מדי שנה התאריך 13 במרץ מזמן להילה עופרי התמודדות לא פשוטה, אבל השנה יותר מתמיד. "בכל פעם שאני שומעת קפצונים או נפצים, זה מיד מקפיץ אותי", היא מספרת. "ממש כמו פוסט־טראומה. כל רעש, כל בום, יכול להחזיר אותי ליום הזה. לפעמים אני רואה חיילים עם נשק, ואפילו שאני יודעת שאלה חיילים, והם עושים עבודה קדושה ושומרים על הביטחון שלנו, זה עדיין מפחיד אותי. זה מאוד קשה, גם אחרי כל הזמן שעבר".
שני עשורים בדיוק לאחר הטבח בנהריים, שבו נרצחו שבע מחברותיה של עופרי לספסל הלימודים ונפצעו רבות אחרות, אתמול שוחרר הרוצח אחמד דקאמסה מהכלא הירדני. "הוא קיבל רק 20 שנה בכלא", זועמת כעת עופרי. "זה פחות ממאסר עולם אחד. והוא רצח שבע בנות. חוסיין (מלך ירדן - ע"ר), שהגיע לארץ אחרי הטבח, אמר שמבחינתו הוא ייתן לחייל הזה עונש מוות. אצלנו היהודים זה לא נהוג, אבל אצל הגויים אין בעיה לעשות את זה. אבל זמן קצר אחרי המלך חוסיין חלה, היה לו סרטן, הוא היה נורא חלש וקצת יצא מהתמונה. ועכשיו דקאמסה השתחרר? אותי זה מאוד מקומם".
"בן אדם רגיל מקבל אצלנו על רצח 25 שנה", אומרת בכאב גם אחותה התאומה, קרן עופרי־מזרחי, שנפצעה אף היא בטבח ההוא. "איפה המקום שלו כאדם שרצח כל כך הרבה בנות ופצע כל כך הרבה? ואני אפילו לא מדברת על הפציעה הנפשית. האיש הזה עשה נזק המוני".
18 שנה נדרשו לעופרי־מזרחי כדי לדבר סוף־סוף על מה שעברה בבוקר ההוא של מרס 1997, כאשר טיול עם חברותיה, תלמידות בית הספר אמי"ת בבית שמש, למה שכונה אי השלום בגבול הירדני בנהריים, הפך בבת אחת לזירה של טבח המוני. רק כשנתיים קודם, באוקטובר 1994, נחתם הסכם השלום בין ישראל וירדן. "עברתי איזשהו תהליך של סגירת מעגל", היא אומרת על תהליך הריפוי האישי שלה. "הייתי צריכה לפתוח את הפצעים מחדש. הייתה לי מאמנת אישית מדהימה. להגיד לך שזה קרה בקלות? לא. זה היה מתיש. החלטתי שאני מוציאה את הכל החוצה ומשאירה את זה שם. זהו, די, אחרי 20 שנה צריך להתקדם".
אבל עם שחרורו של דקאמסה, היא אומרת, סגירת המעגל הזאת מוטלת שוב בספק. "כל הפחדים שהיו לי כל השנים האלה צפים מחדש. הייתי מדמיינת שהוא יבוא לרצוח אותי ואת הילדים שלי. אני יכולה עכשיו לישון טוב? מי מבטיח שזה לא יקרה שוב? מי מבטיח שהוא לא יעשה משהו משוגע גם בעתיד? אולי הוא יפרוץ את הגבול עם ישראל ויעשה עוד דבר כזה. מי מבטיח שהוא לא ינקום בנו? צריך להיות באמת חולה נפש אמיתי כדי לעשות דבר כזה. אז לשחרר אותו? אני לא מקבלת את זה. תנו למשפחות לישון בשקט".
נפגשו שוב בבית החולים
הפצועות מהטבח בנהריים זוכרות היטב את מאורעות הבוקר ההוא. דקה אחר דקה, כל הניצולות שעמן שוחחנו יודעות לשחזר באופן מדוקדק היכן עמדו, מאיזה כיוון באו היריות ולמי הן חבות את חייהן. "המורה יפה שוקרון הצילה אותי", משחזרת אתי רווח, (33) תושבת המושב תירוש, סמוך לבית שמש. "אני זוכרת שהיא עמדה לידי, ופתאום כשהתחילו היריות היא חיבקה אותי בצורה טוטאלית, כמו הילדה שלה, ואני חיבקתי אותה חזק. אם לא הייתי מוציאה את היד, אפילו לא הייתי נפצעת".
