התעללות מינית במגזר החרדי: "יצאתי נגד המערכת ושילמתי מחיר"

כבר שנתיים וחצי י' (20) נע בין מתן עדויות, בתי משפט, גידופים והשמצות, והסוף עוד לא נראה באופק. הוא התלבט אם לספר את סיפורו בגילוי פנים, סיפור של התעללות מינית בו ובשני בני משפחתו בידי הרב הנערץ עליהם. בגיל 12 י' הגיע, למורה שהיה, לדבריו, דמות לחיקוי. "עוד בכיתות הנמוכות הייתה שאיפה ללמוד אצלו, גאווה גדולה", הוא מספר. "הוא בקיא בספרים בעל־פה, שירת בצבא, אדם ממשפחה שורשית וענפה. גם בקהילה הוא נתפס כדמות מוערכת".

המורה נהג להרעיף על י' שבחים בפומבי, ומדי יום שלח פתקים להורים. "הוא סיפר כמה אני מיוחד, כמה הלב שלי נדיר", הוא משחזר. "צריך להדגיש שהוא היה מהאנשים הכי חשובים בקהילה ובבית הכנסת. נתן תחושה כזאת שאדם כמו אלוקים נותן לך יחס, ואתה מעניק לו בתמורה אמון והערכה". בד בבד נהג המורה להזמינו אל ביתו. פעם לשמור על ילדיו, פעם לטיול, פעם ללימוד בחברותא. "העצמה אישית", הוא קרא לזה. עד כה נראה כמו מורה לחיים, אלא שממש לא כך היה הדבר.

"זו הסיבה שההורים שלי כל השנים לא חשדו", אומר י'. "הוא היה ראש המדברים בבית כנסת, בסעודות של דברי תורה. מאוד מנומס ועדין נפש. במשך כל התקופה הזאת הוא היה פוגע בי מינית. אני לא ידעתי מה הוא עושה לי. ההורים שלי כל הזמן הזהירו אותי מפני אנשים חולים שמסתובבים בפארק או ברחוב, שעלולים לגעת בילדים. בראש שלי הצטייר מישהו רע עם מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו וקוקו, שתופס אותי בגינה, ואני צריך לברוח. הדמות העילאית הזאת היא לא האדם החולה שהזהירו אותי מפניו. אין סיכוי. לא הבנתי מה זה בכלל פגיעה מינית.

"באותן שנים הרגשתי שמשהו שונה קורה כאן, אבל הייתי מסביר לעצמי כל מיני הסברים שהוא היה נותן לי במהלך הפגיעות. באמצע המעשים הכי איומים הוא היה מרעיף עלי שבחים ואומר לי כמה אני מיוחד. המשפט הקבוע היה: 'אל תספר לאף אחד, שהחברים שלך לא יקנאו'. הוא בעצם לכאורה נותן לי מיליון דולר כל רגע, ואני הייתי צריך להיות בשקט כדי לא לעורר את קנאתם של חברי. חשבתי שזה חלק מחינוך. שכל אחד עובר כאלה דברים, כי אין אפשרות אחרת".

כשי' הגיע לכיתה ט', והפוגע כבר לא היה המורה שלו בישיבה, הוא הציע לי' להיות ה"עשה לך רב" שלו, כלומר, המלווה הרוחני והיועץ שלו, כמקובל בחברה החרדית. "קיבלתי את זה, כי הוא היה בעיני האדם הכי מושלם", מנסה י' להסביר את הסכמתו לדבר. "למרות שעברתי דברים הכי קשים, כמו אונס ופגיעות, לא הייתה לי אפשרות להביט במצב בצורה כנה, אמיתית ושכלית, כי אחרת לא הייתי שורד. הדחקתי את זה".

