"לימדו אותי שצריך להתיישב בכל הארץ, ופתאום אומרים 'אחורה פנה'", אומר תא"ל (במיל') עודד טירה, 35 שנה אחרי שפיקד על פינוי חבל ימית במסגרת תפקיד בחיל התותחנים. "יש לי הרהורים שאולי לא הייתי צריך להיות שם".
מה שסייע לטירה לקבל אז את ההחלטה, לדבריו, הייתה "האמונה שלי בצדקת הדרך, ההבנה שבצבא אין לשום אידיאולוגיה זכות וטו", הוא אומר. "צבא מקיים את הוראות הדרג המדיני, נקודה. זה יותר חשוב מדברים אחרים, כי אחרת תהיה פגיעה באושיות הדמוקרטיה. הבנתי זאת מיד, ולכן לא ביקשתי הקלות. עשיתי את העבודה כמו שצריך ולטובת יעד שהתברר בסופו של דבר כראוי, וזה גם אולי מה ששכנע אותי".
בהסכם השלום בין ישראל למצרים, שנחתם ב־1979, הסכימה מדינת ישראל להחזיר את השליטה בחצי האי סיני לידי מצרים. הממשלה ביקשה לפנות את כל תושבי החבל מבתיהם ולהרוס את כל המבנים. מבצע הפינוי נמשך מספר חודשים והגיע לשיאו באפריל 1982, אז הוכרז חבל ימית כשטח צבאי סגור. רוב התושבים התפנו מרצון, אולם חלק קטן התבצר במקום, וכוח ובו שוטרים וחיילי צה"ל נדרש לפנות בכוח, כדי להשלים את הפינוי.
"היה בחבל ימית יישוב שנקרא חצר אדר, שאותו פינינו בהתחלה בכוח, אבל המתיישבים כל פעם חזרו", נזכר טירה. "הפעם האחרונה הייתה בערך שבוע לפני פינוי העיר ימית. קיבלתי הודעה ביום שישי, אחרי שכבר תכננתי לחזור הביתה. אמרתי לטייס: 'בוא נטוס לקואורדינטות האלה'. ברדיו שמעתי את נעמי שמר שרה 'על הדבש ועל העוקץ' והמילים הן 'אל נא תעקור נטוע', ואני במטוס הולך לעקור נטועים. זה הזכיר את הסרט 'אפוקליפסה עכשיו', שם המייג'ור טס להחריב כפר וייטנאמי והמוזיקה ברקע היא של ריכרד ואגנר 'דהרת הוולקירות'. זו הייתה האסוציאציה, אבל ביצעתי. בכל רעיון דגול הביצוע הוא הבעיה העיקרית, תזכור את זה".
בטח נתקלת בקשיים של החיילים המפנים, כמו שראינו בפינויים המאוחרים יותר.
"ניגש אלי שם חייל עם כיפה על הראש ואמר: 'המפקד, אני לא יכול'. הסתכלתי עליו, ילד טוב, לא מרדן. אם הייתי מבקש שיעצרו אותו, התקשורת הייתה מתנפלת, כי יצרתי אירוע של סירוב פקודה. אמרתי לו 'קום ולך, שלא אראה אותך יותר. אבל אל תספר לאף אחד, זה בינך לביני'. אתה יכול לשאול למה? הבנתי שהתעקשות הייתה גורמת נזק הרבה יותר גדול מאשר הוויתור".
קיבלתם תמיכה בזמן הפינוי?
"הייתה תמיכה, אבל גם היה אירוע שגרם לי לחשוב קצת אחרת. היינו אצל שר הביטחון דאז אריק שרון, שאמר 'אם יהיה קושי לפנות את העיר ימית, אפילו בתאריך הנקוב, 25 באפריל, תשאירו מסדרון, כך שאת אלה שיישארו נוכל להזין ולתת להם לוגיסטיקה'. חשבתי שהוא משאיר פתח, אבל זו כנראה הייתה אמירה תמימה, שנאמרה משום שהם חשבו שאולי לא נוכל לבצע את המשימה".
מדברים כיום על פינוי שטחי יהודה ושומרון. זה אפשרי לדעתך?
"בלתי אפשרי. כדי לפנות 3,000 איש בימית היינו זקוקים לאוגדה, ועשינו זאת בחודשיים. בשביל פינוי של חצי מיליון איש שיושבים בשטחים, אתה צריך 150 אוגדות. זה בלתי אפשרי טכנית וגם בלתי אפשרי מבחינה לאומית, כי אתה סודק את החברה. תחשוב שבמשך חודשיים תשדר את התמונות. אתה תשבור את המרקם החברתי".
