רון פרושאור: "נתניהו מכיר את משרד החוץ, אבל הוא נפגע מהיעדר שר"

רון פרושאור עשה את זה להפך. לאונרד כהן, הנערץ עליו, שר "First we take Manhattan than we take Berlin". פרושאור לקח קודם את ברלין ואחר כך את מנהטן. כדובר השגרירות בבון, מערב גרמניה, היה מהראשונים שכוננו קשרים במזרח ברלין לאחר נפילת החומה. כעבור 12 שנה מונה לשגריר ישראל בבניין במזרח האי מנהטן.

אנחנו נפגשים בווינדזור, ליד לונדון. טירה מלכותית, עיירה ציורית, שמיים עכורים שתחתם מתקיים כינוס "לימוד FSU". שיחתנו מתחילה בגעגוע משותף לאיש בשחור. ידעתי שפרושאור ראה אותו בברוקלין. מתברר שגם בלונדון ובברלין, שאליה טס במיוחד כדי להתמכר ל"סוזן". "הוא מייצג תקופה וקולו מרטיט", הוא אמר בערגה. הודיתי שאצלי באוטו הוא נוסע לא סמוי, ופרושאור פסק: "אנחנו מחוברים בעניין הזה".

הוא דיפלומט טוטאלי ומרואיין מלוטש. חוזר בתשובותיו על שם המראיין ומייצר אינטימיות מחושבת. שומר שהשיח לא יישמע מהוקצע מדי. שבחולצה המגוהצת ייוותרו כמה קמטים אותנטיים. כשישווה, למשל, את השגרירויות למוצבים בחזית, יקדים משפט מהרהר כמו: איך אתן לך דוגמה מתאימה? איך אמצא אנלוגיה? אבל ברור לך ששתיהן - הדוגמה והאנלוגיה - על מסלול ההמראה ורק ממתינות להזנקת מגדל הפיקוח. דמותו הדובית משהו משרה על השיחה שלווה, יכולת החיקוי הלא רעה שלו מעלה חיוך. מאחורי כל אלה נתיב דיפלומטי מפואר ומוערך.

המטוס נכנס

רון פרושאור - כיום איש המרכז הבינתחומי - היה מנכ"ל משרד החוץ, מספר 1 בשתי שגרירויות קדמיות (בריטניה והאו"ם), מספר 2 בשגרירות בוושינגטון, מספר 3 בשגרירות בבון, מנהל חדר המצב שהביא את כל המערך הזה לעבוד 24 שעות ביממה. רק במדינה שבה משרד החוץ נשמר כאתנן קואליציוני, איש כמו פרושאור עדיין לא מונה לשר החוץ.

שירותו באו"ם הקנה לו מעמד נחשב במשפחת העמים. לאחר שנים של עילגות שבקעה מירושלים, יקבלו שרי החוץ בעולם מיניסטר בעל אנגלית מבית מדרשו של אבא אבן, מקצוען שעשה את דרכו מחדר המכונות בסיפון התחתון של אוניית הדיפלומטיה הישראלית, שתחב את שתי ידיו למנוע של מה שמכונה "מעמד ישראל בעולם", שהריח ורדים צחורים בחצר ארמון בקינגהאם ולא רק ניחוח נקניקיות במרכז הליכוד. האם הוא בדרך לפוליטיקה? פרושאור לא שלל אך גם לא אמר בפירוש "כן" ומובן שלא גילה עם מי ילך. ניחוש על אחריותי: לזהבה גלאון לא כדאי לבנות עליו.

התחנה החשובה אולי בחייו הדיפלומטיים הייתה זו שבה לא היה שגריר. בהיותו הציר המדיני בוושינגטון (1998 עד 2002) חווה את בלהת הפיגוע במגדלי התאומים. ביום ההוא ישב בחדרו בשגרירות וכתב מברק מול טלוויזיה דולקת. "ואני רואה את המטוס נכנס", הוא נזכר, "אתה בטח חושב שאומר לך שהבנתי שמשהו קורה, אבל לא, המשכתי לכתוב". 