כמה פעמים בשבוע פגע המורה בי'. מאות פעמים בסך הכל. "בשנים שבהן האדם מעצים את עצמו ובונה לעצמו עקרונות והבחנה בין טוב לרע, הכל היה עיסה אחת. שחור־לבן, אסור־מותר, טוב ורע התערבבו. קהות חושים מוחלטת. מכיוון שלא נתתי לזה מקום בעצמי והייתי מתנתק, זה קיבל ביטוי פיזי שהחליש לי את הגוף. הייתי חולה הרבה פעמים באותה תקופה, וכל שבועיים הייתי נוטל אנטיביוטיקה. הרופא לא הבין למה. הייתי הולך עם שכבות של סוודרים עלי. אני חושב שזה היה סוג של התגוננות. זה לא בדיוק עזר".

"יש שופטים בישראל"

והיה עוד דבר: י' ידע ששני אחיו הצעירים גם נפגעים מינית, פעם אחר פעם, בידי אותו מורה. אולם רק כשאחיו הרביעי הגיע לכיתה ח' והתעתד ללמוד אצל אותו רב, הוא החליט לעשות מעשה. "אז הבנתי שדברים לא טובים קורים פה ושאני לא אתן לו לפגוע גם באחי הקטן", הוא אומר.

מאחר שאמו עברה התקף לב שנתיים קודם לכן, וי' חשש שאם ייוודע לה הדבר יורע מצבה, הוא החליט לפנות למנהל תלמוד התורה שבו למד. "התקשרתי אליו בשעות הלילה ונפגשנו אחרי חצות", הוא מספר. "זו הייתה שיחה ארוכה וקשה, שנמשכה עד ארבע בבוקר. אמרתי לו שיש לו מורה שעשה לי דברים שלא ייעשו, ושאני לא רוצה שגם אחי הרביעי ייפגע. שיסלק אותו. המנהל היה חכם ולא שאל אותי על הפרטים. זו הפעם הראשונה שהדבר הכי אישי ואינטימי יצא החוצה. המנהל אמר לי שמגיעה לי תעודת הערכה מזהב. הוא היה היחיד במערכה שהיה איתנו מההתחלה ועד עכשיו ולא הפנה לנו עורף. למחרת, כשנודע לי שהמורה הגיע כרגיל לתלמוד תורה, הרגשתי סטירת לחי ולא הבנתי איך זה יכול להיות. אבל אחרי יומיים הוא כבר לא הגיע".

באותו זמן אמא של י' עדיין לא ידעה דבר. "כשהוא לא הגיע ללמד, היא דרשה בשלומו, כי חשבה שהוא חולה. במסרון שבו השיב לה על כך כתב: 'תודה תודה!!! אנשים מדהימים. אני לא חש בטוב כמה ימים והשם יעזור'".

אחרי יומיים ניגש י' למשטרה ומסר עדות. "היה מאוד קשה", הוא משחזר. "לא היו חוקרים חרדים, אז הביאו לנו את אותו חוקר שחקר את המורה. מאז זה מסלול ייסורים. מאות פעמים בבית משפט. אמא שלי, שהייתה מורה בכירה, עזבה את העבודה כדי להיות איתנו. אבא הוא היחיד שעובד, כך שהמצב הכלכלי מאוד קשה ויש הרבה בעיות. הנזק כבר נעשה".

אהרן שלמה ליסון, הרב הפוגע, הורשע במעשים מגונים בשלושת האחים במשך חמש שנים, וכעת נמצא המשפט בשלב הטיעונים לעונש. "יש שופטים בישראל", אומר י'. "השופט הרשיע אותו בכל הסעיפים והאמין לנו, לקורבנות. אין שום עונש שיכול להשתוות למעשים האכזריים שהוא עשה, אבל אנחנו מקווים שהוא יהיה הכי חמור שיש".

כמו שאפשר היה להניח, הסביבה לא מקלה על י' ואחיו, להפך. "יצאנו נגד המערכת ושילמנו על כך מחיר יקר", הוא אומר. "כשהייתי באירוע של הקהילה, אמר לי אחד הרבנים 'אני לא יודע אם מותר לי לדבר איתך, כי שולחן ערוך מחמיר יותר בדיני מויסר מאשר במה שעשו לך". כלומר, פגיעה מינית בילדים אינה חמורה כמו הלשנה לרשויות.

