זה קרה בין "מיתון" ל"המתנה". בין שידפון כלכלי כשנה לפני מלחמת ששת הימים לבין ימי החירום כחודש לפני האש. ישראל קיבלה את מידותיה, השלימה עם צרות מותניה. ביום העצמאות ה־19 שולי נתן הרטיטה עם "ירושלים של זהב", אבל בבמות הצטרפו החוגגים אל שברון הלב המתוק של יפה ירקוני ב"ארצנו הקטנטונת".
הייתי בשלהי השירות הצבאי ובאתי להיבחן לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. יום לפני הבחינה יצאתי מבסיס תל נוף, משאית האפסנאות זרקה אותי ליד יער חולדה. על כל אצבע שהנפתי לטרמפ קבלתי אצבע שאותתה: "עוצר כאן" והנהגים התעופפו לדרכם. לא עזרו הכומתה האדומה, לא כנפי הצניחה - המשכתי לדרוך במקום.
חזרתי על עקבותי. הזמנתי כרטיס לאוטובוס שיצא למחרת עם שחר מרחובות. ישבתי בספסל האחורי, מפנה בכל פעם את הראש לאחור אל הפנורמה בגבי. אנשים שלפו כריכים עבים, גמעו מימיות עם מיץ פטל, בצומת הר־טוב הכריז הנהג: "10 דקות הפסקה".
לגבעת רם הגעתי באוטובוס של "המקשר" שכבר אוחד עם אגד. על נפלאות הנסיעה בקואופרטיב הירושלמי הזה כתב חיים סבתו ב"בואי הרוח": "והאוטובוס או הגיע או לא הגיע. אם הגיע היה עמוס ודחוק, או עצר או לא עצר... הנוסעים שבאוטובוס היו עומדים צפופים, נתלים ברצועות עור שהשתלשלו מהגג, מתנודדים מצד אל צד. והנהג היה מניף את ידיו כמי שמשתתף בצערם של העומדים בתחנה וצועק: 'מלא, מלא'".
בבחינה נדרשנו לתרגם קטע באנגלית, Unseen. הרגשתי שאני מדלג עליו בלי לקחת תנופה. סיימתי ראשון. יצאתי מהאולם לאטי "עם הרבה טקס בישבן", כפי שמאיר אריאל יבריק להגדיר שחצנות חלולה.
השחצנות חדרה אלינו בצנעה. בצעדים קטנים ונמרצים. מסוחררים ומסתחררים. מדריכי צניחה עם נפילות נצח של 60 שניות לפני המשיכה בידית האדומה הפותחת מצנח. שוכבים על עננים, שוכבים עם עננים. הכתפיים גבהו, הדיבור התקשח. גם כשאתה לא צודק - אתה צודק. ברור?
כולם הזדהו עם המטכ"ל
אם היית צנחן או שריונר או גולנצ'יק באביב 67', היוהרה הייתה בחירתך המובנת מאליה. לא הזדהית עם פיגורות בלויות מרוב פוליטיקה שענו לשמות גלותיים כמו לוי (אשכול), זרח (ורהפטיג), זלמן (ארן), כמו אבא (אבן) או גולדה (מאיר). הזדהית עם מטכ"ל שחבריו כונו מוטי (הוד, מפקד חיל האוויר), טליק (ישראל טל, מפקד השריון) ושייקה (ישעיהו גביש, אלוף פיקוד דרום). גנרלים שהלכו בשדות, שנולדו בדגניה, במחניים ובתל אביב. דוד אלעזר (אלוף פיקוד צפון) נולד אומנם בסרייבו, אבל עם הכינוי "דדו", עם בלוריתו המתנופפת, עם ה"הורה" השגורה בכפות רגליו, הוטבל למסדר הצברי.
