך 12 שנה אני נוהג להתקשר לאנשים שאני לא מכיר, וככה אני יוצר קשרים חברתיים. אם מישהי עונה, אני אומר: ‘שלום, מה שלומך? הגעתי בטעות’. ככה גם הכרתי את אשתי. הייתי מתקשר ביום 500 פעם, בלי יכולת שליטה. זה היה חזק ממני. אז באתי למנהלת של ההוסטל ואמרתי: ‘אני עדיין עושה את זה, קחי ממני את הטלפון, תענישי אותי’. היא אמרה: ‘אני סומכת עליך’. אני זוכר שיצאתי ממנה עם דמעות בעיניים. חבר שאל מה קרה ועניתי: ‘היא סומכת עלי’. בחיים שלי לא שמעתי שמישהו סומך עלי. דרך המקום של לסמוך רואים אותך, נותנים לך לדבר, ואז עולה הצורך לא לאכזב אותם”.

איך ההתנהגות שלך תורגמה לאלימות?
"בתוך זוגיות - אם בחורה הייתה עוזבת אותי, אז מבחינתי נגמר העולם. לא היה לי עמוד שדרה להחזיק את עצמי. עקבתי אחרי בת הזוג שלי, שאמרה שהיא יוצאת לאירוע מהעבודה. ישבתי על הבר וראיתי אותה ממרחק של עשרה מטרים מחובקת עם מישהו. נכנס בי משהו שאני לא מכיר. חיפשתי רק איך להזיק. לקחתי כוס, הלכתי לכיוונה, שברתי על הגב שלה והעפתי אותה למרחק של עשרה מטרים. היא פרפרה כמעט למוות. אמרתי לה ‘מגיע לך’ והלכתי הביתה כאילו כלום לא קרה".

אלא שרוני הצליח לעבור שינוי ניכר, וכעת ניסה לתווך אותו לאסירים. “היום אני חי עם מישהי, ואין לי דחף לעקוב אחריה או להתקשר אלף פעם”, סיפר להם. “לא ענתה? שולח הודעה. לא קרה שום דבר. היה לי שווה המאסר, רק כדי לחיות כמו שאני חי היום. אנשים מדברים על איכות חיים. ‘קנינו בית פה’, ‘נסענו לשם’, ואני חי בשקט עם עצמי. מצליח להתמודד עם דברים. בעבר, כשהיו קשיים, ישר זה היה עובר למחשבות אובדניות בסגנון ‘אני אקפוץ מהגג’. כיום זה לא קיים. אם יש בעיה, אני לוקח דף ועט ורושם. מה קשה, מה אני אעשה עם עצמי, במה אני משקיע. אני בונה לי סדר יום ולא משנה אם יש סערה בחוץ, אני אפעל לפיו. התאמנתי בלעזור לעצמי. גם מבחירה אין לי היום הרבה חברים. ארבעה־חמישה, ואני בורר אותם בקפידה. אם יש קשר בעייתי, אני ממהר לשחרר. לא צריך. לא מזמן מישהו אמר: ‘אחי, עקצו אותי ב־200 אלף שקל, לך אל הבן אדם’. שאלתי: ‘הכריח אותך לתת?‘ ענה ‘לא’. אמרתי: ‘מה אתה רוצה ממני? לך למשטרה’. בעבר זה לא היה ככה, הייתי מתערב בכל דבר. היום מה שיש בו סיכון אני לא נוגע".

“האובססיה לא נעלמת אף פעם”, הודה רוני אחר כך, בחוץ, כשישבנו על ספסל. “לפעמים אני קונה הרבה נעליים, בגדים, תקליטים, בובות מסוימות. אני משתדל לשים לב להתנהגות שלי ולהתפרצויות. פעם ההתפרצות שלי הייתה אש. הרי אני עובד בשוק, מקום מאוד כוחני. יכול היה להיות שמישהו יתפוס לי את המקום? הייתי לוקח אוטו ועולה לו על כל הסחורה, לא הייתי רואה אף אחד ממטר. היום אני יודע שיש כללים. יושבים לי בבסטה? אני מתקשר לאחראי על השוק ומבקש: ‘תפתור את הבעיה’”.