וזה לא רק אותו רב. "מויסר" קוראים לי' ברחוב, משמע מלשן שדינו אחד. זה שעליו כתב הרמב"ם שמצווה להרגו בכל מקום. "אחי הצעיר הוא ידען גדול, הרב שלו כינה אותו 'השפיץ של הכיתה'. אבל הוא לא התקבל לאף ישיבה בארץ, חוץ מישיבה אחת במרכז. שמענו מאחרים טענה שראשי הישיבות לא רוצים להכניס ראש בריא למיטה חולה".

אח אחר, שהגיע לתפילה בבית הכנסת, היה ער לאמירות של אחד המתפללים, שביקש מחבריו לצאת מהחדר בעת ששהה שם. באחת הישיבות שבהן למדו המתלוננים, נתנו לאחיו של הנאשם את הבמה ל"מי שבירך" ליד ספר התורה (מעמד של כבוד שבמסגרתו אתה עומד ליד ספר התורה - כס"ו). היה גם מי שרצה להוציא ביישוב שבו הם גרים חוברת, ובה תמונותיהם של בני המשפחה, שהוא רואה כאשמים. "פנינו לאחד הדיינים החשובים בעיר, והוא ממש הזדעזע והוריד אותו מהעניין", מספר י'. "המשפחה ממשיכה להתמודד ובהצלחה עם כל הקשיים. אנחנו חייבים לצמוח, אחרת כבר היינו נמחקים ולא שורדים עוד יום אחד".

פוגע בשידוך

גם אם היינו רוצים להאמין שמדובר במקרה קצה, המציאות מורה אחרת: בישראל נפגעים מינית מדי שנה אלפי ילדים ובני נוער עד גיל 18. הנתונים על פגיעה מינית שדווחה לרשויות מתפרסמים בידי גופי האכיפה, שירותי הרווחה, מערכות המשפט, החינוך והבריאות, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית ועוד. אלא שעל פי הדיווחים אי אפשר להעריך מהו ההיקף האמיתי של התופעה, מפני שמקרים רבים של פגיעה לא מדווחים כלל.

בחברה החרדית התופעה רחבת היקף, אבל את המספרים המדויקים אין לדעת, מאחר שלחברה החרדית מסורת של עבודה קהילתית פנימית לטיפול בבעיות חברתיות, וחבריה מחויבים ומסורים למנהיגות הקהילה ולכללי ההתנהגות החברתיים המקובלים בה באופן כמעט מוחלט.

הפגיעה בילדים בחברה החרדית נתפסת בעיקר במונחים של סטייה מוסרית והתנהגות אסורה על פי ההלכה, ולא במונחים של התנהגות פלילית. ואלו רק חלק מהסיבות להימנעות מפנייה לרשויות המדינה והעדפה של פנייה

לרבנים ולגורמי טיפול פנים־קהילתיים. הפנייה לרשויות המדינה נתפסת כבגידה, ודיווח לרשויות פירושו נידוי מהקהילה. ויש אלמנט נוסף: החשיפה של הפגיעה עלולה לפגוע במעמד החברתי ובעתיד של הנפגע, למשל בכל הנוגע לשידוך שלו ובעתידם של אחיו ואחיותיו.

כל התורה על רגל אחת מסתתרת באחד המכתבים שנשלחו למועצה לשלום הילד מאדם חרדי: "יש בעירנו לצערי הרב המון מורים וגברים שמרשים לעצמם לפגוע בילדים קטנים, ואף אחד לא פוצה פה. אין לאנשים אומץ ללכת למשטרה, למרות שניסיתי להפציר בכמה נשים שיעשו כך. הן מצדן חוששות שיסולקו מהקהילה. למשטרה אין טיפת מושג מה קורה במגזר השמרני הזה, אנשים חולים מנצלים את מעגל השתיקה ונותנים ליצרם דרור על חשבונם של ילדינו הרכים".