אחריות כפולה
בזמן שיחתנו בבית קפה במרכז תל אביב נכנס למקום האלוף (במיל') עמוס ירון, מי שהיה קצין צנחנים ראשי. טירה נזכר בפגישתם, שנערכה בימים של טרום הפינוי, רגע לפני מלחמת לבנון הראשונה. "עמוס אמר לי שם: 'אני לא מקנא בך. אני אומנם עומד להילחם בלבנון, אבל אתה הולך לפנות יהודים. נדרשת פה תעצומת נפש שאני לא יודע מאיפה הייתי לוקח אותה'", הוא משחזר.
"נטילת אחריות בפינוי היא בעוצמות הרבה יותר גדולות מאשר בקרב, כי פה אתה נוטל אחריות לשני הצדדים", מדגיש טירה. "אחד היעדים שנאמרו לנו הוא אפס נפגעים בקרב המפונים והחיילים. זו אחריות כפולה. זה לא שהתותחים יורים, ושהאחרים ייפגעו כמה שייפגעו. לכן ניסינו לייצר רוגע, כי התלהמות יוצרת בסופו של דבר נפגעים".
לא היה לכם נוער הגבעות על הראש.
"הם היו מתאספים בתל אביב. לא נוער גבעות, אלא חניכי תנועת בני עקיבא פחות לוחמניים, שעבדו בלי ליצור פוזות. הם יצאו כל הזמן עם אוטובוסים, כדי להתנגד לפינוי. אשתי ואני היינו מגיעים בערב לראות כמה התאספו, על מנת לדעת אם אני צריך לחזור מהר לימית".
גם טרום עידן הטלפונים החכמים הפינוי לא היה קל, והמצלמות הבודדות בשטח קלטו מראות לא נעימים. כיום הקשיים באירועים כאלה הם הרבה יותר דרמטיים ומתוקשרים.
כמה מהעימותים שהתרחשו שם יצאו לתקשורת?
"באחד הימים הייתי בנתיב העשרה עם ראש מטה במילואים, טיבי שפירא, מגיבורי הצנחנים. בדיוק התיישבו שם כמה נשים על אחד הגגות. באותו זמן המצאנו את הכלוב, שאיתו היו מפנים מתבצרים מהגג: מעלים אותו לאמצע הגג, פותחים את הדלתות, דוחפים את האנשים לתוכו ומורידים בבטחה. הטלוויזיה הישראלית קלטה את טיבי עומד עם מקטרת כשהמנוף הוריד את הנשים. על פניו היה חיוך שתואר בתקשורת כשטני. ביום ראשון קיבלתי מכתב מהרמטכ"ל רפול, שלא הגיע לימית אפילו פעם אחת. 'תעיף את טיבי מהפינוי', הוא כתב לי.
"תבין, בימית הגענו למצב שמתבצרים ישבו על גג בדיוק כשאריק שרון ביקר במקום. היה צריך להוריד אותם ואין מעקה. אם תריב איתם, הם עלולים ליפול. חשבתי בהתחלה להביא שופל, אבל זה היה נראה לי יותר מדי אכזרי, אז המצאנו את הכלוב, שעליו קיבלתי שבחים אפילו מיובל נאמן, שהיה מראשי מפלגת התחייה".
עשייה, לא ברברת
ב־23 באפריל נותרו באזור עשרות בודדות של מתנגדים. 15 מתומכי הרב כהנא התבצרו בבונקר בפאתי העיר ואיימו בהתאבדות קולקטיבית אם יפונו. "כולם פחדו מהפינוי הזה", נזכר טירה. "ביום שישי בערב נסעתי ליד הבונקר, ומישהו זרק עלי בקבוק תבערה. הבאתי כוחות כדי לפנות אותם, והם על הגג רוקדים וצוהלים בהילולה הזויה. אמרתי למפקד הכוח של חיל ההנדסה שיתחיל לטפס על הגג עם אנשיו. הוא לא הצליח, אז החלטתי לטפס והוא עשה לי סולם גנבים. התחילו להעיף עלי זכוכיות, בעטו לי בפנים. המג"ד ראה ומשך אותי למטה, קרע לי את הידיים. התעקשתי להמשיך ולפנות בוקר ישבתי עם חבורת ההזויים על הגג. בטח שירדו.
"רק מה, בחמש בבוקר קיבלתי טלפון מאבא של אשתי, ישראל סחרוב. 'דדי, צלצל מיד הביתה', הוא אמר לי. שאלתי למה, והוא סיפר שברדיו אמרו שמתנחלים הרביצו למפקד הפינוי והוא נפצע. עכשיו, אם אשתי הייתה שומעת את זה בבוקר, היא הייתה מתעלפת. ישר הרמתי טלפון ואמרתי שאני בסדר".