מתי הבנת?

"רק כשראיתי את המטוס השני נכנס לפנטגון, הבנתי שיש כאן עסק גדול".

באותן שעות משלחת של הכנסת הייתה בדרכה לביקור במשרד ההגנה האמריקאי. יחד עם כל אנשי השגרירות התפנה לבית השגריר דוד עברי. שם עברו עליהם שעות מורטות עצבים עד שהתבהר המצב.

איך הסתדרת, אתה הדיפלומט המעונב, עם גנרל קשוח כדוד עברי?

"עפרה ודוד עברי הם אנשים מקסימים. עברי אף חשף אותי לא רק ליחסים האסטרטגיים בין ארצות הברית לישראל אלא גם ליחסי ישראל עם מדינות אחרות".

הודות לשירות בוושינגטון הבין טוב יותר את מערכת יחסי החוץ והביטחון של ישראל. "הכל עובר דרך וושינגטון, היא אבן הראשה, אין בלתה", הוא קובע. "אין משהו שמתקרב לאינטנסיביות הזאת, ולא רק מול הממשל. יש לנו בסיס תמיכה של העם האמריקאי שמתבטא בקונגרס".

האם ההתכתשות בין נתניהו לאובמה לא שחקה תמיכה שגם ממשל אוהד כשל טראמפ לא יצליח לתקן? פרושאור השיב שהיו דברים מעולם. שראשי ממשלה פעלו למען ביטחון ישראל אפילו כשלא הסתדרו עם האינטרסים של ידידיהם הטובים ביותר. 1948 - בן־גוריון רוצה להכריז על הקמת המדינה, אבל וושינגטון מתנגדת. 1967 - ישראל מתכוונת להנחית מכת מנע על צבאות ערב, אבל הנשיא ג'ונסון מאיים: "אם תפעלו לבד - תישארו לבד". 1981 - ערב חיסול הכור העיראקי ארצות הברית גוערת בבגין: "שלא תעזו". 2007 - סוריה מקימה כור גרעיני. "תפסנו אותם עם היד בצנצנת העוגיות", הוא אומר, אבל אמריקה: "אל תעשו כלום". ואולמרט בכל זאת תקף והשמיד.

פרושאור סבור שלמרות הממשל האוהד בוושינגטון, על ישראל לא לנטוש את ידידיה הדמוקרטים. יש לחזקם מול הנוטים שמאלה. "כמה מהם בעלי דעות נוראיות על ישראל", הוא אומר. בין ישראל לממשל טראמפ, לעומת זאת, יש זהות אינטרסים בשלושה תחומים מכריעים: הגרעין האיראני, המלחמה בטרור המוסלמי הקיצוני וההכרה שישראל היא נכס אסטרטגי.

ההצהרה שההתנחלויות לא תורמות לשלום לא מערערת את הקרבה שאתה מתאר?

"זה ממשל שרק התחיל לתפקד, ושלוש הסוגיות שהזכרתי הן מרכזיות. טראמפ ישמע מהמקצוענים בכל תחום. אני מרגיש שבממשל הזה יחזרו שיתוף הפעולה והאינטימיות שאבדו בממשל אובמה".

אבל התחושה היא שאקדוחן הגיע לבית הלבן.

"טראמפ לא מייצג את האליטה הרפובליקנית. הממסד המפלגתי לא תמך בו והוא נבחר כי ענה על צורכי ציבור גדול מאוד. תראה מה קורה לנו, לך ולי: אנחנו נדהמים מכך שפוליטיקאי שהבטיח גם מקיים. שרוצה לממש את מה שהתחייב אליו".

אתה אוהב את השינויים שעשה עד כה?

"אני מביט בו ואומר שלפי תפיסת עולמו הוא מעביר מסרים של ציבור הבוחרים שלו".

ולפי תפיסת עולמך?

"קח את הקטע של יצירת מקומות עבודה. בשבוע הראשון שלו הוא הזמין נציגים של האיגודים המקצועיים ושאל אותם אם היו אי־פעם בלשכה הסגלגלה. הם השיבו שלא. כשיצאו, הכריזו: 'אין כמו טראמפ'".

