הזקן והים: בגיל 88, הפסל המפורסם של יפו יוצא למאבק נגד פינויו

הצופה, דמות מיתולוגית, המתמקד במשך עשרות שנים ביצירות ייחודיות של סירות, עוגנים ומזבחים, פועל כבר עשרות שנים בקרון רכבת שצמוד לסככה נטושה של בית המכס. טביעות האצבע שלו הפכו לחלק מהנמל, בזכות שתי יצירות ידועות – פסל העוגן בנמל והאונייה שמעטרת את מוזיאון תל אביב.

כעת מאיים שיפוץ הסככה על המשך פעילותו של הצופה במקום, והוא מבקש שיימצא לו מקום חלופי להמשיך במפעל חייו אל מול גלי הים. 

סיפור חייו של הצופה, רב חובל בדימוס, שנפצע בעת שלחם בשורות הפלמ"ח, שזור בנופי הים ובעולם האמנות. הוא נולד ליד חוף הים של תל אביב, בגיל 12 התנדב לשורות ההגנה וכנער למד בבית הספר הימי בחיפה. "הייתי פעיל גם בגדוד 'סער' של צופי ים בירקון", הוא מציין בגאווה.

"מאז שאני ילד אהבתי מאוד את הים, ציור ופיסול", הוא מספר. "בזמן הלימודים הייתי עושה רישומים של ציורים והולך לתערוכות. הכרתי את השומר במוזיאון תל אביב והוא היה מכניס אותי בלי כסף".

מבית הספר הימי הוא פנה להגשמת חלום חייו האמנותי, כשעבר ללמוד בפסגת האמנות – בית הספר בצלאל בירושלים. "לא היה קל שם. לכל צייר ופסל יש האגו שלו. בהמשך הלכתי ללמוד פיסול אצל זאב בן צבי בירושלים. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי ממנו הייתה שהמליץ 'תפסיק לחקות את הנרי פור'. הרי בכלל לא חיקיתי אותו. אז הבנתי את פוטנציאל הפיסול שקיים בי".

לאחר שלמד אצל בן זאב את יישום הכישרון לפיסול, פנה הצופה לאהבתו הגדולה השנייה בחיים – הים.

"התחלתי לעבוד בצי הסוחר, באונייה 'קדמה' בתור נער מטבח, כדי להיות קרוב לים. בין לבין הספקתי לעבוד כדייג בקיסריה ואז הגיעה הקפיצה הגדולה – לקורס מפקדי סירות".

הוא שט עם "קדמה" ברחבי העולם, ועם שובו לארץ נוצר הקשר בינו לפלמ"ח. "כשחזרתי, קראתי על ריכוזי צבא סורי בגבול הצפון והצטרפתי להכשרה של הפלמ"ח בקיבוץ דפנה", הוא ממשיך להפליג במנהרת הזמן. "לחמתי בגליל והייתי מנותני הגיבוי לשיירות. אחר כך עשיתי קורס מ"כים בקיבוץ דליה, ובאחד הקרבות, דרומית לחלסה, נפצעתי".

להצופה, שנפצע ברגלו, נקבעו 87% נכות, אבל הוא המשיך לפעול בלהט. "שלחו אותי לבית החלמה של נכים בירושלים וראיתי נכים שכולם דיברו רק על דבר אחד – מה הם יקבלו ולא על הנכות שלהם. זה היה בבית גלאון, שהיה בית ההבראה של הפלמ"ח. הם דיברו על מה יקבלו ולי הייתה רגל נפוחה. הזדעזתי ועזבתי את המקום", הוא נזכר. 

משם המשיך הצופה לקורס רבי החובלים הראשון של חיל הים, שהתקיים לא הרחק מנמל יפו ושב לצי הסוחר, הפעם בתפקידי פיקוד בכירים ואף כרב חובל. "ב־56', במלחמת קדש, התנדבתי להשתתף בכיבוש האיים טיראן וסנפיר, אבל לא היה צורך בכיבוש, כולם ברחו".

הצופה המשיך להפליג בים וגם אז לא שכח את אהבתו הגדולה השנייה – הפיסול. "תמיד מצאתי זמן לפסל באוניות, גם בעת ההפלגות בלב ים", הוא מספר בחיוך.

לאחר עשרות שנות עבודה בים כרב חובל, נתב, מפקח ויועץ ימי, החל בן משה להקדיש את חייו אך ורק לפיסול. בתחילת שנות ה־70 הוא פעל מסטודיו לפיסול ברחוב השחף, מרחק של עשרות מטרים מנמל יפו ומ־94' הוא העתיק את הסטודיו לקרון רכבת היסטורי שהוצב בנמל שהפך לחלק מחייו. "קיבלתי את הקרון מרכבת ישראל ובתמורה פיסלתי פסל שהוצב בתחנת סבידור. חבל לי שלא שמרו עליו", הוא אומר.

במרוצת השנים הפך הסטודיו של הצופה בקרון העץ לאחד מסמלי הנמל הציורי וכיום הוא מוקד עלייה לרגל לאמנים, מבקרים וקבוצות המגיעות לסיורים ולמסע במנהרת הזמן בנמל ההיסטורי.

בעת שיחתנו נכנס לקרון הקטן והעשיר ביצירות פיסול בחור שביקש לראיין את הצופה לכלי תקשורת בארה"ב. "יש לי יצירות במקומות שונים בעולם", סיפר הצופה, שממשיך לחצוב באהבה באבן הכבדה.

הצופה, המתגורר בצפון תל אביב, מקפיד להגיע מדי בוקר לנמל יפו, ולעתים, בצהריים הוא נוסע שוב צפונה – כדי לשחות ולשמור על הכושר.

"הפיסול זה החיים שלי ובשבילי זה הכל. אני רוצה להמשיך לפסל כאן בנמל. עומדים לשפץ וכנראה שאיאלץ לעזוב. אני רוצה שיחזירו אותי לכאן אחרי השיפוץ, או להמשיך לפסל במקום אחר בנמל".

"נמל יפו משתנה בשנים האחרונות, והוא ימשיך להשתנות הלאה. הנמל הזה בנוי על עתיקות והיסטוריה ויש בו משהו מיוחד".

"הם ממחישים אותי ואת הרגשות שלי. הסירה מסמלת בעיניי אהבה והעוגן את האחיזה שלנו".

"אז הייתה תקופה אחרת, של אחווה ורעות. אני מתגעגע לשני מנהיגים – יגאל אלון ויצחק רבין".

מעיריית תל אביב־יפו נמסר בעקבות פניית "מעריב־השבוע": "עמנואל הצופה ימשיך בפעילותו המבורכת. עם תחילת השיפוץ יועתק מקום פעילותו למיקום סמוך, אשר יאפשר לו את המשך הפעילות האמנותית".