"אני מורה, אני איש חינוך, אז אני מאוד מאמין בשליחות שלי ובאיך להסתכל קדימה, על הצד החיובי של החיים, גם אם זה קשה. אני חושב שגם המחנות וגם 'סיירת החיבוקים' נותנת לחניכים להרגיש את הביחד ואת המשפחה. לא סתם הרבה חניכים אומרים שזו המשפחה שלהם. זה המקום בו הם יכולים להיות מי שהם", זה אולי נשמע כמו משהו שיגיד כל מדריך באחת מתנועות הנוער, אך מי שאומר את הדברים האלה הוא ינון מרום, בן 28, שאביו רוני ז"ל נפל בעת מילוי תפקידו לפני 20 שנה, ולפיכך, הדברים מקבלים משמעות אחרת.
מרום הוא מדריך במחנות "עוצמה" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, במסגרתם, בכל שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל הוא מלווה את חניכיו בבתי העלמין השונים ותומך בהם באמצעות "סיירת החיבוקים".
"הרעיון מאחורי הסיירת הוא ללוות את החניכים ביום הקשה הזה, יום הזיכרון", מספר מרום, סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב בכלכלה וחינוך. "לעבור בין בתי העלמין בארץ וללכת איתם לקבר, אם יש אירוע בבית או שהולכים לאנשהו - כל אחד איך שהוא רואה את זה לנכון. פשוט להיות איתם, חלק מאוד עוצמתי ממפעל ההדרכה אצלנו זה יום הזיכרון".
איך אתה מצליח לעשות את המעבר בין העלייה לקבר אביך לתמיכה בחניכים?
"זה באמת מורכב, כי אני עולה לקבר של אבא שלי ואז הולך לחניכים ומחבק אותם. זה מצב אבסורדי, אבל זה חלק מהיופי - להעניק לאחרים ולהראות איך ממשיכים קדימה. ביום הזיכרון עצמו זה גם יותר לראות את המשפחה, את הקבר, להכיר כל ילד והסיפור האישי שלו".
לחניכים לא קשה לפגוש אותך מחוץ לפעילויות הרגילות?
"אני חושב שדווקא החניכים מאוד אוהבים את זה. זה לא חבר'ה שאומרים 'אל תבואו לקבר כי זה קשה לי'. כל החניכים שמחים שבאים אליהם המדריכים. לרוב המשפחות שולחות את הילדים בהסעה לפעילויות שלנו, ואז ביום הזה הם מתגאים שסוף־סוף רואים את הפנים שעומדים מאחורי המדריכים. זה נותן המון תמיכה ואהבה, לא נתקלתי בחניך שאמר 'אני לא רוצה שתבואו לקבר'".
אביו של מרום נפל כשהיה בן שמונה, תלמיד כיתה ב'. כשהוא הצטרף למשפחת השכול, עוד לא היו מיסוד של פעילויות שוברות שגרה או מפגשי תמיכה בילדים ממשפחות השכול. בעבר התקיימו במסגרת ארגון אלמנות ויתומי צה"ל טיולי בר מצווה פעם בשנה בקיץ לארצות הברית, ועם השנים הנושא הוסדר וקמו מחנות "עוצמה" שמרכזים שלוש פעילויות בחגים במהלך השנה.
"הרעיון היה ליצור המשכיות", מסביר מרום, "מה שהיה בעבר זה שטסו בשנת בר המצווה, ולא הייתה המשכיות עד לתקופת הגיוס, שם יש סוג של ליווי היתומים לצבא. לחלק מהחניכים אני כמו אח גדול, מכיר אותם מאז שהיו בני 13 עד 17, תקופה ארוכה ומאוד משמעותית בחיים. הילדים האלה הם חבר'ה עם המון אהבה וחום, וזו מין נישה שאנשים מבחוץ, שלא חוו שכול, לא יודעים איך לגשת, איך להתמודד, איך להתעניין בהם. יש בחניכים משהו שמאוד מאפשר, דווקא במחנות וב'סיירת החיבוקים' זה משהו מאוד שנמצא, לא מטאטאים את זה מתחת לשולחן. זו שאלה לגיטימית, איך אבא שלך מת או בדיחות שחורות. גם בחיים שלי וגם בחיים של החניכים זה משהו שאתה לא מתעמת איתו ביום־יום, אם זה חלק ממנגנוני ההדחקה".
מרגישה אהובה
שלומי נחומסון, מנהל מחלקת נוער וצעירים בארגון אלמנות ויתומי צה"לומי שאחראי ל"סיירת החיבוקים" ומחנות "עוצמה", אומר: "הרבה פעמים אני שומע מהמשפחות שיש יום זיכרון אחד לאומי ועוד 364 ימי זיכרון פרטיים. אנחנו מלווים ומחזקים את החניכים לאורך השנה, כדי שבשאר ימי הזיכרון נהיה נוכחים. יום הזיכרון הלאומי הוא כבד, יש לו פוטנציאל להוריד למטה, להיות יום שהוא מאוד קשה גם בהתמודדות האישית של בני המשפחה. פתאום הילד רואה את אמא שלו שוב בוכה, והצפירה בבית העלמין מזכירה את ההלוויה, זה יום שאי אפשר להימלט ממנו.
