"בעיני הוא גיבור": פרויקט מיוחד ייתן לאחים שכולים לספר על יקיריהם שנפלו

יצחק כהן היה בן 20, כשאחיו, סגן בלפור (ויקטור) כהן, נהרג ב־22 בספטמבר 1948. כהן היה קצין קשר לצד קציני או"ם בליווי שיירות המזון שעלו לירושלים דרך לטרון. בהפוגה השנייה של מלחמת השחרור הוא התנדב מחוץ לתורו לשמש מפקד השיירה הראשונה של מזון ונוסעים, שעמדה לעלות לירושלים. מכוניתו הותקפה ליד תחנת השאיבה שליד לטרון ושם נפל.

תמר עוזיאל הייתה כמעט בת 14, כאשר איבדה את אחיה, סמל ראשון גבריאל (גבי) עוזיאל, מגדוד 51 בגולני, שנפל בקרב בג'נין ב־4 בספטמבר 2003. עוזיאל יצא למבצע מעצרים לילי, והמשימה הייתה לעצור בכיר מהג'יהאד האסלאמי, שעל פי גורמים ביטחוניים תכנן להוציא לישראל מכונית תופת. החיילים נכנסו לבית שבו שהה המבוקש ועצרו אותו ושלושה חשודים נוספים. סמוך לשעה 6:00 בבוקר, בעת שהכוחות עמדו לעזוב את השכונה, נפתחה עליהם אש מקלעים לא ממוקדת מכמה כיוונים. עם קבלת הפקודה לפינוי הכוח, זינק עוזיאל מיוזמתו לצוות החיפוי והפעיל מקלע נגב. חשוף לאש האויב, המשיך לחפות על חבריו, עד אשר נפגע בעצמו מאש המחבלים ונהרג. על פועלו באירוע זה ובאירוע נוסף, שהתרחש ב־27 במאי 2003, ושגם בו חיפה על חבריו הלוחמים, הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד הצפון דאז, בני גנץ.

לא רק השכול משותף ליצחק ותמר. השניים הם גם קרובי משפחה. יצחק הוא אחיה של רחל ז"ל, סבתה של תמר. "גבי ואחי נהרגו בהפרש של 55 שנים", אומר כהן ועיניו דומעות. "אני עוד זוכר איזו שמחה הייתה כשגבי נולד. כשהוא נהרג, חיבקתי את אחותי, שהייתה כבר אחות שכולה, ועכשיו איבדה גם את הנכד שלה. הרגשתי שמותו של גבי מחזיר אותי לחוויות של אחי. אני זוכר שבשבעה של גבי לקחתי הצדה את אחיו, גלעד, שהיה אז בן 18 ולפני גיוס. דיברתי אל לבו ואמרתי לו: 'אתה תזכור את אחיך כל חייך, השכול לא נעלם לעולם, אבל צריך להמשיך לחיות ולהמשיך את התוכניות שלך'".

מחר, יום חמישי, לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל, כהן ועוזיאל ישתתפו בפרויקט "האחים שלנו", שבו יתארחו אחים ואחיות שכולים בבתי אזרחים ויספרו באופן בלתי מתווך ומנקודת מבטם האישית את הסיפור שלא תמיד נשמע - סיפורם של האחים.

"יום הזיכרון הוא לא בשביל המשפחות השכולות, אלא בשביל האחרים, שיש להם יום אחד בשנה לזכור את החללים", אומרת עוזיאל. "החללים לא מדברים בעד עצמם, ובסוף גם מה שתמיד זוכרים זה את הנפילה וההרואיזם. זה אומנם נכון לזכור את כל הגבורה שסביב, אבל אני רוצה שאנשים גם ידעו מי היו אותם החללים. שישמעו את הסיפורים השמחים מאחורי הבחורים הצעירים ששמחו, אהבו וחיו את החיים. גבי היה בן 20 במותו. בעיני הוא גיבור, אבל אני רוצה שידעו גם מי גבי היה בחייו ולא רק במותו. הייתי רוצה שיזכרו אותו כבחור מלא חיים ו'מופרע' בקטע הטוב".

כהן: "אחי היה בן 23 במותו. חשוב לי שעם ישראל ידע שהיו אז אנשים נפלאים, ושהטובים ביותר הלכו לפני 69 שנים. הייתי רוצה שיזכרו את אחי כדמות מיוחדת. הוא למד באוניברסיטה בירושלים תרבות האסלאם, דיבר חופשי ערבית ועם ישראל איבד אדם שיכול היה לעשות עוד רבות וגדולות למען המדינה".