מה זה אומר?

"אני מביט על זה כמקצוען. זה אומר שהמערכת עוד לא הגיעה לכל דבר, אבל אתה רואה חד–משמעית שזה סגנון חדש וכולנו עדיין לומדים אותו".

אתה אוהב את החלטתו לבנות חומה בגבול מקסיקו?

"אני רואה את זה במסגרת הגדולה יותר: איך אתה מונע הגירה בלתי חוקית? לא רוצה להיכנס לסוגיה של איך עושים את זה, אבל אין ספק שיש פה בעיה. איך פותרים אותה? אשאיר את זה להם".

נגיד שאתה השגריר שלנו במקסיקו סיטי. איך אתה מסביר למקסיקנים את תמיכת נתניהו בהחלטת טראמפ?

"אתה הולך לשר החוץ ומנסה להסביר לו את העניין".

מה אתה אומר לו?

"אתה מנסה להסביר את המציאות הישראלית. אתה מספר לו על הגדר אצלנו ואיך היא צמחה במציאות שלנו, אתה מציין את הרגישות שלנו לעניין הגבול".

השגריר הישראלי - בכל מדינה - חייב להבין שהוא מייצג ממשלת קואליציה. מה שמוליד לעתים שלושה קולות על אותו נושא. "זורקים לך פצצות זמן ולך תתמודד איתן". ברור שהיה מעדיף את השיטה האמריקאית, שבה הנשיא הוא הקוורטרבק (השחקן החשוב בקבוצת הפוטבול) וכל שר אחראי בפניו. אבל בישראל המצב הוא אחר, ו"אתה חייב להסביר כל הזמן וזה תפקידך".

הייתי שם

הוא נולד בין עניבה למחרשה. אביו מברלין, אמו מושבניקית מכפר הס. בן 59. בעקבות אבא, גם הוא איש שירות החוץ, הגיע בנערותו לטנגנייקה, שב–64' אוחדה עם זנזיבר לטנזניה. לאחר דורות של קולוניאליזם בריטי, צרפתי ובלגי ראה מושבניקים וקיבוצניקים אוכלים מאותו מסטינג עם השחורים. לא רק מדריכים אלא גם עובדים איתם שכם אל שכם.

שנותיו באפריקה יתפסו נפח בדסקית הזיכרון שלו. כשיגיע לאו"ם יצטט מ"זמן אפריקה" של שאקירה: "היום הוא יומך/אתה חש זאת/פילסת את דרכך/האמן בזאת". המסר לאפריקאים ברור: אני ער לקשיים, אני יודע על מה אתם מדברים, חייתי שם. הנדודים בעולם הדיפלומטי של אביו חשפו אותו לתרבויות. ההיכרות עם החדש והשונה הייתה לאורח חיים. החוויות שהצטברו - נשלפו במקומות ביזאריים. הוא זוכר את עצמו, רס"ן בתותחנים, עומד באבק של שבטה ומספר לחיילים על נפלאות המאצ'ו פיצ'ו, למשל.

לאחר שסיים בהצטיינות מדע המדינה באוניברסיטה העברית, זרם לקורס צוערים. "קורס הטיס של השירות הציבורי". המדריכים לא היו מקצוענים אקראיים אלא מנטורים דיפלומטיים. מנהלת ההדרכה הייתה קולט אביטל (שגרירה בפורטוגל, קונסולית בניו יורק, ח"כית לשעבר ומועמדת העבודה לנשיאות 2007), הפרנקופיל היה יואל שר (שגריר בפראג ובווינה, אביו של גלעד שר, רל"ש ראש הממשלה אהוד ברק), והיו גם מיקי בבלי (בנם של הדיפלומט יצחק בבלי ושל כוהנת הנימוסים חנה בבלי) ויהודה מילוא ז"ל (שגריר ברומא ומפקח כללי של משרד החוץ).

