"משלמים מחיר כבד, אבל משתנים": הפרויקט שמנסה לתת לאסירים עוד הזדמנות

ובכל זאת גם למעלה משנה אחרי שצרפתי השתחרר, ישנם 20% שעדיין מציקים לו. לא רק בשל עבירת אלימות שעשה בגיל 19 ושלחה אותו ל־12 שנה בכלא, אלא גם כאשר הוא נאלץ להתמודד כעת עם המבטים והסטיגמות בעולם שבחוץ. "אני בא ממשפחה נורמטיבית מחיפה", הוא מגולל. אמו אשת חינוך בכירה, אביו היה איש קבע שנים רבות. "אבל אני עשיתי טעות", הוא אומר וקופץ מיד לספר על מה שאירע בעקבותיה. "ישבתי עם כל סוגי האנשים, הנחמדים והפחות נחמדים. בסוף יצא שעברתי כמעט את כל סוגי בתי הסוהר בארץ. עד שדרך חבר שמעתי על האיש היקר הזה", ומחווה בידו אל עבר דוד אוליניק שעומד לצדו. אוליניק, בעליה של חברת קבלנות עפר גדולה, זה שנים מעסיק אצלו אסירים בפועל דרך הרשות לשיקום האסיר. במסגרת הזאת האסירים שעומדים לקראת שחרור מנהלים אורח חיים חופשי למחצה. ביום נוסעים למפעלים ותעשיות שמוכנים להעסיק אותם ובערב שבים אל התא. כך הגיע אליו צרפתי. "הוא הגיע אלי דרך אסיר עולם שעבד אצלי והשתחרר", אוליניק מספר. "הוא המליץ לקבל אותו לעבודה. והאמת שעל העבירה שלו לא רציתי לקבל אותו, אבל אמא שלו נדנדה לי בטלפון, ממש ישבה לי על הלב". 

בדיעבד התברר צרפתי כסיפור הצלחה. 13 חודשים אחרי השחרור, צרפתי עדיין עובד אצל אוליניק, מנהל מחזורי כספים של מיליונים. שלשום הגיעו השניים אל המרכז הבינתחומי בהרצליה לכנס שהפגיש בין אסירים ומעסיקים, בתקווה לנתץ את הסטיגמה שיש על אסירים לשעבר ולשלבם בעבודה. להראות שהם בעצם יכולים להיות עובדים נפלאים, לא פחות טובים ואמינים מכל אחד אחר. במידה מסוימת, אומרים אסירים בהווה שהגיעו אף הם לכנס, אולי אף יותר.

"רוב החברה בחוץ מסתכלת עלינו כאסירים", אומרת פ', בת 31 ואם לילד, שמרצה כבר 11 שנים בכלא נווה תרצה. "יש סטיגמה. אבל אנחנו כאן מראים שעם כל העבירות הקשות שנעשו, אנחנו עדיין בני אדם. מתמסרים לטיפול. החלק הכי קשה הוא שהכאב נשאר, הוא לא נעלם. העבירה ההיא נשארת. אנחנו משלמים מחיר מאוד כבד עבור מה שעשינו, אבל אנחנו משתנים. מגיע לנו צ'אנס". 

הכנס שאליו פ' וצרפתי הוזמנו כדי לדבר הוא יריית פתיחה לאירוע המרכזי שייערך בסוף החודש בהרצליה: יריד משתחררים לאסירי בתי הכליאה של ישראל, הראשון מסוגו בישראל. לרגל היריד יסיעו שירות בתי הסוהר והרשות לשיקום האסיר באוטובוסים כ־160 אסירים מכל מתקני הכליאה בישראל. מן העבר השני, התאחדות התעשיינים תמצא מעסיקים שיציבו בכנס דוכני תעסוקה, הדומים מאוד למה שמוצא חייל לקראת שחרור בכנס המשתחררים מצה"ל; בתווך נמצאים מי שיזמו את הפרויקט ומלווים אותו מלכתחילה - קבוצה קטנה של סטודנטים למשפטים מהמרכז הבינתחומי. 