גם מערכת החינוך מתקשה להתמודד בחזית הזאת. חוזרי מנכ"ל משרד החינוך העוסקים בפגיעה בקטינים כוללים אומנם את מוסדות החינוך החרדיים, אולם הטמעתם בקרב היועצים בחברה החרדית היא משימה נפרדת. הרצון אולי טוב, אבל הדמוגרפיה מכריעה את הכף. בכל המחוז החרדי פועלים שמונה מדריכים מומחים בתחום של מניעת התעללות ופגיעה בילדים ובני נוער וכ־540 יועצות ויועצים, בליווי של ארבעה מפקחים על הייעוץ ובסיוע מדריכים מומחים למצבי סיכון שונים.

בדוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שהוגש לוועדה לזכויות הילד ב־2015, מציינים המפקחים בחברה החרדית כי מדי חודש מתקבלים אצלם דיווחים על כ־60 אירועים של חשד לפגיעה מינית בתלמידים. 13 המרכזים הטיפוליים

בשירותים הפסיכולוגיים החינוכיים הפועלים ברשויות מקומיות נותנים מענה גם לקהילה החרדית. "גם" היא מילת המפתח. "הפעולות החינוכיות שננקטות בנושא זה בחברה החרדיתנעשות בהתאמה וברגישות, ויש צורך בתהליכים מורכבים ומתמשכים של חינוך והטמעה", מסרו אנשי משרד החינוך לעורכי הדוח. "קיים פער בין מספר המקרים הדורשים טיפול לבין המענים הטיפוליים המתאימים לאוכלוסייה החרדית".

לדבריהם, האתגרים בתוך המסגרות החינוכיות הם השתקפות של הרחוב החרדי: בבתי הספר לבנות קיימת פתיחות גדלה והולכת להעלאת מודעות ולשיח בנושא מורכב זה, ואילו בתלמודי תורה ובבתי ספר לבנים יש לעתים חשש לעסוק בנושא, וקיימת לעתים הסתרה שלו והימנעות מעיסוק בו. אנשי מקצוע נתקלים בהדחקה ובהכחשה של צוות בתי הספר ובחשש כי התייחסות לאירוע של פגיעה "תוציא שם רע" למוסד, למעורבים ועוד. ולא דיברנו על מומחים לא מקצועיים, שאינם בעלי הכשרה בתחום, שאינם מודעים לנהלים ולחוקים, ומנחים את המערכת באופן שמזיק למעורבים.

תנועת ההתעוררות

"בבניין זה גר... מויסר אשר הלשין למשטרה על אברך שנכנסה בו רוח שטות והתעסק קצת עם ילדים, ובעקבות ההלשנה נהרסו חייו של האברך, ומאז הוא שרוי בדיכאון עמוק. במקום ללכת לדבר עם רבנים, הוא בחר להלשין למשטרת הכופרים. צא חרד"ק טמא משכונתנו ואל תטמא את נפשותינו! אין לך חלק בעולם הבא!" זוהי לשון השלט שנתלה בסמוך לבניין של משפחה חרדית, שילדיה עברו תקיפות מיניות בידי אברך. עד שסוף־סוף אזר מישהו אומץ וסיפר, הגיעה התגובה האנונימית ובה כל המילים הקשות ביותר: טומאה, הדרה מהעולם הבא ומויסר.

כאשר י' ראה את השלט, הוא יצא לרחובות ירושלים, ועם נציגי הארגון האמריקאי JCW, שעוזר לנפגעים במגזר החרדי, ואנשי ארגון "לא תשתוק", תלה מודעות תגובה בזו הלשון: "באשר שמענו כי אינשי דלא מעלי אזרו אומץ והעזו להחציף פניהם של גדולי ישראל רבותינו מאירי הדרך שליט"א, אשר פסקו הן בהוראת יחיד והן בהוראת ציבור כי אדם הפוגע בילדים רכים תינוקות של בית רבן, מלבד שמתחייב בדיני שמיים הוא מוסר את עתידו בפני דייני המדינה, ועל כן יש למוסרו לרשויות וזריזין מקדימין שמא יפגע בעוד תשב"ר רחמנא ליצלן. וכבר ידוע שרבים מאותם נפשות רכות שנפגעות יוצאים לתרבות רעה וחשופים למחלות שבנפש ועוד רעות חולות באות עליהם ל"ע רחמנא ליצלן.