האובדן מלווה אותם 24 שעות ולא נותן להם לשכוח, והרגע בבית העלמין אליו מתנקזות התחושות האלה - אין דבר ראוי יותר מאשר שנהיה נוכחים גם שם. הסיירת הוקמה לאחר שהמדריכים והצוות הרגישו איזושהי חובה - במשך כל השנה הם נמצאים שם בשביל הילדים, ואז מגיע יום הזיכרון, שאין שום התייחסות שלנו לסיפור הזה מול החניכים ונוצרה הבנה שזה הכי מתבקש שנעשה את כל המאמצים האפשריים, כדי שגם ביום הזה ובמיוחד ביום הזה, נהיה איתם שם".
לפני כמעט שלוש שנים נהרג סא"ל אמוץ גרינברג במהלך מבצע "צוק איתן". "אבא שלי נהרג כשחבורת מחבלים יצאה ממנהרה ועשתה מארב על גבול הרצועה", מספרת בתו בת ה־18, ליהיא, תלמידת כיתה י"ב מהוד השרון. "שלומי, האחראי על המחנות, הגיע אלינו הביתה ודיבר איתנו. היו לי הרבה חששות, כי הייתי סגורה וביישנית ולא חשבתי שאצליח לדבר עם אנשים. בסופו של דבר אמרתי לעצמי שאלך והלכתי עם אחי הקטן, שהיום הוא בן 15, למחנה 'עוצמה' בסוכות. זה היה בסך הכל שלושה חודשים אחרי, אז זו הייתה תקופה טעונה".
מה את זוכרת מהמפגש ההוא?
"היה לי נורא קשה בהתחלה, הייתי בת 15.5, והקבוצות כבר היו מגובשות. כולם הכירו אחד את השני ממש טוב, אבל הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. הופתעתי מהרמה של הקרבה והשייכות רק מלהיות יום־יומיים איתם במחנה. אי אפשר לתאר את התחושה, אין איך לתאר את המקום הזה אם אתה לא חווה את זה. כולם דומים ושונים באותו זמן. הם מתחילים מאותה נקודה שכולם יתומי צה"ל ולומדים להכיר אותם מנקודה אחרת ממה שהייתי מכירה בן אדם ברחוב או בבית הספר".
את מרגישה שקל לך יותר כשהמדריכים באים?
"אני לא יודעת אם להגדיר את זה כהקלה, אני מרגישה אהובה, שתומכים בי ושרוצים לעזור לי. הם מגיעים לבית העלמין, נמצאים איתנו במהלך הטקס והצפירה ואז יש כאלה שבאים לבתים, ויש כאלה שצריכים להספיק להגיע לכמה שיותר אנשים והולכים לבתים של עוד חניכים".
החניכים מדברים על זה?
"לא יצא לי כל כך לדבר על זה עם חניכים אחרים. אני חושבת שזה משהו שהוא יותר מובן מאליו, זה משהו שכולם מכירים ויודעים שיקרה. כולם נורא אוהבים את זה שבאים לכבד את בני המשפחה שלהם, את הקרובים שלהם. אנחנו באופן אישי במשפחה מאוד אוהבים את הסיירת, אמא שלי אוהבת את כל המדריכים שלי, והיא מחבקת אותם. אני פחות מתחברת לימי זיכרון בקטע של לזכור את אבא שלי, אלא מהמקום של לזכור את האחרים שנפלו. ביום הזה אני יותר מתמקדת באחרים ופחות בעצמי".
נחומסון מסביר כי המדריכים מגיעים לבתי העלמין ומנסים לתמוך בחניכים באופן סמלי: "אין שם הרבה יותר חוץ מלהניח יד על הכתף, לחבק. בפעולה זו אנחנו אומרים להם שאנחנו שם, שהם לא לבד בסיפור הזה, שהם חשובים לנו וזה חיבור שתמיד בא בטוב בסיטואציות האלה. כמה שהנוכחות הזאת היא סמלית ולפעמים היא רגעית - היא משמעותית. אותו חניך רואה את המדריך, והאינטראקציה ביניהם נמשכת שתיים־שלוש דקות, אבל היא עוזרת לטעון את הסוללה ביום שהוא מאוד שואב.
במקומות שאנחנו לא מצליחים להגיע יש אכזבה, החוויה של להיות יתום צה"ל, שלפעמים מרגיש בודד גם מול המשפחה, כי הוא לא רוצה להכביד על אמא שלו ועל האחים, אז אותו המדריך שמגיע במיוחד בשבילם והמחווה הקטנה הזאת של החיבוק או השיחה הופכת להיות מאוד משמעותית. הם מאוד שמחים כשהצוות מגיע, הם מעריכים את המחווה, וזה רק עוזר לנו למסד את הקשר איתם באופן כזה שיהפוך את הארגון למשמעותי מספיק בתהליך הזה שהם עוברים".
