"צלצלו אלי ממדינות ערב ושאלו אם אני מוכן למכור להן את כל החמץ של ישראל, אבל כמובן לא עשיתי את זה", מגלה חוסיין איסמעיל ג'אבר, תושב אבו גוש. ב־21 השנים האחרונות, למשך שבוע אחד בכל שנה, הופך ג'אבר בן ה־52, אב לארבעה ואחראי המזון והמשקאות בבית מלון ירושלמי, לאיש החשוב בישראל. לפחות מבחינה קולינרית. שהרי ג'אבר הוא האיש שלו מוכרת מדינת ישראל את כל החמץ שלה בערב הפסח, גם אם רק כדי לבקשו חזרה עם צאת החג. ג'אבר מצדו יודע שהחלק האחרון תלוי לגמרי ברצונו הטוב. בהנחה שיוכל לעמוד במחיר, כמובן: למעלה מ־500 מיליארד שקל, כ־150 מיליארד דולר. "זאת עסקה אמיתית לכל דבר", הוא אומר, "יש חוזה, וזה באמת־באמת קורה. לא כאילו. מגיעים, חותמים כל הצדדים ומתכוונים לזה באמת".
היותו הגוי הראשי, אם תרצו, אשר אליו מכירת החמץ הכלל־מדינתית מתנקזת בכל שנה, מציב את ג'אבר בעמדה ייחודית גם מבחינה פיזית – פגישה שנתית עם הרבנים הראשיים של ישראל, הספרדי והאשכנזי, אבל בעיקר עם שרי האוצר של המדינה. "מגיעים בערב פסח למשרדי הרבנות בירושלים", הוא מספר על התהליך, "ושם, בחדר, נמצאים שר האוצר והעוזרים שלו ושני הרבנים הראשיים. יושבים, מדברים קצת, ואז חותמים על מה שצריך ועושים ברכות".
אתה מבין שיש לך גישה נדירה לאוזנו של שר האוצר.
"כן (צוחק), נפגשתי כבר עם המון. גם עם אולמרט בשעתו, גם עם נתניהו כשהיה. זה כבוד גדול. השבוע באנו ביום שני, והיה שם כחלון עם אנשיו. זה היה יפה מאוד".
אתה מעלה לפני שר האוצר גם נושאים שחשובים לך ולא קשורים לחמץ, נגיד דברים שהאוצר צריך לתקן בישראל?
"לפעמים. אבל בדרך כלל סתם מדברים על כל מיני דברים. תשמע, מדברים ככה כמו בין אנשים, על כל מיני נושאים".
חוזה לכל דבר
מכירת החמץ בערב הפסח בישראל היא נוהל עתיק שנהוג כאן שנים רבות, הרבה לפני שג'אבר ושר האוצר כחלון נכנסו לתמונה. במקרה של ג'אבר, הוא הגיע לעיסוק לאחר שהתברר שהגוי המוסלמי שעשה זאת שנים רבות, הוא בעצם יהודי, בן לאישה יהודייה שנישאה לגוי. "הוא היה איזה עורך דין מיפו", מנדב ג'אבר פרטים.
מעבר לשבר הדתי בקרב המאמינים הרבים שסמכו על כך, היה ברור כי יש צורך בהול למצוא לו מחליף. זה קרה בשלהי שנות ה־90. כבר אז ג'אבר שימש בתפקידו במלון "רמדה רנסנס", וזה היה מה שהביא את הרבנות לשחר לפתחו. "הרב הראשי בישראל היה הרב ישראל מאיר לאו", ג'אבר נזכר, "והוא הכיר אותי מהמלון, כי היה מגיע ל'רמדה' לפעמים לכינוסים או לשבתות. זה קרוב לרבנות, אז מכירים. הוא שאל אותי פעם מה אני אומר על להיות זה שמוכרים לו חמץ בכל שנה בפסח. הוא אמר שהגוי שמכר לו היה בעצם יהודי, ואי אפשר למכור לו חמץ עוד כי זה פסול. אמרתי 'בסדר, למה לא'".