"ובאו המלעיזים והוציאו גנאי על אותם המקיימים צו גדולי ישראל ומפרסמים דיבה על המוסרים את עושי מעשי השטן הללו לרשויות. זעקי ארץ על חילול הקודש אשר נעשה במחוזותינו, הורידי כמים דמעה על נפשות ילדינו". ויש גם הבהרה: “כל תגובה מסיתה/ מכלילה/ לועגת, על הציבור החרדי תימחק לאלתר, הדף בעל אופי חרדי וכך הוא יישאר. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".

ההתעוררות מגיעה בציבור החרדי, אבל לאט מאוד. צביקי פליישמן, ממייסדי הארגון החרדי "לא תשתוק", מספר: "'לא תשתוק' הוא ארגון שהוקם לפני כשנה וחצי כדף פייסבוק, במטרה להגביר את המודעות לפגיעות המיניות בציבור החרדי. זה הכלי היחיד החינמי שיכולנו לחשוב עליו כאפקטיבי במאבק הזה, והצלחנו. הגענו למסקנה שאין מודעות למה זה פגיעות מיניות, מהי חומרתן ומהי מוגנות. אנחנו נתקלים בניסיון של המערכת למוסס את העניין ושל הרבנים שבאים לחפות על המקרים לא מרוע, חלילה. הרבה חסדים קורים בציבור החרדי, אז מה פשר הדיסוננס הזה בין הטוב לזריקת נפגעים מתחת לגלגלי האוטובוס? התחלנו להעלות מודעות בכל מיני דרכים: סיפורי נפגעים שפרסמנו בצורה אנונימית, שירים של נפגעות ונפגעים ועוד".

הפניות החלו להיערם זו על גבי זו. חברי הארגון, פליישמן (27), בוגר לימודי פסיכולוגיה, רחלי רושגולד (30), אחות במקצועה וסטודנטית לתואר שני בלימודי מגדר בבר אילן, ואביגיל קרלינסקי (28), פעילה חברתית חרדית וסטודנטית לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, החלו ברקימת קשרים עם גופים נוספים. כיום הם מתפקדים כמרכז קטן לסיוע לנפגעים חרדים. עשרות רבות של מקרים הגיעו לפתחם עד כה. "אנחנו מלווים אותם למשטרה ולדיונים בבית משפט, ומי שצריך טיפול - אנחנו מפנים אותו לטיפול", אומר פליישמן.

"כל עוד אף אחד לא מדבר, יש יכולת להשתיק", אומרת ח"כ ד"ר יפעת שאשא־ביטון (כולנו), יו"ר הוועדה לזכויות הילד, שמלווה זה שנתיים משפחות חרדיות שילדיהן נפגעו פגיעה מינית. "בסופו של דבר, כשיש שיח ציבורי, זה נכנס פנימה ומחלחל".

"עבודת נמלים"

לדבריה, ההשתקה היא לא הרעה החולה היחידה. "האנשים האלה לא יודעים מה הכלים שיש להם כחברה", אומרת ח"כ שאשא־ביטון. "המצב כיום יותר טוב ממה שהיה לפני כמה שנים, אבל אנחנו רחוקים שנות דור ממצב אופטימלי, שבו החברה יודעת להשתמש בשירותים הממסדיים שיש כדי לטפל בנושא. פה אני לוקחת אחריות כממסד.