את הפרויקט "האחים שלנו" יזמו אליסף פרץ (שאיבד את שני אחיו, אוריאל ואלירז ז"ל, במערכות ישראל) ואסף וייס, מנכ"ל הארגון החינוכי־לאומי מעגלים, הפועל בקרב כיתות י"א־י"ב בפריפריה החברתית של מדינת ישראל. "כחלק מהעשייה שלנו פיתחנו מופע ייחודי לבני נוער, הנקרא 'מתגברים', כאשר אליסף פרץ עם סיפורו האישי הנו חלק מרכזי מהמופע", מספר וייס. "תוך כדי יצירת המופע עלה הרעיון של מיזם האחים, כאשר המוטו המרכזי הוא להתגבר על הקשיים והשכול".

השריטה של גולני

כהן (89), מהנדס תעשיה וניהול בעברו, נשוי, אב לשלושה וסב לתשעה מתל אביב, מודה שמוות של אח הוא פצע שאינו מתרפא. "הכאב נשאר תמיד", הוא אומר, "עם השנים זה קצת מתעמעם, אבל פתאום אני נזכר בו וחושב שהיום הוא יכול היה להיות בן 91. השכול קיים כל הזמן. יש לי בארון מקום מיוחד, שבו שמורים כל החפצים שלו, כולל הטבעת שהוא קיבל מארוסתו, שולי, עמה היה אמור להתחתן".

עוזיאל (27), רווקה מירושלים, עובדת עם נוער לפני צבא וגם סטודנטית לתואר שני בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן. היא בהחלט מסכימה עם דבריו של כהן ומוסיפה ש"את מתרגלת לחיים האלה, אבל הפצע לא מתרפא. הכאב הוא אותו כאב, החוסר הוא אותו חוסר. הגעגועים רק גדלים בכל שנה ושנה, אבל את לומדת שלצד חוסר מאוד־מאוד גדול יש גם חיים מלאי שמחה והרבה טוב".

אילו זיכרונות יש לכם מאחיכם?
"גבי היה השני מבין חמשת הילדים במשפחה. הייתי מוכרת כ'האחות של גבי' הרבה לפני שהוא נהרג. גבי היה זה שכולם אוהבים, הוא היה כוכב השכונה. גדלנו בגבעת זאב, וביישוב לא היה אחד שלא הכיר אותו. גבי היה אח מפנק, מחבק מאוד, מגונן, מפרגן, היה האח האידיאלי לכל אחות קטנה. הייתה לו מיטת נוער נפתחת, ואני אהבתי לישון במיטה שלו. הייתי פותחת את המיטה, ישנה בצד שהוא פחות אוהב, משאירה לו את הצד שהוא יותר אוהב וכותבת לו פתקים: 'גבי, רק רציתי לישון איתך'. אחרי שהוא נהרג, מצאתי את כל הפתקים האלה במגירה שלו".

כהן: "היינו חמישה ילדים בבית, ובלפור היה הרביעי אחרי שלוש בנות. כמובן, אבי רקד ברחובות מרוב שמחה כשהוא נולד. הוא קרא לו ויקטור, מהמילה ניצחון, וגם בלפור על שם הלורד ג'יימס בלפור. הוא היה ילד יוצא דופן במשפחה, בעל עיניים כחולות כמו הים, בהיר, גבוה, הוא היה יפהפה. היינו שונים לחלוטין במראה החיצוני, אף אחד לא האמין שאנחנו אחים. כשהיינו ילדים, היו בינינו מכות, ריבים ובכיות, אבל כל זה התהפך ב־1937, כשאבי נפטר באופן פתאומי. אמי הצליחה לסדר לאחי ללמוד בבית ספר מאוד יוקרתי בצרפת. הוא למד שם בין השנים 1938־1939, וכשחזר ארצה לחופש, נהיינו החברים הכי טובים. היה לו כבר כרטיס חזרה לצרפת באונייה, אבל הייתה אז מתיחות בין גרמניה לפולין, היטלר איים, אמא לא הסכימה לשלוח אותו חזרה, ובאמת מיד אחרי כן התחילה המלחמה. בזכות זה שאמי סירבה לשלוח אותו לאירופה, בלפור הצליח לחיות עוד עשר שנים. בתקופה זו היינו החברים הכי טובים, וכשאני התגייסתי להגנה הוא מאוד התגאה בכך".

עוזיאל מספרת שגבי תמיד רצה ללכת לקרבי, ו"גולני נהייתה השריטה שלו בסוף התיכון. בשלוש האופציות של המנילה הוא כתב: 'גולני, גולני, גולני', ובנובמבר 2001 הוא אכן התגייס לגולני".

