הכלב, ידידו הטוב ביותר של האדם, מפתיע פעם אחר פעם ביכולת ליצור קשר חם, אישי ואנושי עם בעליו. תחום כלבי השירות מעולם לא הוסדר בחקיקה בארץ אבל עמותת צעדים קטנים, שתומכת במשפחות ילדים החולים במחלות דושן ובקר, נאבקת להביא אותו להסדרה בתקנות לחוק שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלויות שהיא מבקשת ממשרדי הממשלה השונים.
טלי קפלן, מנכ”לית צעדים קטנים, סיפרה: “הכלבים מסייעים לילד להדליק את האור, לפתוח את הדלת, להוריד את הגרביים. הכלב מביא לילד את השלט של הטלוויזיה, את הטלפון. הילד לא תלוי במבוגר ומעבר להיותו חבר, הכלב לא שופט את הילד. במדינות שבהן כלבי השירות הם נושא מוסדר, הכלב הולך עם הילד לבית הספר”.
מי שמנסה לסייע לצעדים קטנים ולהורי הילדים היא יו”ר ועדת הכנסת לזכויות הילד, ח”כ יפעת שאשא־ביטון (כולנו) שבשבוע הבא אמורה לדרוש מהמשרדים השונים בדיון בוועדה את זירוז התקנות.
העמותה נזקקת לקרוב למיליון שקל וחצי לשלוש השנים הקרובות כדי להרחיב את התוכנית הניסויית, שכיום פועלת בהצלחה עם עשרה ילדים בארץ ועוד עשרה שממתינים לכלב, לכ־200 ילדים בישראל המשוועים לכלב שירות. את הכסף מנסה העמותה לגייס משלושה גורמים עיקריים - משרד הרווחה, מקרנות הביטוח הלאומי ומהציבור.
קפלן מדגישה: “כולם שואלים איך זה לא היה עד עכשיו. כלב שירות מאפשר גם לבוגרים עצמאות והיעד הבא שלנו הוא לסייע לנכי צה”ל. אנחנו תלויים במשרדי החינוך, התחבורה, הבריאות והחקלאות ובתקנות שיאפשרו לכלבים להתלוות לילד גם בבתי הספר, בתחבורה הציבורית, בבתי חולים ובמסעדות”.
המחלות תוקפות בעיקר בנים
מדובר בשתי מחלות גנטיות מולדות שתוקפות בעיקר בנים. תסמיני הדושן והבקר תוקפים כבר בשלב מוקדם מאוד של החיים. בישראל יש מאות ילדים שלוקים בשתי המחלות. בגיל 3־4 הילדים מתחילים להתקשות ללכת ולרוץ. בגיל 7־8 הילד כבר נזקק לקלנועית משום שקשה לו ללכת למרחקים. סביב גיל 12 הילד עובר לכיסא גלגלים מונע וההידרדרות ממשיכה לידיים, ללב ולמערכת הנשימה. תוחלת החיים של החולים היא עד גיל 30 אבל עולם הרפואה ממשיך להתקדם במאבק במחלה כשעד לפני עשור תוחלת החיים הייתה עד גיל 20.
בעולם הוכח שכלבי השירות משפרים מאוד את איכות החיים של הילד ומלווים אותו לתוך השלבים המתקדמים והקשים יותר של המחלה. קפלן מספרת: “מנהלת בית ספר שהתגייסה למען תלמיד שלה שחולה במחלה ואפשרה לו להביא כלב לבית הספר התרגשה לספר שבאחד משיעורי הספורט הילדים היו צריכים לקום מהרצפה והילד בחר לקרוא לכלב שאיתו, נשען עליו וקם. כשנפל לו עיפרון, הכלב הביא לו אותו. השאיפה, שהילד לא ירגיש תלוי באדם אחר”.