"בחברה החרדית יש כמה בעיות ייחודיות: פגיעה מרובה בבנים, בעיקר במקוואות, וחוסר מודעות של ההורים, לא רק של הילדים", מוסיפה ח"כ שאשא־ביטון. "הם בכלל לא מבינים שמשהו חמור קורה. הרי הילדים לא חשופים לשום דבר, והם חושבים שזה חלק מהבעת אהבה או מתהליך חינוכי. הם מעריצים את המבוגרים, ומתוך כבוד אליהם אפילו לא מספרים. ברגע שהם מתלוננים או מדברים, הם הופכים להיות מויסרים. המשמעות היא שכשהם מגיעים לבית הכנסת, לא סופרים אותם למניין. פעם ראשונה אונס אותם הפוגע, ופעם שנייה הקהילה אונסת אותם.דרושה עבודת נמלים בתוך החברה כדי שדברים יחלחלו. יש מי שמעבירים את זה מדלת לדלת ומאוזן לאוזן, כדי להרחיב את מעגל האנשים שמודעים. אני מקיימת מפגשים עם מובילי דעת קהל בחברה החרדית כדי שישפיעו על השיח".

סעיף 368 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 קובע מהי חובת הדיווח: "היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי לו, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוציאלי שמונה לפי חוק או למשטרה. העובר על הוראה זו, דינו מאסר שלושה חודשים".לפי הגדרות החוק, אחראי לקטין הוא "הורה או מי שעליו האחריות לצורכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין", וכן "בן משפחה של קטין... שמלאו לו 18 שנים... והוא אחד מאלה: בן זוגו של הורו, סבו או סבתו, אחיו או אחותו, גיסו או גיסתו, דודו או דודתו”.

חובת דיווח מחמירה יותר, שגוברת על החיסיון המקצועי ואינה מוגבלת בזמן, מוטלת על אנשי המקצוע הבאים: רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, עובד שירותי רווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג, מטפל פרה־רפואי או מנהל או איש צוות במוסד שבו שוהים קטינים. העונש במקרה זה: שישה חודשי מאסר.

ומה על חובת הדיווח במקרה של פגיעה בקטין בידי זר או מחוץ למוסד החינוכי? בדיון בוועדה לזכויות הילד, שנערך בינואר 2014 בנושא "שיעור גבוה של סגירת תיקים בעבירות מין נגד קטינים", סיפרה עו"ד אשרת שהם מפרקליטות המדינה: "הרבה פעמים עדויות של חברים, עדויות של ילדים ועדויות של קרובי משפחה הן אלה שמביאות את הסיוע. כשאנחנו מדברים על האוכלוסייה החרדית, הרבה פעמים יש לנו קושי בשיתוף פעולה, ואז אנחנו נמצאים עם חוסר בסיוע. לפעמים הקושי הוא מקצועי, כשחוקר הילדים אומר שהילד לא יכול להעיד, כי הוא לא יכול לעמוד בסיטואציה הזאת אם לא תהיה לו ראיה מסייעת מהסביבה. כאן המקום להוציא קריאה לאפשר לאוכלוסייה נגישות למשטרה ולמסור עדויות של ילדים חברים ששמעו וראו".

"גם אם יש חובת דיווח בחוק, מקרים רבים מתקבלים בוועדת פטור של משרד הרווחה, הפרקליטות ועוד גורמים, ולא מדווחים למשטרה", אומרת ח"כ שאשא־ביטון. "גם התיקים שעוברים למשטרה לא מבשילים לכתב אישום, כי המשטרה סוגרת את התיק. כשסוף־סוף ממליצים על כתב אישום, הרבה מהתיקים נסגרים על ידי הפרקליטות. שופטים צריכים להבין שהם לא יכולים להקל ראש, והפרקליטות צריכה להפסיק לסגור תיקים על ימין ועל שמאל. אמרו לנו כמה פעמים: הגשנו תלונה במשטרה והפרקליטות סגרה את התיק והשאירה אותנו להתמודד עם הסיפור".

נוסף על כך, אומרת ח"כ שאשא־ביטון, גם כלי החקירה של קטינים חייבים להשתנות. "אנחנו צריכים לקחת אחריות ולשחוט פרות קדושות, כמו הראיה המסייעת. איזו ראיה מסייעת אפשר להביא להורה שאונס את ילדו בשלוש לפנות בוקר במיטת הילד בחדר חשוך? הילדים שלנו מופקרים בסיפור הזה. אנחנו כושלים".