מתי ראית אותו בפעם האחרונה?
"הוא חזר הביתה לכמה ימים, ואני ממש זוכרת את הארוחה שבה ישבתי לידו ביום שבת. הוא הגיע עם הרבה תמונות לפיתוח מהקו בג'נין, אמא פיתחה אותן והוא התלהב שהתמונות יצאו ממש טוב. ביום שלישי בבוקר יצאתי עם אחותי התאומה, כנרת, לבית הספר, גבי בדיוק התארגן לחזור לצבא, והוא רץ במדרגות עם מכונת הגילוח, נתן לנו חיבוק ואמר: 'מה זה, לא אמרתן לי שלום?' זאת בעצם הייתה הפרידה שלנו ממנו".

"זה היה ב־10 בספטמבר, אני הייתי בקורס בבה"ד 6, היה לנו ערב חופשי, נסעתי לתל אביב, ופגשתי את בלפור אצל דודה שלנו", נזכר כהן בפעם האחרונה שבה ראה את אחיו. "הלכנו לטייל בשפת הים, וכשנפרדנו בלפור נתן לי את כובע הלבד הענק שלו וגם את כל הכסף שהיה לו, כדי שאוכל לבזבז. אף אחד לא ידע שזו תהיה הפגישה האחרונה שלנו".

מלגת בלפור

את הרגע שבו נודע להם דבר האסון הכבד שני האחים השכולים זוכרים היטב. "נפרדתי ממנו בשלישי, ובחמישי הוא נהרג", מספרת עוזיאל, "אני ואחותי נסענו בבוקר לבית הספר, וכשיצאנו מהיישוב, אמא אמרה: 'גבי לא דיבר איתי בבוקר, בואו נתקשר אליו'. התקשרנו, הוא לא היה זמין, ואמא אמרה: 'טוב, נדבר יותר מאוחר'. בדיעבד הבנו שזה היה כבר כשעה אחרי שהוא נהרג. הגענו לבית הספר, באחד השיעורים היועצת נכנסה, הוציאה אותי, ראיתי גם את כנרת בחוץ, ואמרו לי שגם אחותי הגדולה, מירב, נמצאת. הייתי בטוחה שהיא הגיעה לקחת אותנו ליום כיף. נכנסנו לאחד המשרדים, ראינו את מירב נכנסת עם עוד חיילים, כשהפנים שלה מלאות בבכי. שאלתי: 'למה את בוכה?' והיא אמרה: 'גבי נהרג'. אני זוכרת לפרטים את הרגע הזה ואת צעקות השבר שהיו".

כהן: "כשבוע אחרי הפגישה עם אחי בתל אביב הייתי במפקדת חטיבת הראל, ששכנה במשטרת אבו גוש. הייתי בחדר הקשר, הרדיו היה פתוח, ושמעתי בחדשות של שש בערב שהייתה שיירה שעברה בלטרון, ושמפקדה נהרג עם עוד שלושה. ידעתי שאחי בג'וב הזה, התחלתי לטלפן לכל העולם, עד שהגעתי למרכזנית, שאלתי מי נהרג, והיא אמרה לי: 'בלפור כהן'. הטלפון נפל לי מהיד, פרצתי בבכי, נסעתי הביתה לירושלים, ובבוקר השכם הלכנו לזהות את הגופה".

למשפחותיהם של גבי ובלפור מאוד חשוב להנציח את יקיריהם. "יש גינה בגבעת זאב לזכר גבי, יש ספרי תורה על שמו", מספרת עוזיאל, "אבל ההנצחה שאני הכי אוהבת זה שעד היום אנחנו מחלקים מחזיקי מפתחות ומדבקות של גבי לכל החיילים בגדוד 51. כמו כן, גם אני התגייסתי לגדוד 51 והייתי משקית ת"ש. גם אחותי התאומה התגייסה לגולני והייתה חובשת, וגם אחי, גלעד, התגייס כלוחם לגדוד 51 חצי שנה אחרי שגבי נהרג. זאת בעצם ההנצחה שלנו, שאנחנו הולכים אחרי גבי ומספרים את הסיפור שלו". "עשינו ספר תורה על שמו של בלפור, והצבנו גם לוח זיכרון גדול משיש בבית הכנסת אוהל יצחק מעל המקום שבו הוא נהג לשבת", מספר כהן. "כמו כן, אנחנו גם מעניקים מלגות על שמו לתלמידים נזקקים מבית ספר יסודי".

"החיים שלי מתחלקים לחיים שלפני האסון ולאלה שאחריו", מסכמת עוזיאל, "הייתי אז ילדה בת 14, ופתאום את מבינה שהחיים הם לא כאלה פשוטים. הכי קשה היה להתמודד עם החוסר, ועם כל הדברים שעשינו בפעם הראשונה בלי גבי, למשל החגים הראשונים בלעדיו, השבתות. בשנה הראשונה את עדיין מדמיינת שגבי חוזר בשבת הביתה, את לא באמת תופסת שזו שגרת החיים שהולכת להיות. כיום החוסר לא פחות כואב, אבל ישנה כבר ההבנה שאלה החיים שלי".