למה לך בעצם הטרחה הזאת בכל שנה?
"תשמע, אם אפשר לעזור למדינה ולחברה פה, אז למה לא. זה גם טוב לדו־קיום. חשוב מבחינת שיתוף הפעולה לעשות דברים כאלה. מה שיכול לעזור, אז בשמחה".
עם זאת, כבן הדת המוסלמית, הוא אומר, הדברים אינם עוברים תמיד חלק. תמיד יש מי שיראה את הדברים בעין ביקורתית. "אני מקבל לפעמים כל מיני הערות מאנשים שאומרים 'למה אתה עושה את זה', ו'לא לעזור', אבל בדרך כלל הכל בסדר", הוא אומר.
כאמור, בשל תפקידו הלא שגרתי קיבל ג'אבר לא פעם גם הצעות ממדינות ערב. אין מדובר בהצעות רשמיות מטעמן של הממשלות, אלא בהצעות שהגיעו מאנשים פרטיים שראו אולי בתפקידו של ג'אבר הזדמנות חד־שנתית לפגוע במדינת ישראל, גם אם המחיר לכך יהיה גבוה מאוד. "אנשים עשירים מדובאי או מסעודיה אמרו לי: 'אנחנו נקנה ממך הכל'", הוא מספר.
ג'אבר מודע לכוח הנדיר והאדיר שהוא מקבל לידיו מן המדינה בכל שנה מחדש. "זה חוזה לכל דבר ועניין", הוא מבהיר, "לא כאילו. אני באמת קונה את כל החמץ שיש במדינה, זה הכל אמיתי לגמרי".
וזה לא מקרי. בניגוד לטריק של לרשום רכוש על שמות קרובי משפחה לשם הקלות מס, ההלכה היהודית מחייבת שמכירת החמץ תיעשה לא בקריצה ולא כאילו, אלא באמת. ולא די בכך; על העסקה הסיבובית הזאת להיעשות רק למה שמוגדר "מכירה למטרה ראויה", כדי למנוע הצפה של טריקים עוקפי הלכה בכל אורחות החיים. בישראל מבצע שמאי ממשלתי הערכה כוללת, שהרי ג'אבר מאבו גוש רוכש בכל שנה את "כל החדרים, המחסנים, המזנונים, המטבחים, המזווים, המקלטים, המרתפים, הרחיים, בתי החרושת, הדירים והרפתות, הלולים והחצרות, וכן כל יתר המקומות או חלק מהמקומות שנמצאים בהם חמץ, תערובת חמץ, חמץ בלוע, חמץ דבוק, חמץ נוקשה ומינים שונים שיש בהם חמץ וחשש חמץ" - כלשון שטר המכירה הרשמי – ועל סמך ההערכה הזאת נכתב שטר המכירה. בעברית פשוטה, מדובר בכל המאפיות, המפעלים, הציוד הנלווה ותועפות המזון האסור לאכילה בפסח, וחבל לזרוק. כל מה שלא נמכר באופן פרטי על ידי בעליו, הכל על מנת שתתקיים ההוראה המקראית "בל ייראה ובל יימצא", וזו ההלכתית המכונה "חמץ שעבר עליו הפסח".
הפרוצדורה פשוטה: שר האוצר חותם על אצילת סמכויות האחריות לכל אלה לידי הרבנים הראשיים, ואלה – כנציגיו הרשמיים של האל עלי אדמות – מעבירים את הסמכות שניתנה להם על החמץ ועל מוצריו לידי ג'אבר. המשמעות היא שלמשך שבוע אחד, כל המפעלים, המאפיות ודומיהם שייכים לג'אבר, לעשות בהם כראות עיניו. זה, הוא אומר, מזמן אליו גם בקשות צנועות יותר: "מצלצלים אלי אנשים ושואלים אם אני יכול להעביר להם משאית קמח או לחם", הוא אומר. "כאילו שאני אעשה את זה, מאבו גוש לאיזה מקום".