אבל הקשר התעבה במיוחד עם חנן עולמי, יליד אורוגוואי. עולמי שהיה אחראי על אמריקה הלטינית "הכניס לי את העולם לראש", הוא אומר. "בוא נדבר על ארגנטינה, והיום קולומביה", הוא מחקה אותו במבטא דרום אמריקאי מותח מילים. עולמי עורר בו תשוקה לדרום אמריקה, אבל הקלפים - עוד לפני סיום הקורס - גזרו בון. מישהו מהשגרירות הקדים לשוב, נוצר צורך חמור ביודע גרמנית והוא מונה לדובר.

9 בנובמבר 1989. חומת ברלין הקורסת מוציאה אותו למסע אל עברו. מעוררת זיכרונות על סבתא פרידֶה מהכרמל בחיפה, שהתגעגעה כל ימיה לתזמורת הגוונדהאוס (Gewandhaus) המהוללת ולמנצח הדגול קורט מאזור.

הוא מגיע ללייפציג, שממנה יצאה הלבה שבלעה את החומה. נופל על חזרה של הגוונדהאוס תחת שרביטו של מאזור. הוא מביט נרגש במנצח שצעד ברחובות עם מתנגדי הדיקטטורה ונשבה בצלילים. אבל בשובו למלון הוא שומע צלילים אחרים. מזרח גרמניה עדיין לא גמרה סופית עם הדיקטטורה. פה ושם יש עדיין מרתפים חשוכים. כשהוא מבקש קו מחדרו, שואלת המרכזנית באיזה מלון הוא נמצא. השאלה מדהימה אותו. היא הרי אמורה לדעת. הוא יורד למטה ורואה את הבנות מחברות ומנתקות פלאגים במרץ. מתברר שזאת מרכזייה שמשרתת את כל בתי המלון ומחברת אותם ישירות לשטאזי, המשטרה החשאית.

לא דרמטיות כבגרמניה, אבל גם שנותיו כדובר השגרירות בלונדון היו שנות מעבר. בריטניה החליפה הילוך משמרני (ג'ון מייג'ור) ללייבור (טוני בלייר), איבדה את נסיכת הלבבות (דיאנה) וקיבלה בארמון בקינגהאם את הנשיא עזר ויצמן לביקור ממלכתי ראשון על פי הזמנת המלכה. פרושאור שמע אותו מכריז באוזני הוד מעלתה על הכבוד שנפל בחלקו לשרת תחת אביה ג'ורג' ה–6 במלחמה בנאצים. "נוצרה ביניהם כימיה בלתי רגילה", הוא נזכר.

שלא גרמה למלכה לבקר באופן רשמי בארץ.

"חוץ מצ'ארלס שהגיע ללוויות רבין ופרס, אף נציג של בית המלוכה לא בא לישראל. המלכה ביקרה בכל העולם, אפילו בבורקינה פאסו, אבל לא בירושלים".

למה זה קרה?

"מחשש למחאת הערבים, משרד החוץ הבריטי סיכל את המאמצים שלנו להביא אותה לארץ".

זה הולך להשתנות?

"לדעתי, כן, מדאונינג סטריט 10 נושבות רוחות חדשות. שר החוץ בוריס ג'ונסון הוא ידיד ישראל, וייתכן שאנחנו צפויים לביקור מלכותי".

לאחר כמה שנים בארץ שב ללונדון, ללשכת השגריר, ואולי למבוכה הדיפלומטית הגדולה ביותר בקריירה. הסיפור שיסחף את פרושאור למערבולת מתחיל בדובאי. ב–20 בינואר 2010 מתגלה במלון פאר גופת מחמוד אל־מבחוח מרוצחי החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון. חמאס ומפקד משטרת דובאי מייחסים את החיסול לאנשי המוסד. במצלמות האבטחה של המלון מתועדים 11 חברי החוליה. מתברר שהגיעו באמצעות דרכונים אירופיים, ומקצת השמות הם של תושבי ישראל בעלי אזרחות בריטית ואירית.

