"זה עצוב לי שהרוצח שוחרר דווקא בחג פורים, החג שנהרס לנו כבר עשרים שנים. השמחה היא לא אותה שמחה. זה שזה קרה בפורים זה עוד יותר מקומם", כך אמרה היום (ראשון) בכאב הילה לוי, היום בת 33, שנפצעה באסון בנהריים ב-1997. אז היא הייתה נערה בת 13. באותו יום ארור חמד דקאמסה, חייל ירדני פתח באש לעבר קבוצת תלמידות ישראליות באזור נהריים בגבול שבין ישראל לירדן ורצח שבע מהן. הלילה שוחרר מכלאו בירדן הרוצח לאחר שריצה 20 שנות מאסר.
בראיון לגלי צה"ל סיפרה לוי כי העובדה שהרוצח ריצה את מלוא עונשו לא מנחמת אותה: "עדיין זה לא מפצה על מה שהוא עשה, זה לא מרפא את מה שהוא עשה. אני לא חושבת שמגיע לבן אדם כזה להיות משוחרר. הפחד שלנו זה שהוא ינסה לסיים את מה שעשה אז. ועוד עושים לו חגיגות והילולות לכבוד השחרור".
לוי סיפרה על היום הנורא בו התרחשה התקרית: "ירדנו מהאוטובוס והמדריך התחיל לספר על סכר נהריים. ופתאום שלוש יריות באוויר, והמדריך אמר שזה בסדר ושיש בסיס ירדני באזור. ואז נשמע מטח יריות, כולם נלחצו והשכיבו את הילדות על הרצפה. הבנתי שיש חייל שיורה עלינו ושאני חייבת לנוס על נפשי. נהדפתי מכל הבנות שרצו כשניסיתי לברוח ונפלתי על הרצפה. התחלתי לצעוק 'שמע ישראל, אני לא רוצה למות', ואחת הבנות שנהרגה, קרן כהן ז"ל, צעקה לי 'אל תדאגי אלוהים שומר עלינו'. צעקתי לה 'תיזהרי' ובאותו רגע היא קיבלה כדור ונהרגה במקום" .
"זכיתי לגדול ולהביא ילדים לעולם"
לוי סיפרה גם על הנס הפרטי שקרה לה וגרם לה להישאר בחיים: "רק אז, עם קרן, הבנתי שאני פצועה ושיש לי דם על הרגל. הבנתי שהחייל עוד מטר שניים יגיע אליי, ומשמים נפלה לו המחסנית השלישית. הבנתי באותו רגע שאיבדתי את ההכרה ופחדתי שיחטפו אותי לירדן, ושאני אהיה שבויה. פתאום הבנתי שאחותי התאומה שם עדיין. בנות קמו ורצו לאוטובוס וצעקתי להן 'אני פה אל תשאירו אותי לבד'. בסוף, רק אחרי 40 דקות לקחו אותנו לביה"ח באמבולנס. כשראיתי את אחותי התאומה שמחתי שהיא בחיים, אבל קרן נהרגה והיא הייתה החברה הכי טובה שלה".
לוי סיפרה על רגשי האשמה איתם היא חיה מאז האסון: "אני יכולה להגיד ששנים רבות חייתי עם רגשי אשמה. היא ממש הייתה לידי, קרן והיא נהרגה ואני רק נפצעתי. פחדתי שהיא מתה בגללי ושלא עשיתי מספיק, אבל הבנתי שנשארתי פצועה. זכיתי לגדול ולהביא ילדים לעולם וזה הכח שלי לשרוד את החיים הללו".
עוד סיפרה על המחווה של המלך חוסיין, שהגיע לאחר האסון לנחם את משפחות הקורבנות: "הייתי ביחד עם אחותי התאומה בפורייה והמלך הגיע לעין כרם ולמשפחות ולא ראיתי אותו. הערצתי מאוד את המחווה. אבל כאב לי כי המלך הבטיח לי שהרוצח יקבל את עונשו אבל באותה תקופה המלך התחיל לחלות. דווקא במקום שנקרא אי השלום הרסו את השלום".