איזה תהליך פנימי אתה עובר?
“אני יודע לזהות מה אני מרגיש, בזמן שפעם לא ידעתי. כששאלו אותי בעבר מה אני מרגיש, עניתי: ‘בא לי לפרק לכם את העצמות’. אמרו לי שזה לא רגש. היום אני אומר לעצמי: ‘רגע, אני מרגיש פגוע’, וזה מה ששומר אותי מההתפרצות. זה משהו שבבית ספר צריכים להשריש בילדים. אני לא גדלתי בבית שבו ההורים אמרו ‘אנחנו אוהבים אותך’, ‘מאוכזבים ממך’ או ‘סומכים עליך’. קשה מאוד להיחשף, במיוחד לספר על אובססיה. ברגע שאתה יודע איפה הבעיה, אתה משחרר וכשאתה משחרר, יותר קל”.

אין מחיצות

נראה שתוכנית “בית התקווה” של כלא חרמון מוכיחה את עצמה: בעבודת מחקר שנעשתה באוניברסיטה העברית בירושלים מצאו שרק 23% מאסירי התוכנית חוזרים אחרי השחרור לבית הסוהר, ואילו השאר מצליחים להמשיך בהליך השיקום.

האסירים שהשתתפו בכנס הבוגרים של התוכנית ישבו בחדר בצורת ספירלה. הם הסבירו שצורת הישיבה הזאת מעידה על הבעת אמון זה בזה, מאחר שכל אסיר ישב עם גבו לאסיר אחר. “לא היה לי לאן לחזור, לא בית, לא כלום”, סיפר גונן (שם בדוי), אסיר משוחרר, בקול רועד מהתרגשות. “הורחקתי מילדי, אסור היה לי להתקרב לקורבן. אני זוכר את הימים הראשונים בחוץ. הלכתי רק בצדי המדרכות, כי פחדתי להשתלב עם יתר האנשים. למזלי הטוב, הכרתי מיד בת זוג. למזלי הפחות טוב, התמודדתי עם מחלת הסרטן. הכי קל היה ליפול עם המחלה למעגל האלימות, אבל עם הכלים שקיבלתי כאן לא השתמשתי פעם אחת בכוח, לא קיללתי את בת הזוג, ואנחנו רבים לפעמים בכל העוצמה, רק שכל אחד שומר על כבוד השני. פעם אם היו אומרים: ‘מה אתה בוכה כמו ילדה?’ הייתי נעלב. היום אני נהנה לבכות, זה כיף. לפעמים התסכול שלנו הוא שאנחנו לא יודעים לבטא רגשות”.

במרחק של כמה עשרות מטרים משם, במחלקה אחרת, נערך באותו יום כנס דומה של בוגרי פרויקט “שינוי”, שמטפל באסירים שנשפטו על עבירות של אלימות רחוב. בפרויקט משתתפים כרגע 16 אסירים, אבל השנה הוא יורחב ויהפוך למחלקה כמו “בית התקווה”, שמטפל, כאמור, באלימות במשפחה. בבית הכלא דואגים להדגיש שמדובר בשני פרויקטים שונים.

“אלימות רחוב זו תופעה שהולכת וגוברת”, הסבירה כלאי אורטל אברג’יל, מרכזת פרויקט “שינוי” בכלא חרמון. “יש היום יותר אסירים שנשפטים על עבירות אלימות במסגרת קטטות, חבלה גופנית חמורה עד הריגה. בסיס הטיפול כאן הוא בדפוסי התנהגות אלימים. הם חיים ביחד, מנהלים אורח חיים משותף. הדינמיקה מאפשרת את העבודה, כי יש כעסים, מתיחויות, שנאה, טינה, קנאה. הם לומדים לדבר, כי מה שמשותף להם זה העימות. הם לא יודעים לבטא רגשות, רצונות או קשיים. בטיפול הם לומדים לפתור קונפליקטים בדרך יעילה”.

בפרויקט “שינוי” הקבוצה ישבה במעגל. גם לצורת הישיבה הזאת יש משמעות. “אין מחיצות, אי אפשר להסתתר מאחורי משענת או להחביא את הרגליים והידיים, אתה חשוף”, הסבירה רב־כלאי בן־נעים. “במעגל יש גם חשיבות למבטים, שזה דבר שהאסירים יודעים להשתמש בו היטב. לפעמים לא צריך להגיד מילה. גם המנחים של הקבוצה לא ישבו אחד ליד שני, אלא כל אחד בפינה אחרת כדי שיוכלו לראות יותר וגם להגיב”.