ישראל היא החשודה המיידית בזיוף דרכוניהם של המחסלים. השגריר פרושאור מוזמן להינזף אצל מנכ"ל משרד החוץ בלונדון. בצאתו הוא מוצא תקשורת אורבת. החשבון שלו מהיר. אם ייכנס למכונית ויסתלק, לא יניחו לו. הוא צועד אל הכתבים, עוצר לידם, עונה על כמה שאלות ולבסוף מצהיר: "ליידיס אנד ג'נטלמן, אני מצטער בכנות שאיני יכול לשפוך אור נוסף על התקרית האומללה הזאת".

כשהוא במכונית מתקשר אליו המנכ"ל שראה אותו בטלוויזיה. "אינך יכול לשפוך אור נוסף", הוא שואל, "נהיית לגמרי בריטי". אבל ההמשך נחמד פחות. משבר דיפלומטי חריף מותנע בין לונדון לירושלים. בריטניה מגרשת דיפלומט ישראלי, איש מוסד שבלשונו של פרושאור הוא נקרא "כל מיני גורמים".

רק מקצוענים

שלוש שנים היה מנכ"ל משרד החוץ. ראש הממשלה שרון הריץ אז את ההתנתקות. פרושאור שירת תחת שלושה שרי חוץ: נתניהו, סילבן שלום וציפי לבני.

אתה יכול לאפיין כל אחד מהם?

"אני יכול, אבל לא רוצה להיכנס לזה. רק זה אני צריך עכשיו".

עם מי מהם הכי נהנית לעבוד?

"אל תשים אותי בפינה הזאת".

הוא מוכן רק לומר שרבים ממנכ"לי החוץ באו מהמשרד, אף על פי שזאת פררוגטיבה של השר למנות מינוי פוליטי. בכך יש, לדעתו, הכרה שמשרד החוץ הינו ארגון מורכב שזקוק למקצוענים. ביניהם הוא מזכיר את אורי סביר, אבי גיל, יוסי גל ורפי ברק.

עד כמה ישראל נפגעת מכך שמחליפו באו"ם (דני דנון) אינו מומחה אלא פוליטיקאי? פרושאור זיהה מטען צד והחליט לעלות עליו, אך לא בשתי רגליים. מתח ביקורת, לא הסגיר שמות. כפרופסיונל ותיק הוא מכיר בזכותם של פוליטיקאים נבחרים למנות אנשים שחושבים כמותם. "אבל צריך שיהיה להם ערך מוסף", הדגיש. "ביבי כציר מדיני בוושינגטון ושגריר באו"ם - לתפארת מדינת ישראל; שבח וייס בפולין - לתפארת מדינת ישראל; שלמה בן עמי במדריד - לתפארת מדינת ישראל. ואני לא רוצה לתת את שאר הדוגמאות שהן שליליות. אני אומר את זה כאחד שגדל בשורות".

אתה אומר שהרמה היא שמשחקת.

"חד־משמעית ואני נתתי דוגמאות שהיו לתפארת מדינת ישראל".

ולא הזכרת בהן את השגריר הנוכחי באו"ם.

"לא רוצה להיכנס לזה".

אחרי השירות באו"ם, דיפלומט מקצועי כמוך עדיין לוקח ללב או שהוא הופך לציניקן?

"לוקח ללב, אבל לא שוכח שזאת זכות גדולה להיות שם. אתה רואה את ישראל במשפחת העמים. אתה רואה ישראלים שתורמים למלחמה באבולה באפריקה, שעוסקים בפיתוח בר–קיימא, שמסייעים לבעלי מוגבלויות - אתה מתמלא גאווה".

במיוחד התרגש כששוטר או"ם מהאיטי עצר אותו כדי לומר: "אני מודה לישראלים שחילצו את אמי, אחי ודודי מהריסות הרעש הגדול". אבל רוב הזמן היו אלה קרבות רחוב. התכתשויות מתסכלות ללא מוצא.

לא פעם זה היה מאבק על הזיכרון. כשטענו האירופים שהם מחויבים לביטחון ישראל, הזכיר שגרמניה, צרפת ובריטניה סירבו לאשר נחיתות תדלוק לרכבת האווירית בכיפור.

