אויב או אוהב: מה באמת חש דונלד טראמפ כלפי היהודים?

שלושה שליחים מיוחדים למלחמה באנטישמיות בסך הכל כיהנו עד היום במשרד החוץ. זו משרה חדשה למדי, שמשרד החוץ מעולם לא היה מעוניין בה. היוזמה הייתה של הקונגרס, הממשל נדחף למלא אותה בחוסר חשק מסוים. גרג ריקמן מילא את התפקיד משנת 2006 ועד תום כהונתו של הנשיא ג’ורג’ וו' בוש. אחריו נבחרו שני יהודים שהתאימו יותר לממשל אובמה: חנה רוזנטל, שמאז עברה לנהל את הפדרציה היהודית של ויסקונסין, ואחריה איירה פורמן, שהיה ראש המועצה הלאומית של היהודים הדמוקרטים בטרם מונה לתפקיד הדיפלומטי. 

שלושתם אנשים מסורים, שעבדו קשה כדי למלא בתוכן משרה לא לגמרי ברורה. האם הביאו לשינוי במצב האנטישמיות בעולם? הנתונים בשטח מלמדים שהמצב הורע, אך מי יודע, אולי בלעדיהם היה רע עוד יותר. כך או כך, ביטול המשרה - או החלטה שלא לאייש אותה - אכן ישלחו מסר מבלבל לעולם. שוב ממשל טראמפ נאלץ להתמודד עם החלטה הנוגעת למלחמה באנטישמיות, ושוב הוא בוחר לעמוד בצד המסוים של המשוואה, שכביכול פחות אכפת לו. 

התדמית הבעייתית של הממשל בעניין הזה קיבלה בולטות בשבוע שעבר בעקבות פליטת הפה האומללה של דובר הבית הלבן, שון ספייסר, שניקה את אדולף היטלר מאשמת שימוש בגז. זו לא הייתה, כמובן, אנטישמיות. סתם בורות מגושמת של דובר, שהתפקיד כנראה קצת גדול עליו. אלא שכל תקרית מהסוג הזה רק מעצימה דיון שכבר קיבל כנפיים משלו: האם ממשל טראמפ אנטישמי, האם הוא נלחם מספיק באנטישמיות, האם הוא אחראי לגל אנטישמיות. בתחילת החודש פרסמה הליגה נגד השמצה – עוד ארגון יהודי גדול – סקר חדש שמצא כי כשליש מהאמריקאים (33%) מסכימים עם הקביעה שטראמפ “מחזיק בדעות אנטישמיות”. זה נשמע הרבה, כמובן, וגם זכה לכותרות בהתאם, אך זה בעצם די מעט. הרבה יותר אמריקאים (59%) חושבים שלטראמפ דעות קדומות נגד מוסלמים, או שהוא גזען באופן כללי (54%), או שיש לו דעה קדומה נגד היספנים (53%). במילים אחרות: האמריקאים חושבים שטראמפ הוא נשיא שעוין קבוצות מסוימות באוכלוסייה. מבין הקבוצות האלה, היהודים הם דווקא האחרונים בתור – ולא הראשונים.

זה בעצם הגיוני למדי בהתחשב ברקע האישי והמשפחתי של טראמפ. נשיא שהקיף את עצמו מאז ומעולם בלא מעט יועצים ועורכי דין יהודים. נשיא שבתו התגיירה, ושיועצו הקרוב הוא חתנו היהודי. בעצם, כמעט קשה לדמיין את טראמפ מחזיק בעמדות אנטישמיות. ואכן, לצד הדיון הנערך בעיקר בקרב היהודים על השאלה אם הנשיא עוין את היהודים, מתחולל דיון מקביל, ביקום אמריקאי מקביל, על השאלה אם הנשיא אוהד מדי כלפי יהודים. או בנוסח הבוטה יותר: האם הנשיא נפל ברשתם של היהודים. 

הנה היפוך תפקידים מעניין שאמריקה מייצרת בעידן טראמפ. רק לפני כמה שבועות עמדה הליגה נגד השמצה בחזית המאבק של מי שמפנים אצבע מאשימה כלפי הנשיא – וקובעים כי הוא נושא באחריות לגל אנטישמיות (אמיתי או דמיוני, הנתונים לא לגמרי ברורים) הפוקד את אמריקה. אבל עכשיו לליגה יש תפקיד חדש, לפחות בעיני עצמה: להגן על הנשיא ועל יועצו הבכיר, ג’ארד קושנר, מפני גל של אנטישמיות המופנה כלפיו. 

האם קושנר זקוק להגנה? לא בטוח. כל הסימנים מלמדים שמעמדו בבית הלבן מתחזק, והשפעתו על הנשיא ניכרת. אבל הוא בהחלט משמש כעת מטרה מרכזית בקמפיין פרוע של האשמות, שיש להן אופי אנטישמי מובהק נגד הממשל. בעצם, הקמפיין נובע דווקא מהתחזקות מעמדו, וגם מעמדם של יועצים נוספים של הנשיא, ששמותיהם מעידים על השתייכותם הקבוצתית. ביום שישי האחרון כיכב בעמודו הראשון של העיתון “וושינגטון פוסט” יועצו הכלכלי הבכיר של טראמפ, גארי כהן. גם השפעתו של כהן, מתברר, גוברת. גם הוא, מתברר, מסיט את הנשיא מדרכו המהפכנית לעבר מדיניות מסורתית יותר של המפלגה הרפובליקנית. וכן, כהן הוא יהודי. כפי שמעידה גם חברותו בפדרציה היהודית של מחוז פאלם ביץ’ בפלורידה. אותו מחוז שבו יש לטראמפ עצמו בית גדול, שבו חגג השבוע את הפסחא. 