שוקרון, ששימשה כמחנכת כיתה ח'4, זומנה בשנת 2001 לוועדת החינוך של הכנסת, כדי לתאר את מה שעבר עליה באותו יום. "המדריך הספיק לומר משפט אחד: 'מימינכם תחנת רוטנברג; משמאלכם רמת הגולן'", סיפרה לוועדה. "ואז צרור יריות פילח את הדממה, את הרוגע, את היופי ואת כל מה שמסביב. לא קלטנו מיד מה קורה. אני אישית לא חשבתי, ומיד הסתובבתי אחורה, כי כולנו פנינו אל הנוף וגבנו אל המחבל, שעמד במגדל השמירה ואמור היה בעצם להגן עלינו. עד מהרה הבנו שאין אלה צלפים ושאין זה מישהו שמתאמן במקום. אז כולנו נכנסנו לפאניקה. תלמידות נפלו, וכמורים, ניסינו למצוא מסתור לתלמידות.
לא היה הרבה, גם לא הכרנו את השטח, אך הפלנו אותם למדרון שדקה לפני כן אמרתי לתלמידות להיזהר לא לרדת אליו. פתאום מצאתי את עצמי דוחפת בנות לתהום הזאת, כי זה היה המפלט היחיד שהיה לידנו. הפלנו בנות, דחפנו אותן, ביקשנו להוריד ראש. בנות כבר נפגעו אז. אני זוכרת שתוך כדי שאנחנו מתגוננים ומחפשים מקום מסתור, המלווה השני צעק שתלמידה נהרגה ושהיא אינה עונה. הבנו שאנחנו בצרה מאוד קשה... בזמן שניסיתי לגונן על תלמידה... חטפתי צרור בשכם השמאלי... ברוך השם ניצלתי, אפשר לומר. אני חיה, אני נושמת, אני הולכת. אני עדיין חשה את הכאבים".
רווח הייתה רק נערה אז, אבל גם אצלה זיכרון הבוקר ההוא צלול ומפורט. "נכנסנו לגשר (המחבר בין העבר הישראלי להירדני בנהריים - ע"ר)", היא נזכרת. "השומרים הירדנים עלו לאוטובוס, הסתכלו עלינו, ואז השומר הראשון ירד מהאוטובוס ואמר למורה: 'אנחנו לא מכניסים נשקים למעבר לגבול, זה שייך לנו', והמורה פשוט אמר: 'בסדר, אין שום בעיה'. הנשק נשאר אצלם ואנחנו נכנסנו לאתר, הסתכלנו על הנוף המקסים, המדריך הסביר לנו מה זה ירדן, ועל הגשר וכל ההרים והגבעות, ואז פתאום אנחנו שומעים יריות באוויר".
זה החל בשלוש יריות בודדות, מספרת עופרי, ואחריהן השתררה דממה. "אמרו לנו שזה בסדר, סתם יריות אימון שגרתיות", היא אומרת. אלא שאז היריות שבו, הפעם מכוונות ישירות אל קבוצת הבנות וסגל בית הספר. "לא הבנתי מה הולך", מספרת רווח. "לא הבנתי כלום. דמעתי צרחות ואז הסתובבתי אחורה ופתאום ראיתי חייל ירדני יורה תוך כדי שהוא יורד (במדרגות מגדל השמירה - ע"ר). לא הספקתי שום דבר, פתאום המורה עטפה אותי, לא הספקתי להסתובב אפילו".
רגעים קודם לכן, בצדה השני של הקבוצה, עופרי־מזרחי שבה אל האוטובוס, כדי לקחת את הכובע שלה, וייתכן שזה היה מה שהציל אותה. "חזרתי להסעה לקחת את הכובע שלי, ואז היו היריות", היא אומרת. "מההלם לא יכולתי לזוז. ראיתי את כולן יורדות למטה, למדרון, ראיתי את המורים מורידים בנות למדרון, זורקים אותן כדי שהן לא ייפגעו. היה שוק של כולם, אבל כשראו שבנות נופלות ונפגעות, אז כולם התחילו לרוץ למטה".
עופרי, אחותה התאומה, עמדה באותם רגעים מסויטים בנקודה הקרובה ביותר למגדל השמירה הירדני. "הייתי בנקודה הכי קרובה אל המגדל שהחייל הירדני התחיל לירות עלינו ממנו", היא מספרת. "הוא ירה וירה, וכולם נבהלו ורצו לכל כיוון, צרחות, מהר להתחבא, לברוח. אני זוכרת שחשבתי: 'אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות'. לידי עמדה קרן כהן ז"ל, שנהרגה שם והייתה החברה הכי טובה של אחותי. היא (כהן ז"ל - ע"ר) בהתחלה תפסה אותי ואמרה: 'בואי נברח מהר למדרון'. היה שם עשב גבוה שאפשר היה להתחבא בו. באתי איתה, והיא התקדמה, ראיתי רק את הגב שלה, ופתאום אני רואה עיגול אדום גדול מתפשט לה על הכתף מאחורה, והיא נפלה, בדיוק על סלע גדול שהיה שם לפניה, והבנתי שהיא מתה".