ולא פעם זה היה מאבק רצוף טריקים ושטיקים. לקראת הצבעה הבטיח לו שגריר דרום אמריקאי ממדינה קשה שלבו עם ישראל. "ואיך תצביע, מרקו?", הקשה הישראלי. "הערבים לוחצים חזק", השיב מרקו. "ואתה חושב שעד מחר תצליח להתגבר על השפעת הקשה שתקפה אותך?". מרקו פצח בשיעול ולמחרת נעדר מההצבעה.

ולא פעם זה היה מאבק שבו הפעיל את כל זרנוקי הסרקזם. אחד הדיונים במועצת הביטחון התקיים למחרת האוסקר. כשהגיע תורו לנאום, ערך פרושאור טקס משל עצמו: "באוסקר על משחק בתור מדינה שוחרת שלום בשעה שהיא מפתחת נשק גרעיני זוכה איראן. באוסקר על שחקן המשנה הטוב ביותר שעוזר לאסד לחסל מאות אלפים מבני עמו זוכה חיזבאללה. באוסקר על אפקטים ויזואליים שגורמים לנשים להיעלם מהמרחב הציבורי זוכה סעודיה. ובאוסקר על שכתוב ההיסטוריה ועל עריכתה זוכה הרשות הפלסטינית. אבל האמת היא שהרשות כבר קיבלה די פרסים מהמוסד הזה".

באחד הדיונים - שעות הוא ארך - מועצת הביטחון ממש התקשתה לקבוע למה הפלסטינים חופרים מנהרות. פרושאור שנפשו נקעה מהאימפוטנטיות המילולית קבע: "הם בוודאי מנסים להקים רשת מטרו בעזה". בבוקר לא קל של צוק איתן הבהבה כל הזמן אפליקציית הצבע אדום בנייד שלו. השגריר הישראלי החליט להשמיע למליאה את שירת הסירנה. כמה מאנשי צוותו גרסו שיש לבקש אישור מהאו"ם, אבל הוא החליט ללכת על זה. כשנשמעה היללה, תדהמה אחזה ביושבי האולם. היו אפילו שגרירים שהאמינו כי קוריאה הצפונית הכריזה מלחמה על הדרום. "5 שניות, 10 שניות, 15 שניות", קרא רון פרושאור. "זה הזמן שעומד לרשות אנשי הדרום לחפש מקלט". למחרת ביקשו כל היועצים המדיניים להתקין אצלם בנייד "צבע אדום".

יום אחד ראה בניו יורק כרזה: ריטה בעברית ובפרסית. מיד חשב להביא אותה לאו"ם, "שתהיה A bridge over troubled water", הוא משתמש בשורה של סיימון וגרפונקל. עד אז אף מדינה לא קיבלה את אולם העצרת הכללית לקונצרט. ביונסה, סטיבי וונדר ובונו אומנם שרו, אך במסגרת יוניס"ף (קרן החירום של האו"ם למען ילדים במצוקה). כשריטה עלתה על הפרק, קמה התנגדות של מדינות ערב. תהליך האישור ארך שנה, אך בסופו קיבל מזכיר האו"ם את טענות פרושאור: אין לישראל סכסוך עם העם האיראני, ותרבות יכולה למתן מחלוקות. ריטה הופיעה כשהאיראנים מחרימים, אך שגרירי 121 מדינות נוכחים.

יהיה נכון לומר שההתנגדות לישראל היא בעיקר רטורית?

"יש קשרים מעל הרדאר ומתחתיו. זה כמו בכנסת, רבים מעל הדוכן אבל שמאל מדבר עם ימין".

ומה קורה מתחת לרדאר?

"יש שיחות, אבל חשאיות כי הן נוגעות במקומות מאוד רגישים. כל הדלפה יוצרת בעיה. בינינו לבין סעודיה, המפרציות, ירדן ומצרים יש זהות אינטרסים (איראן), צריך לנצל את זה. מתי שוב יסתדרו לך הכוכבים בקו אחד?".