זו בעצם התשתית לגל ההאשמות נגד יהודי הממשל, ובמשתמע הנשיא. טראמפ החל את דרכו הפוליטית כנשיא של שינוי דרמטי ושל מהפכה, אך בהשפעתם המזיקה של יועצים ומקורבים יהודים סוטה מדרכו לעבר הדרך הרעה של קודמיו. איך יודעים שזה המצב? יש סימנים פרסונליים ויש סימנים של מדיניות. בצד הפרסונלי מעידה על כך הירידה בכוחו של היועץ סטיבן באנון, מי שניסח עבור טראמפ כמה מהעמדות הרדיקליות שלו, ומי שמנסה לדחוף אותו למהפכנות. דיווחים בשבועות האחרונים מעידים על כך שבאנון איבד כוח מול יועצים אחרים, בראשם קושנר. עד כדי כך שאפילו הנשיא עצמו, בראיון לפני כמה ימים, לא ממש נתן לו גיבוי. באנון, שאף הודח מהמועצה לביטחון לאומי, הוא אבירם של מי שזיהו בטראמפ פוטנציאל לזן אחר וחדש של נשיאות. השחיקה במעמדו מטרידה אותם, מכעיסה אותם. והם מחפשים לה הסברים, בין השאר, בהפניית מבט מאשים אל היהודים.

בצד המדיני מעידה ההפצצה בסוריה על סטייתו של טראמפ מהדרך שהבטיח. מי שרצה “אמריקה תחילה” וקיבל מטח של טילי טומהוק לא יכול להיות מרוצה מהנשיא. גם ההסברים לצעד הזה נשענים על בסיס אנטישמי: לטראמפ יש יותר מדי יועצים יהודים. היועצים הללו רוצים בטובתה של ישראל ולא של אמריקה. היועצים שכנעו את טראמפ להתערב בסוריה. 

זו לא הפעם הראשונה שיועצים יהודים מואשמים מפי קבוצות אמריקאיות – פעם גזענים אנטי־יהודים מימין, פעם אקטיביסטים אנטי־ישראלים משמאל – בהסטת המדיניות האמריקאית לטובת אינטרסים זרים. יועצים יהודים של ביל קלינטון ספגו האשמות בהעדפת ישראל על פני הפלסטינים במשא ומתן לשלום. יועצים יהודים של בוש הואשמו בתכנון המלחמה בעיראק לטובת ישראל – בין השאר בספרם המכוער ומעורר המחלוקת של הפרופסורים הנכבדים סטיבן וולט וג’ון מירשהיימר “הלובי הישראלי ומדיניות החוץ האמריקאית”. אפילו הנשיא ברק אובמה, שנלחם בלא מעט קרבות נגד ה”לובי” הזה, לא חמק מהאשמות על נפילה ברשתם של יועצים יהודים. 

על רקע אווירה ציבורית סוערת, על רקע הפגנות, על רקע שיח לעומתי ובוטה, על רקע התחושה שמספר האזכורים השליליים של יהודים ומספר ההתנכלויות ליהודים נמצאים בעלייה – על רקע כל אלה המקרה של טראמפ בכל זאת שונה מזה של קודמיו. 

ההיסטוריון ג’ונתן סרנה הרחיק עד לשנות ה־20 של המאה הקודמת, ועד לנשיא וורן הרדינג, כשחיפש השוואות שיש להן תוקף. הרדינג נבחר כנשיא שמרן, שנתמך בין השאר בידי יצרן המכוניות האנטישמי הנרי פורד, ושבימיו נסגרו שעריה של אמריקה בפני יהודים. הוא היה, מצד שני, גם נשיא שזכה לתשואות מהיהודים כשחתם על החלטת “לודג’־פיש”, שעברה בקונגרס וקראה להקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה (כמובן, אפשר להניח שרצה זאת כפתרון שיפטור את אמריקה מעונשם). 

טראמפ הוא הראשון מבין הנשיאים האלה שמואשם בצורה כל כך חדה, כל כך בוטה, גם בכך שהוא אויב היהודים וגם בכך שהוא ידיד היהודים. טראמפ הוא הראשון שגם רבים מהיהודים חושדים בו, וגם רבים מהאנטישמים חושדים בו. יש מי שבעיניו הוא התוקפן, ויש מי שבעיניו הוא הקורבן. טראמפ מבלבל, המציאות מבלבלת. מצדו האחד של הנשיא, קושנר וכהן, היועצים היהודים הצוברים כוח. מצדו האחר של הנשיא, הדובר שלא זוכר מה עשה היטלר ליהודים ובאילו אמצעים.

ושטף הידיעות לא פוסק: מצד אחד, הנשיא לא הגיע לליל הסדר בבית הלבן – שבירת מסורת ארוכה. מצד שני, הנשיא מצייץ ברכת “חג שמח”, כך, בנוסח העברי. מצד אחד, במחוז פיירפקס צויר צלב קרס על מרכז יהודי. מצד שני, המצייר נתפס, ומתברר שאין לו עניין רק ביהודים, ושכתב כתובות נאצה גם בגנות מוסלמים, על קירות של כנסייה. מצד אחד, העיתון “פוליטיקו” מדווח בכתבה ארוכה ורשלנית על יהודים תומכי חב”ד שמחברים את טראמפ עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. מצד שני, האתר “ברייטברט” מפנה אצבע מאשימה ליהודייה איוונקה טראמפ וטוען שיזמה את ההפצצה בסוריה, למורת רוחו של ולדימיר פוטין. כאמור, המציאות מבלבלת. אין פלא שגם היהודים מבולבלים.