"זה פרויקט שהחל לפני חמש שנים", מספרת זיו לידרור, מנהלת תוכנית "משפט רחוב" במוסד, שממנה נולד הפרויקט שמכונה "חזרה לחברה". "הרעיון היה שסטודנטים למשפטים ילמדו בתואר הראשון משהו שישלב תיאוריה ועבודה מעשית עם אוכלוסיות מוחלשות". אז חלק מן הסטודנטים שלה החלו לעבוד עם נוער בסיכון, חלקם עם נשים נפגעות אלימות וחלקם פנה לאסירים. "זה היה פרויקט קיץ שלהם, לחשוב על החיבור בין התיאוריה למעשה. בתכלס הם היו יכולים להגיש לי עבודה, ואחר כך היינו חושבים איך מפתחים את זה הלאה, אבל הם עצמם לקחו את זה צעד קדימה".

בשלב הראשון פנו הסטודנטים לשירות בתי הסוהר ואמרו שהם מעוניינים לחלוק מהידע שלהם עם אסירים שזקוקים לכך וללוות אותם. הרצון לשלבם מחדש בחברה באמצעות התעסוקה הגיע מאוחר יותר. "היוזמה נבעה ממפגשים עם אסירי שיקום", אומר עידן פורטנוי, אחד מן הסטודנטים שהובילו את הפרויקט. "דיברו על ענייני עבודה, אבל אחד האסירים אמר שכשהם יוצאים החוצה אין להם אופציות. יש להם אות קין". אז הסטודנטים הציעו יריד תעסוקה. 

לאסירים הרעיון נשמע תחילה מופרך. "הם התפוצצו מצחוק", פורטנוי נזכר. "היו כאלה שסתם לא האמינו". בכל זאת, הסטודנטים לא ויתרו. הפעילו מוקד טלפוני ואט־אט החלו לרתום בתי עסק לרעיון. "פנינו לשטראוס, שחקים תעשיות, מרכבים, חברות גדולות", פורטנוי מספר. "זה היה מלהרים טלפון 144 ממש ועד קשרים אישיים, הכל כדי להרחיב את המעגל. חשבנו שמה שאנחנו עושים זאת באמת ציונות". 

כשזה מגיע לשילוב אסירים בחברה, המצב בישראל אינו מזהיר. על פי נתוני הרשות לשיקום האסיר, בשנת 2015 לבדה השתחררו מבתי הכלא בישראל 7,339 אסירים. 1,681 מהם זכו לליווי תעסוקתי מטעם הרשות, רובם הגדול לפני שהשתחררו. נתונים על היקף ההשתלבות בחברה אחרי השחרור - אין ממש בנמצא. מימון נמוך לנושא אינו מיטיב עם המצב. "תקציב של 14 מיליון שקל ים לרשות לשיקום האסיר זאת בדיחה", אמר מעל הפודיום בכנס יו"ר ועדת העבודה והרווחה ח"כ אלי אלאלוף (כולנו). "המערכת הפוליטית, הממשלתית, אחראית למצב שבו הרשות לשיקום האסיר כיום היא פונקציה שלא קיימת למעשה". 

עד היום אסיר שרצה להתקבל לעבודה אחרי השחרור היה תלוי רבות ביכולתו הבין־אישית ליצור קשרים ולמצוא מישהו שיסכים לדבר על לבו של מעסיק אקראי ולערוב לו. "יש הרבה דיס־אינפורמציה בנושא הזה",  טוען אוליניק. "המידע עובר מפה לאוזן. את ברק לא קיבלנו דרך שב"ס. ידענו על העבירה שלו, כי הוצאנו את הפרטים בעצמנו".