העולם של היתמות
ניצן מועלם (23), בתו של סא"ל משה מועלם שנפל באסון המסוקים לפני 20 שנה ושל ח"כית שולי מועלם־רפאלי וכיום מדריכה במחנות "עוצמה", התייתמה מאביה בגיל שנתיים ועשרה חודשים. "כשהייתי צעירה לא היה 'עוצמה', אלא רק טיסות לחו"ל בשנת בר המצווה ליתומים", היא אומרת. "לא היה תהליך חברתי מסוים של כולנו. היו ארגונים אחרים אבל לא השתתפתי בהם מכל מיני סיבות".
לאחר שירות בגולני התחילה להדריך קבוצה של בנות מכיתה ו' ובנים מכיתה ז', וכיום היא גרה בבאר שבע ולומדת באוניברסיטת בן גוריון פסיכולוגיה ומחשבת ישראל. "כל השנה הראשונה הייתה מוכוונת לקראת המסע שעמדו לעבור לקראת הקיץ, ומשם המשכתי להדריך אותם, כשזו השנה השלישית", היא אומרת.
איך זה להדריך חניכים שאת יכולה להזדהות איתם כמעט בכל צעד ותחושה?
"מצד אחד זה נורא כיף, ללוות ילדים בשנים הכי מעצבות שלהם ולהיות דמות בחיים שלהם גם אם לכמה רגעים במהלך השנה ולהיות דוגמה אישית בשבילם ומקור לשיחה ופריקה לדברים שיושבים להם על הלב. אבל מצד שני, ישנו המקום הזה שגם אני יתומת צה"ל, ויש לנו נושא שיחה משותף. ברור שאני כבר 20 שנה יתומה, התבגרתי, עברתי המון תהליכים, התחתנתי בקיץ האחרון, השתנה הרבה מאז שהתייתמתי. החור הזה שלא מתמלא אף פעם הוא אותו חור, והרבה פעמים אני מרגישה שאיתם יש לי מכנה משותף יותר מאשר מדריכים שהם לא יתומים.
השיח בינינו הוא מאוד כן ולא צריך להסביר, זה נקשר אחד בשני. להדריך ולהיות האיש עם הסמכות, המוביל ומצד שני, להיות במקום מסוים מובלת איתם בעולם של היתמות, של החיסרון של אבא או אמא, של הנישואים מחדש של ההורה. יש לי אולי ניסיון, אבל הרבה פעמים אני מגלה איתם דברים על עצמי, זה מחדד לי דברים. אין ספק שהתחושה והידיעה שיש כמה פעמים בשנה מפגש בו המכנה המשותף הוא גדול, מאוד משמעותיות עבורם. אנחנו מאפשרים להם לקחת את הזמן ולהיות ילדים, לשחרר קיטור ולחץ שמצטבר. בימי הולדת ובאזכרות אנחנו משתדלים להיות נוכחים. יש חניכים שיותר מחפשים את זה, ויש חניכים שמתאים להם לבוא שלוש פעמים בשנה ולהיעלם".
כיילדה, המפגשים האלה היו חסרים?
"לי לא היה 'עוצמה', לא הייתה לי המסגרת של אנשים שהם יתומים. המורכבויות שעולות מהחיים הן דומות לשלהם והמפגש הזה מעביר גם אותי דרך, דווקא בתור יתומה ולא כמדריכה חיצונית. אני לגמרי חשה ומרגישה את המקום של היתמות כשאני נמצאת שם. אם למדריך אחר הילד צריך לבוא ולהסביר, אני מרגישה שאני מסוגלת להבין אותם, והם מסוגלים להבין אותי בלי שנסביר. מעבר לזה קיבלתי משפחה, מקבלים כל אחד כמו שהוא ולפעמים גם בהרבה שתיקה".
איך את חווה את יום הזיכרון?
"זה יום שהרבה שנים בחיים שלי הייתי די בלתי נסבלת לקראתו. לאט־לאט המשפחה שלי הבינה שלא צריך לדבר איתי על זה. זה יום שקצת כופים על המשפחות השכולות יום של אבל ויום של רצון לאומי להיות נוכחים בחיים שלהם, אבל הם כל הזמן חווים את האובדן ואת החוסר ואת השכול. נורא קשה לי להכיל את זה. יום הזיכרון הוא מין יום ציון לאומי, שבתחושה שלי אני במקרה קשורה אליו, אבל יש בי איזשהו רצון מאוד חזק קצת להתנתק מהעול הזה שהולבש עלי מכורח הנסיבות, ולכן גם המפגש שלי עם החניכים הוא אחרי הטקס ולא בבית העלמין.
הנוכחות של המדריך מאוד חשובה, כי הוא נחשף לעולם של החניך בצורה הכי אישית והכי קרובה ואינטימית, כי הוא רואה את הקבר, אבל אצלי זה יותר מורכב, ולכן האווירה במפגשים האלה איתי היא יותר חברית כי המעמד הזה הוא לא פשוט אצלי עד היום".