אלא שיש גם בלם חיצוני שנועד למנוע מצבים מביכים או מסוכנים מבחינת המדינה. על פי שטר המכר שעליו ג'אבר והרבנים חתומים, על ג'אבר להעביר את כל הסכום לידי הרבנות הראשית עד צאת החג כולו. אם לא יעמוד בכך, החוזה מבוטל, והחמץ ונגזרותיו שבים לבעליהם המקוריים, יהיו אשר יהיו. פניות כמו אלה שנעשו אליו מעשירי מדינות ערב מעמידות את האפשרות הזאת כבת קיימא.
ג'אבר, מצדו, מבהיר כי לא התפתה לכך, ואינו מתכוון להתחיל בכך כעת. אחרי 21 שנים בתפקיד, הוא מבין שאף שכל התהליך הוא מעין קריצת עין בחסות ההלכה, המשקל המונח על כתפיו אינו מבוטל, וכי עיני רבים נשואות אליו במהלך השבוע הזה. "אבל גם אם אני לא יכול לשלם את הכל, הכל שלי בפסח אם אני משלם את המקדמה", הוא מסביר. "הנה, השבוע נתתי צ'ק בסך 20 אלף דולר מקדמה, ואם אני נותן את זה, אז העסקה בפסח תקפה. ביום שני אני צריך להחליט אם אני רוצה להמשיך בחזקה או לא. אם לא, אז החוזה מבוטל ומחזירים הכל חזרה".
קונה גם אדמות
ג'אבר עצמו מוסלמי למהדרין. אולי בשל הטעות שנפלה אצל קודמו בתפקיד, חשוב לו להבהיר זאת. אולי גם בשם העובדה שמדובר ב"עסקה הכי גדולה במדינת ישראל", כפי שאמר בראיון שהעניק לפני כמה שנים לרדיו החרדי "קול ברמה". אף שמדובר בחוזה שבו ברור לצדדים כי הוא זמני ואין בו כוונת מימוש, כך סיפר בראיון ההוא, הוא מתייחס לתפקיד בכל הרצינות, כאילו עודנו מתלבט אם להשליך את שאר המיליארדים ולהיות בעליהן החוקיים של המון כיכרות לחם. "תראה, זה שלי", אמר ג'אבר על המפעלים העוברים לידיו לשבוע אחד. "אני עורך סיור, בדיקות, לראות מה קניתי".
ובכל זאת, כאשר נשאל על יכולתו להתנהל בחופשיות במוצרים שרכש בכסף טוב, הוא מבהיר שהוא מבין כי אין זה באמת כך. "זה באחריותי, אבל זה לא באמת משהו שאני יכול לתת", הוא מרגיע. ואם זה לא הספיק, אולי העובדה הבאה תעזור: העיסוק רב־השנים הזה הפך את ג'אבר למומחה להלכות היהודיות הקשורות בחמץ ופסח. הרי המעמד מחייב. "אני שולט בחומר", ג'אבר מתגאה.
אבל לכך יש עוד סיבה. אחת לשבע שנים מלך החמץ ג'אבר חובש כובע שני, יוקרתי ורחב שוליים בהרבה: הוא הופך להיות בעליהם החוקי של כלל האדמות החקלאיות במדינת ישראל, ולא לשבוע – אלא לשנה שלמה. אלה נמכרות לו במסגרת שנת השמיטה היהודית. בשנה זו, על פי ההלכה, על כל האדמות להימכר לגוי. וג'אבר, ששנה אחרי שנה מוכיח את אחריותו לכלל הלחמים והמאפים, נתמנה לכך גם כן. "אני עושה את זה בהתנדבות ובשמחה", הוא אומר. "שיהיה רק טוב בין העמים, ושיהיה לכולם חג שמח".