עיתונאי "מעריב" יונתן הללי הגיב הבוקר (שני) בתוכנית של ניסים משעל ב-103fm על דבריו של כדורגלן העבר אייל ברקוביץ', לפיהם "מאיר איינשטיין במשך עשר שנים לא הפסיק ללכלך עליי, מאז שפרשתי". "ברור שכעסתי, זה שאין סנכרון בין המוח לפה של ברקוביץ' זה לא חדש", אמר הללי, "זה משהו שהוא לא שולט בו. אין אחד שלא נפגע ממאיר בגלל ביקורות אבל תמיד זאת הייתה ביקורת עניינית. פה ברקוביץ' עשה מעשה מלוכלך, אבל ללעוג לבנאדם שהגופה שלו עדיין לא התקררה זה מעוות. אם אפשר להשפיל את ברקוביץ' בחזרה, נעשה את זה הערב בתכנית".
הלווייתו של מאיר איינשטיין, שהלך ביום חמישי האחרון לעולמו, התקיימה אתמול בבית העלמין הישן "פינסקר" בהרצליה. איינשטיין, שנפטר בגיל 65, לאחר מאבק במחלה במערכת השרירים, הותיר אחריו אישה, שתי בנות - סיוון וסביון, ושני נכדים. מאות אנשים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה.
אלמנתו אוליביה ספדה לו: "לבעל המתוק והאהוב שלי. אתה כל כך חסר לי. חלק ממני נגדע. אמרתי לך שאני תמיד מתה עליך ובאמת הקבר שלי יהיה מעליך, ואני אמות מעליך. כי אני יודעת שאתה לא יכול בלעדי. אנחנו נתאחד. אתה המלך שלי. הבית ריק, אתה כל כך חסר. אומרים ששנה וחצי של מחלה זה מספיק זמן להתכונן ,אבל בסוף זה כל כך עצוב. אתה כל כך סבלת. בכוחות האחרונים שלך אמרת: 'רופא', 'רופא'. ידענו שצריך לשחרר אותך מהסבל הנוראי שסבלת. גיבור שלי. מי יסביר לי את החדשות עכשיו? מי יסביר לי הכל? מי יראה כדורגל בבית? אני אוהבת אותך".
בתו הבכורה סיוון אמרה: "דדי שלי, כמו בעבודתך כעיתונאי, גם בבית רצית לתת כותרת לשיחה. הכותרת שלי היא מה שלא הספקת להגיד לי בשיחה אחרונה. לא הספקתי להיות לצדך כשלקחת את נשימתך האחרונה. הספקתי רק לרשום לך הודעה שאני מתגעגעת אליך ורוצה לחבק אותך. הפעם היחידה שחשפת את עצמך מעט יותר הייתה ב-2003 כשהוצאתי ספר. זה מראה כמה אתה מוכן לעשות למען המשפחה שלך. ידעת את כל התאריכים לפי אירועי כדורגל, לכן לא ברור איך לא חישבת שאיוולד במונדיאל. ב-2010 באתי לטקס שלי בניו יורק בדקה ה-90, תרתי משמע, אחרי הדאבל של הפועל תל אביב. אנשים שאלו אותך איך 'הספקת להגיע?'. הפעמים היחידות שכעסת עלינו בילדות הייתה כשעשינו שגיאה בעברית או כשלא ידענו על איזו ידיעה חדשותית. זכיתי להיות איתך באולפן ולתת לך נשיקה לפני השידור. הייתי גאה בך. לפחות לא היית יום אחד בבית חולים. אני מרגישה הקלה שאתה לא סובל יותר, אבל לא יודעת איך נחיה בלעדיך. אני מקווה שהסיפור של אבא שלי יגביר את המודעות למחלת ה-ALS".