עופרי עצמה הסתתרה בתוך העשב, ואז מאחורי אחד הסלעים האחרים במקום. "הייתי בטוחה שכולם מתו ונשארתי לבד, היריות המשיכו והמשיכו וזה לא נגמר, אבל אז בבת אחת זה פתאום הפסיק. אחר כך אמרו לנו שלמחבל היה מעצור במחסנית השלישית, וזה גרם לו להפסיק לירות. פתאום אני רואה מאחורי אחד הסלעים האחרים את הראש של אחד המורים, שהיה המשגיח. צעקתי לו: אני פה, נפגעתי, וקרן נהרגה".
הקליעים פילחו את ידה ורגלה השמאליות של עופרי. אחותה נפצעה אף היא. "אני נפגעתי בין האחרונות", עופרי־מזרחי נזכרת. "הגעתי למצב שהוא היה במרחק של בערך שישה מטרים ממני וברחתי".
מה עובר לך בראש?
"אדם בשלב כזה חי בפחד מוות הכי גדול וקשה שיש. כשאומרים שכל החיים עוברים מול העיניים, זה לא סתם. הייתי בטוחה שזהו, שאני הולכת".
קבוצת תמיכה
בתוך הכאוס, עופרי־מזרחי חיפשה את אחותה הילה - ולא מצאה. "ניסיתי איכשהו לראות אותה, איפה היא, אבל לא יכולתי. האמת שעמדנו קרוב האחת לשנייה, אבל לא ראינו זו את זו. הפעם הבאה שנפגשנו הייתה רק בבית החולים".
מה שכן ראתה היה את חברותיה גוססות לאטן על מדרון הגבעה. "נפלתי על הרצפה, ושירי (בדייב ז"ל – ע"ר) גססה לידי", היא מספרת. "עם כל המצב שהייתי בו ניסיתי לסובב את הראש, כדי לא לראות אותה גוססת, ואז בצד השני ראיתי את נטלי (אלקלעי ז"ל – ע"ר) גוססת. אז סובבתי את הראש חזרה כדי לא לראות אותה, וראיתי ששירי כבר לא נושמת. רוב הדם שהיה לי על החולצה זה ממנה".
גם אתי רווח, בת ה־13 אז, ראתה מולה את חברותיה נופלות בזו אחר זו. "אני רואה מולי את יעלא (מאירי ז"ל - ע"ר), ואת נירית (כהן ז"ל - ע"ר) ואת סיון (פתיחי ז"ל - ע"ר) ממש למרגלותי", היא אומרת. "והקטע הוא שאני לא בוכה, לא בכיתי, פשוט צרחתי בטירוף, ההלם שהיה בתוכי זה היה פשוט... צרחתי, אולי מהכאבים".
על ממדי האסון הן למדו רק בבית החולים, בבוקר שאחרי הלוויות, כאשר תמונות שבע מחברותיהן התנוססו על שערי העיתונים. "למדנו על זה כמו כל עם ישראל", אומרת עופרי־מזרחי. לדבריה, הוריה ביקשו שלא להוסיף לחץ נפשי למה שכבר חוו, אז הם חיכו עם הידיעה המרה עד שכבר לא היה אי אפשר.
בית הספר מצדו ארגן לתלמידות מעין קבוצת תמיכה מתמשכת, כדי שיוכלו לפרוק את תחושותיהן. לחלקן זה היה מוקדם מדי. "חלק מהבנות הלכו לטיפול פסיכולוגי, אבל אני לא", אומרת עופרי. "רק לפני שלוש שנים הבנתי שגם אני צריכה ובפעם הראשונה הלכתי לפסיכולוגית. אמרתי שלא מעניין אותי, אני צריכה להיות בריאה, להרגיש טוב ולדבר על זה כמה שיותר, כדי לשחרר את הטראומה הזאת".
"לקח לי זמן עד שזה הוקל לי, בערך 4־5 שנים", מספרת גם רווח. "עכשיו יש קצת יותר הקלה. אבל בוא נגיד שאם אני אלך לשם, אז הכל יחזור אלי. כשאנחנו מדברות עם חברות, אז זה עולה לי קצת. בתור ילדה קטנה זה קשה לעכל, וכשאני מדברת איתך זה חוזר. מדובר בסך הכל בילדה בת 13 שעברה את זה. ילדה קטנה, שראתה את החברות שלה מתות מול הפרצוף שלה, מלאות בדם. זו טראומה לכל החיים.
"מרגיז אותי שמשחררים את הרוצח", מסכמת רווח. "מלכתחילה היו צריכים להגיד שהוא יישאר בכלא עד יום מותו. לא 20 ולא 30 ולא 40 שנה. הוא הרס משפחות, והוא לא צריך להשתחרר כל כך מהר".