עד כמה נפגע תפקוד משרד החוץ מכך שאין בו שר?

"בוודאי שנפגע. אין כמו ביבי שמכיר את משרד החוץ, אבל אתה צריך להיות מרוכז כל כולך בעסק הזה. כל משרד שאין בו שר נפגע".

רואה את הכותרת

אנחנו נפגשים כשבוע לפני שנודע על החזרת השגריר ממצרים בשל סיבות ביטחוניות. פרושאור מסביר שהציבור לא יודע שרבות מנציגויות ישראל נמצאות במדינות קשות שירות. בירדן משרתים אנשי הצוות ללא משפחותיהם, במצרים אי אפשר לזוז ללא אבטחה, כל יציאה לאכול עם מישהו היא מבצע.

הלחימה כיום היא בזירה הבינלאומית. הוא חש שמנסים להוריד את ישראל על הברכיים, שהיא נזקקת לקו הגנה, "ליחידת לוט"ר (לוחמה בטרור) מדינית". הוא מדמה את משרד החוץ למפקדה החולשת על מוצבי ישראל בעולם. "אבל לחלק מהמוצבים האלה אין מים, אין תחמושת, שלא לדבר על אמצעי ראיית לילה ועל נשק תלול מסלול". הנמשל הוא שרוב הזמן עסוקים בהגנה על המוצב ואין אמצעים לצאת לפעילות. לו המדינה הייתה משקיעה משאבים ויצירתיות בזירה הזאת, הוא סבור, היינו נמצאים במקומות אחרים. "משרד החוץ זקוק לתמיכה ולתשומת לב".

משרד שפעם נוהל בידי אבא אבן והיום בידי ציפי חוטובלי.

"לא רוצה להיכנס לעסק הזה, באמת לא רוצה".

אתה הולך לפוליטיקה?

"בשלב הזה אני לא הולך לפוליטיקה".

אבל אתה שוקל את זה.

"אני כבר רואה את הכותרת 'שוקל להיכנס לפוליטיקה'. אגיד דבר אחד: כדי להשפיע אתה חייב להיכנס למסגרת פוליטית. נסתפק בזה".

אמרת לא מעט, תודה.

בשורת חיזוק היהדות

בצל ארמון ווינדזור המלכותי, באמצע קור סיבירי, התכנסו 700 יוצאי ברית המועצות לשעבר לכינוס ראשון של "לימוד FSU" באירופה הקלאסית. נציגים מ־20 מדינות, בהם 200 מבריטניה, 150 מגרמניה, 70 מרוסיה, ארבעה מאלבניה ושניים מקזחסטן, נכחו בסוף שבוע של סמינרים, תרגילים והרצאות על יהדות וישראל.

רבים מיוצאי ברית המועצות בבריטניה משתדלים להצניע את מוצאם. כמהגרים ממזרח אירופה בשלהי המאה ה–19, הביאו איתם רגשי נחיתות מסוימים. "אוסט יודן" (יהודי המזרח), כינו אותם הוותיקים מתוך רצון להתבדל מהם. ייתכן ש"לימוד FSU" מנסה להתמודד עם הסטיגמה ההיא. מבקש לתת לבאים תחושת שייכות זה לזה ומכאן גם תחושת שייכות למקום שבו הם חיים. לנשיא "לימוד", אהרון פרנקל, אין ספק: "אם האנשים האלה לא יבואו ל'לימוד', תאבד זהותם היהודית".

מייסד "לימוד", חיים צ'סלר, אמר שכינוס לונדון הוא אחד האירועים המכוננים של ארגונו. זאת הפעם הראשונה שמתקיים שיתוף פעולה נרחב כל כך עם חב"ד. איש חב"ד, הרב הראשי של מוסקבה ברל לזר, השתתף בכינוס. המטרה לעתיד היא לערוך עוד רבים מסוגו בערים מרכזיות אחרות באירופה כדי "להביא את בשורת חיזוק היהדות של צעירים ממוצא רוסי צעד קדימה"