הכוח לסלוח

אחד הדוברים בכנס של פרויקט “שינוי” היה עלי, שהשתחרר מהכלא לפני פחות משנה. “המקום הזה נותן חיים ולא לוקח כמו שעשינו בחוץ”, אמר לנוכחים. “נשפטתי לשלוש שנות מאסר על עבירת אלימות קשה שביצעתי כלפי הגיסים שלי. מהיום הראשון התעניינתי מתי אפשר לבקש ניכוי שליש, מתי החופשות. הסברתי שאני בסדר ואלה גיסי שהיו לא בסדר. הסכמתי להצטרף לפרויקט כי אמרתי, ‘נלך בין הטיפות ונשתחרר הביתה’. גיליתי שזה לא הולך. אי אפשר בין הטיפות. בשיחות הפרטניות התברר שיש לי בעיה שלא נפתרת במאסר, והיא תמשיך איתי לכל החיים. חבילה גדולה. אני סובל מפוסט־טראומה, בעיה נפשית קשה, וגם סובל מבעיית אלימות שאני חי איתה יום־יום. היה לי קשה. כל שני וחמישי הייתי אצל אורטל והודעתי: ‘אני עוזב. מוכן עוד שנה בכלא, רק לא את הטיפול’. היא אמרה משפט שלא אשכח: ‘בשביל שיהיה קל, אתה צריך להיכנס לקשה. לסבול בשביל להפסיק לסבול’. משם התחלתי לפתוח את הראש, לקבל, לשמוע, וזה לא מצא חן בעיני בהתחלה. לשמוע איך אני נראה, איך אני מגיב. היה לי פה סרט עם בחור בשם עיסאם”.

עלי הסתכל לצדו השני של החדר וחייך לאסיר שישב שם. “הדבר הכי קשה בעולם היה מבחינתי לסלוח”, סיפר. “פגעת בי? יש עליך איקס. פה, בפרויקט, רכשתי הרבה ידע על עצמי. לדבר, לא לדחוס. הדבר הראשון שעשיתי אחרי השחרור היה לסלוח לאנשים שהכניסו אותי לכלא. שלחתי אנשים שיבקשו מהם לסלוח. היכולת לסלוח זה הכוח. אני היום במקום אחר. כמעט לא משתמש בתרופות, חברותי, מה שלא הייתי. לא שומר דברים בבטן. מדבר על מה שמפריע וגם על מה שמשמח”.

עלי הודה שהוא מתרגש לעמוד מול כולם, אבל לא הצליח לעצור את עצמו. “אני מסוגל היום לעמוד גם מול 15 אלף איש, מה שלא היה לפני", הוא אמר. "כשהיה כאן בכלא יום משפחות, כמעט קרסו לי המערכות מרוב התרגשות. הפחד השתלט. היום יש לי מודעות, כוחות ויכולות להתמודד עם כל דבר שעומד בפני. אני מציע לכל מי שבפרויקט שיטפל בעצמו, כדי שיהיה לו קל בחוץ. בחוץ הרבה יותר קשה, כי אתה לא שולט בעולם. פה יש שליטה. מישהו מציק, אז מקסימום אתה ניגש לאורטל, כי בכלא יש לכולם אינטרס להשתחרר. בחוץ תמנע מעצמך להיכנס לעימותים, תשלוט, והכי חשוב תדע מה היכולות שלך”.

“בקבוצות וגם בשיחות הפרטניות גיליתי שיש דברים שאני תקוע בהם מילדות, דפוסים שהשפיעו עלי”, סיפר לאסירים גם סמיר (שם בדוי), אסיר משוחרר. “לפני כן הייתי מגיע למצב שאני מוכן לרצוח בן אדם בגלל מילה. נכנסתי לבית הסוהר על דקירות ואלימות. כאן הבנתי שאני פוגע בעצמי ובאחרים בגלל דברים קטנים. פשוט לא חינכו אותנו בבית הספר ובמשפחה כמו שצריך. כאן, כשאמרו שנותנים לנו ארגז כלים, חשבנו שזה סתם, אבל חבר’ה, אלה כלים שעוזרים. שמתי מטרה לעצמי לשכוח מהעבר. השתחררתי מהכלא והמשכתי בטיפול הפרטני. נתקלתי בסיטואציות שפעם הייתי מתעצבן מהן, מרביץ ודוקר, אבל עמדתי בזה. בתוך שנה וחצי בניתי בית, פתחתי מסעדה, ואני מסתכל קדימה. תנצלו את ההזדמנות, כי זה יעזור לכם, לנשים שלכם ולחברים. בהצלחה”.