השודד הגדול בתולדות ישראל: "בגלל שאני אשכנזי ישבתי פחות בכלא"

"בהפסקת הצהרים, בין שתיים לארבע, כשכל החנויות סגורות, כמו שהיה נהוג אז, שלחתי את השותף שייכנס ללובי לבוש כמו תייר ויסתכל על הוויטרינה. התפקיד שלו היה להזהיר אותי אם מישהו מתקרב, כשאני נכנס לחנות בדרך שלי", סיפר. "אמצעי ההגנה לא היו מתוחכמים כמו היום. נטרלתי את האזעקה מחוץ למלון. השתלשלתי פנימה עם חבל, הגעתי לחדר הכספות, ראיתי שהשאירו כספת פתוחה, דולרים ארוזים בגומיות. אמרתי שזה מגיע לי כבונוס על המבצע ושמתי בתיק. מצאתי שם חלוק לבן של עובד של 'פדני', לבשתי אותו ועברתי מוויטרינה לוויטרינה, רוקנתי מגש אחרי מגש, שפכתי לתיק את כל היהלומים והזהב. כמעט את כל החנות רוקנתי".

"ביום שלמחרת לקחנו שתי בחורות וירדנו לנואיבה בסיני", המשיך לנדסברגר. "קניתי את כל העיתונים בעברית, כי 'מכה' כזו עוד לא הייתה במדינה ורציתי לדעת מה וכמה יש לי ביד. ובעיתונים אין אף מילה. גם למחרת, קניתי את כל העיתונים, וכלום. חלפו שבוע-שבועיים, אנחנו עוד בנואיבה והשותף אומר אולי זה לא אמיתי. איך זה שהתיק מלא זהב ויהלומים ואף מילה בעיתון. כי שמו איפול על החקירה. אז הייתי חצוף והוצאתי את זה לתקשורת. יום לפני שעזבתי את הארץ פגשתי את העיתונאי יחזקאל אדירם בקפה 'כסית' בדיזנגוף ונתתי לו את הסקופ של החיים שלו על 'פדני'. אמרתי לו שיש שמועה שזה אני, וזה לא אני, ואני פוחד שמחר לא יתנו לי לעלות לאנייה ולעזוב את הארץ. למחרת אני קונה עיתון בנמל ורואה ראיון שבו אני אומר שאני כבר מיליונר ולא צריך פשע, עם רמזים שאני זה שעשיתי את 'פדני'. הסחורה נמכרה בארץ. את הכסף קיבלנו בז'נבה. נתתי לשותף חצי, וכל אחד קיבל כמה מאות אלפי דולרים טובים. עזבתי את הארץ מיליונר. זה החזיק אותי שנים. ולא קיבלתי על זה כלום, כי יש חוק התיישנות, שבע שנים".

"הייתי ילד רחוב"

לנדסברגר, שפרסם אוטוביוגרפיה על חייו הסוערים, נזכר איך הכל התחיל: "בגיל חמש גנבתי קרמבו. הייתי ילד רחוב, אומנם אשכנזי, אבל ילד רחוב. נולדתי וגדלתי בצריף ליד הים בתל אביב, איפה שבנו אחר כך את כיכר אתרים. היינו עניים, בקושי היה לחם בבית. בשר לא ראינו, היו מוכרים בשוק שחור. בגיל 5 או 6 גנבתי ארנק בים ואמרתי לאמא שלי שמצאתי אותו. היא במקום לתת לי סטירה חיבקה אותי ואמרה איזה ילד טוב שדואג לאמא. אז בכל פעם שרציתי חיבוק הייתי מביא לה ארנק. רציתי ממנה חום ואהבה. אבי התאבד כשהייתי בן שנה, לא הכרתי אותו ואין לי רגשות כלפיו".

במקום האבא שלא היה לו, "אומץ" לנדסברגר על ידי זוג "הורים": "בגיל 21 נשפטתי לתשע שנות מאסר על החזקת רכוש גנב. נשפטתי לשמונה שנים ועוד שנה קיבלתי על הבריחה מהכלא עם נחמן פרקש. היו עלי אז המון כתבות בעיתונים. הייתי מפורסם מאוד והייתי מקבל לכלא מכתבים מכל מיני בחורות מעריצות. היה גם מכתב מזוג חשוך ילדים שיש להם מפעל באזור, שרצו לקשור אתי קשר. הזמנתי אותם לביקור, האישה התחילה לבוא לבקר. בעלה היה מאמן כדורסל של קבוצה בכירה, וכשהגשתי ערעור לבית המשפט העליון קמו מהקהל שני עורכי דין שאותו זוג חשוך בנים שלח ומימן כדי לייצג אותי. התשע שנים הפכו למאסר על תנאי ויצאתי מהכלא".

כישלון מפואר של לנדסברגר התחיל בכלא שאטה, שם סיפר לו אסיר שבכנסיית הקבר בירושלים יש תשמיש קדושה משובץ ביהלומים. "כל המאסר החזקתי את אותו אסיר שלא יספר לאף אחד, כדי שמישהו אחר לא יבצע את העבודה וכדי שאחר כך לא יגיעו אלי", סיפר. "כשיצאתי מהכלא נסעתי ישר לכנסייה בירושלים לראות אם זה אמיתי. ארמני אחד תרם להם כתובת קדושה בגודל של 30 ס"מ על 30 ס"מ, ובה שלוש מילים, שכל אחת משובצת ביהלומים. אמרתי, זה שלי. את ה'עבודה' עשינו במקצועיות, עד הסוף. נכנסנו לשם עם בגדי כמרים, אני ושני שותפים שלי, אחד מהם הוא כיום רב ואף אחד לא יודע שהוא היה מעורב. התחבאנו בשירותים שם. היה שם סולם לשיפוצים והשתמשנו בו. כשהצלחנו, חזרתי לתל אביב וירדתי 'למחתרת' עד שיירגעו הרוחות. שלחתי את השותפים להביא הצעת מחיר על הסחורה. חזרו עם פרצוף של ט' באב ואמרו לי שזה לא אמיתי היהלומים, אלא חיקוי, ושהאורגינל היה בכספת של הכנסייה. שתי ה'עבודות' שלא הצליחו אלה שתי האכזבות של החיים שלי".

באחד הרגעים הדרמטיים ב"קריירה" שלו נאלץ לנדסברגר לירות בשוטר הולנדי. "בהולנד פתחו עלי באש משלושה מטר ונהרג שוטר, תאונת עבודה. אם הוא לא היה נורה היו הורגים אותי", סיפר. הוא נודע גם כמי שמשתמש לעיתים בסיוען של יצאניות. "רק כאלה שלא היו בעלות עבר פלילי, כדי להעביר דברים ואקדחים, ולא סתם השתמשתי וזרקתי", הבהיר, "הייתי מפנק אותן, בכסף, בבגדים, בבילויים". כמה כסף נשאר לו? "הייתי גם מהמר כפייתי. הרבה כסף הלך. עברו מאז הרבה מיליונים".