אלא שלא כולם זוכים להזדמנות שלה זכה צרפתי. "בחזרה לחברה" מנסה לגשר בדיוק על הפער הזה. לחתוך דרך החשד המובנה שיש לבעל עסק שמתייצב מולו אסיר לשעבר המעוניין להתקבל לעבודה אצלו. להפגיש בין הצדדים בסביבה בטוחה ואווירה טובה, שתפיס את דעת כולם. "זה לא קורה מיד", מסבירה גונדר משנה דפנה דואיב, ראשת מחלקת חינוך, טיפול ושיקום בשב"ס. "אנחנו מעבירים אותם תהליך של הכנה לראיונות, כתיבה של קורות חיים. גם אם זה נראה לכאורה שאין כל כך מה לכתוב שם, הדברים שהם עברו בכלא יכולים להיות מאוד רלוונטיים. אז הם יכתבו שבמסגרת התקופה שלהם הם עברו הכשרה איקס, השלימו כך וכך שנות לימוד. ועדיין זה לא פשוט בכלל. הרי חלק ניכר מהאסירים עוברים בכלא טיפול מאוד ארוך, צוברים כוחות, יוצאים החוצה, ואז פתאום צריכים להתמודד עם סטיגמות, וכל התהליך הטיפולי שעברו מושלך לפח, כי אין מקום שמוכן לקלוט אותם". 

 "אני אישית מכיר מאות אנשים שחזרו חזרה לבית סוהר, כי לא הצליחו להשתלב חזרה בחברה, הפרנסה מאוד קשה בחוץ", אומר א', אסיר מאגף השיקום שנשפט ל־16 שנים, מהן ריצה כבר עשר שנים בבית הכלא מעשיהו, והוזמן לדבר בכנס. "אלה חבר'ה שעברו ניצול מבחינה כספית, כי ידעו שהם אסירים והם חייבים לעבוד". 

כעת א' מבקש להודיע למעסיקים שהוזמנו לכנס כי הוא אדם אחר, ושכמותו יש רבים. "בית סוהר זה אוניברסיטה לחיים", הוא אומר. "אתה לומד להכיר אנשים, מי רוצה לטובתך ומי רוצה לרעתך. אני חושב שמי שבאמת רוצה לעשות שיקום - חובת ההוכחה עליו. מבחינתי, בית הסוהר עזר לי להכיר את עצמי יותר טוב. היום אני מדבר על דברים, פתוח לחברה ואני רוצה הזדמנות להוכיח שאני יכול להשתלב. להוכיח למשפחה, להוכיח לאישה, להוכיח לעצמי בעיקר". 

י' בן ה־32 עומד לצד א' ומהנהן. הוא עצמו מרצה כבר 5.5 שנים מאחורי הסורגים מתוך 11 בסך הכל. "לאסיר שמשתחרר אין יותר מדי ביטחון עצמי", י' מודה. "כשאתה מגיע לראיון עבודה, והמעסיק שומע שאתה אסיר לשעבר, אז כבר יש לו דעה קדומה עליך. בכלא אתה לומד קצת לשנות את זה. אתה לומד איפה אתה טוב ואיפה תיפול, איפה אתה יכול למתוח את הגבולות ואיפה לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד: וואלה, פה אני טוב. חלק מהגורמים לעבירה זה להפנים הרבה דברים. יכול להיות שאני, בעבירה שלי, אם הייתי משתף, היא הייתה נמנעת". 

לדברי י', העובדה שהוא מודע לכל זה מפחיתה אולי את חוסר הביטחון שלו מול עיניים חיצוניות אבל לא מוחקת אותו לגמרי. "להיות אסיר לשעבר מוריד את הביטחון", הוא אומר. "אבל זה משהו שאני צריך להתמודד איתו. אני יודע מה אני שווה, אני יודע מה אני יכול". 

"אני יכול להבין את החשש של מעסיקים", אומר נועם ששר, סמנכ"ל משאבי אנוש בחברת מרכבים, שזה שמונה שנים מעסיק בעצמו כ־15 אסירים מכלא השרון. בכל בוקר בשש וחצי הם מגיעים באוטובוסים, ובערב הם שבים לתאיהם. "אבל מהניסיון שלי, רובם מבינים שהם לא ימצאו עבודה כזאת בקלות, אז הם שומרים על מקום העבודה שלהם, מאוד חשוב להם להתנהג כמו שצריך", אומר ששר. 

אולם דרך עיניהם של האסירים, בעבר ובהווה, לכל האמון הזה יש גם צד הפוך. "זה שאנחנו פה, זה גורם לי תחושה טובה של אמון", י' מסכם. "זה מראה שנותנים בך אמון חזרה למרות שאתה אסיר, למרות שאתה בבית סוהר. מבחינתי זו כבר הרגשה מאוד טובה".