לאחר פינוי ימית מונה טירה (76) לקצין תותחנים ראשי, תפקיד שבו שירת עד שהשתחרר מצה"ל ב־1986. בהמשך כיהן כיו"ר מפעל הזכוכית "פניציה אמריקה-ישראל" וכנשיא התאחדות התעשיינים. בזמן פינוי גוש קטיף הוזמן עם ותיקי ימית לסייע לצבא. "הם למדו מאיתנו", הוא אומר.
עד לא מזמן שימש טירה כיו"ר המועצה הלאומית לספורט. הוא אף היה ממייסדי המכון למנהיגות העתיד, אבל בחר לעזוב. "עזבתי כי ראש צוות ההיגוי החליט שאנחנו צריכים ללמד את המנהיגים תקשורת. לא איך להתמודד עם תקשורת, אלא איך להיות מנהיג יותר טוב בנראות, לדבר נכון. אינסטנט מנהיג", הוא אומר. "בעיני זה רדוד, ובמשבר הראשון מנהיג כזה יישבר".
למה אתה מתכוון?
"בגלל פחד מכישלון תבחר לעשות דברים שאתה לא מסתכן בהם בכישלון גדול וגם לא חושב שתוכל להשיג בסופם הישג גדול. את אנטבה לא היו עושים כיום. הערך המוביל באנטבה היה שלא משאירים שבוי בשטח, וכיום היו אומרים שיש סיכון ובשקלול הכללי מוותרים. אם מלחמת יום כיפור הייתה מתרחשת כעת, המדינה הייתה מתפרקת".
כי אין מנהיגות?
"יש דמויות יוצאות מהכלל, אבל אתה לא יכול לדעת זאת, כי הן עוברות דרך הטרנספורמטור של התקשורת. את נתניהו מציגים כאסון טבע. אני מכיר את ביבי אישית. הוא הציע לי להיות אצלו שר ב־2009. עבדתי איתו, והוא היה בסדר גמור. הזמין אותי לארוחת צהריים, הוציא כסף ושילם".
מה דעתך על מקרה אלאור אזריה?
"אני סומך על גדי איזנקוט ועל בוגי יעלון שהיו מטפלים באירוע גם בלי הסרטון. בוגי היה צריך להישאר שר ביטחון. הצבא היה חייב לתחקר, ואם היה מגיע לאזריה להישפט, הוא היה נשפט. אני כל כך סומך על ההומניות של הצבא ועל היושרה של המפקדים, שאין בכלל מה להשוות למגזר הפרטי, האזרחי והפוליטי".
כמפקד היה לך חופש פעולה?
"בכלל לא. יום אחד נשארתי בלי כוחות, כי כולם עלו וירדו מהצפון לפני מלחמת לבנון. פתאום מפקד אחד החליט שהוא לוקח פלוגת צנחנים ונכנס לבתים שפונו בעיר ימית. הוא חשב שהדירות ריקות ממתיישבים וטעה. הבתים היו מאוכלסים. התחילו מכות, צעקות. המג"ד של הצנחנים החליט לסגת, כדי לא להתעמת עם הדיירים. התקשורת הייתה שם, ולמחרת זה הופיע בעיתון. אריק שרון התקשר וירד על כולנו. 'מה זה צריך להיות שצנחנים עוזבים?' אמר. לקחנו אחריות. היום מישהו לוקח? כשמישהו אומר 'אני אחראי, אני מצטער', אומרים לו 'מטומטם, יש הרבה אנשים שמחכים לומר לך שאתה אחראי ונכשלת, אז מה אתה קופץ?' זו התפיסה".
המפקדים היום מסונדלים בין המתנחלים בצד אחד לבצלם בצד שני.
"למפקד כזה הייתי אומר: תעשה מה שאתה חושב, כי אני נותן בך אמון. הפקדתי בידך חיילים, הכשרתי אותך. עזוב את האחרים. כל הגורמים שכביכול מנסים לתקן הם מרעילי בארות".
את קורות חייו העשירים ניסה טירה לתמצת בספר "ללכת עם האנשים", שיצא ב־2015. לדבריו, פרסם את ספרו בשל העובדה שכיום ההתמקדות היא בתפאורה ולא בתוכן. "זה ספר על עשייה ולא על ברברת", הוא אומר. "יש כל מיני פילוסופים שהולכים להרצות בחו"ל, ואין להם בסיס או ניסיון. הם יודעים לדבר, אבל על מה מבוססת ההטפה? כלום. תסתכל על תוכניות הטוק־שואו. שחקנים, עיתונאים. רק בידור. לא תמצא תעשיין גדול, איש עשייה. אני לא מדבר על עצמי. אני מבוגר להתחיל קריירה פוליטית, אבל זו שגיאה מבנית, כי כדי לעשות צריך ניסיון. הספר שלי הוא בכיית הנביא".