כמייצגם הנאמן נאמתי לפני בני משפחתי נאומים פטריוטיים ברומנית. הדודה קלרה פסקה: "אתה אבא אבן שלנו". ואני כל כך רציתי להיות עזר ויצמן. רוצה לומר, שהסגידה לכריזמה הצבאית חסרת העכבות, כבר הייתה כאן. הירייה האחרונה של יוני מצאה אותנו מוכנים לקבל את פני השחץ.
ביציאה מגבעת רם ראיתי אנשים עם אוזן צמודה לטרנזיסטור, הסמארטפון של ישראל הקטנה. את הטרנזיסטורים מילא קולו של משה חובב: "השיירה להר הצופים עשתה את דרכה לכיוון ההר וחזרה בשלום". ירושלים הייתה אז עיר עם גבולות לא ברורים שהכילו מציאות מעורפלת. באחת השבתות, מיכה שגריר, מראשוני היהודים שעברו לאבו־טור, איחר לישון. כשהתעורר הבין שהתינוק שלו זחל מעבר לגדר ונפל לידי הלגיון. הירדנים, יש לומר לזכותם, החזירו את התינוק שנשבה.
כדי לפצות את עצמי על אותו יום אבוד בטרמפיאדה, הארכתי את שוטטותי בעיר. נכנסתי ל"עטרה", מפלט ירושלמי. סביב שולחנות עץ בהיר הסבו גברים שלא נפרדו מהמגבעות ועוררו רצון לפנות אליהם ב"הֶר פרופסור". אחרים ישבו בפינות ונראו אפלוליים. הם הדיפו רגשות אשם עדינים מכך שעזבו הכל כדי לאחוז בידה של אישה. אבל ירושלים, חפה ממקומונים וטורי רכילות, ידעה לשמור סוד. באחת הפינות מעונב כתמיד ישב גם משה חובב. רגע לאחר שסגר את המיקרופון על שיירת "הדסה" הציע סוכרייה לגברת. כעבור 15 שנה, כשאתקבל לקול ישראל, אלמד שהקריין של המדינה פיזר ממתקיו גם אצל אחרות. עליתי להר ציון. בקבר דוד הבהבו הנרות. באוויר עמד ריח שעווה. לא היה שום רמז לכך שההיסטוריה עומדת לקפוץ ראש.
התגעגעתי - לא לכותל ממול - אלא לטיול השנתי. היינו בכיתה ז' והתחרינו מי יצעד רחוק משהתירה המורה ויספר בבית שהיה בירדן.
לפנות ערב הגעתי לדודה אלה בקטמון ט'. בעלה הראשון טבע עם מעפילי "סטרומה", שניסו להימלט מרומניה הפשיסטית של אנטונסקו. האיש החדש בנימין מנדלסון השתלב בנוף העופות המוזרים שקיננו אז בירושלים. הדוד "בנו", היה ממייסדי תורת הוויקטימולוגיה העוסקת בקורבנות הפשע. הוא קנה לו שם עולמי, אבל התעקש לא לעשות מזה לירות ישראליות. "כי לידע אין מחיר", הדף את מבקריו. בימי המיתון שלפני המלחמה עבד האידיאליסט הנוגע ללב כשומר לילה במשרד האוצר.
בערב ההוא, חודש לפני המלחמה, הרגשתי בקטמונים כבשכונת ספר. אוטובוס חורק הוריד נושאי סלים אחרונים משוק מחנה יהודה, אמא אחת צעקה: "תעלי כבר אסתריקה", תריסי הברזל הוגפו בהד על בתי הרכבות. "קולות של עיר קטנה. קטנה ככף יד איש", כתבה שולמית הר־אבן ב"עיר ימים רבים".
בלילה העירו אותי נקישות ברד. הדודה אמרה ששוב יורים מבית צפאפא. חמושה בפנס קטן עברה בין תריסי הברזל. פחדתי אבל לא יכולתי להראות. אתמול בערב הייתי גיבור. אבל הדוד הרגיע. לכל היותר ינקבו שוב את מכלי המים שעל הגגות. "בית צפאפא תקלקל, בית צפאפא תתקן".
לאחר מלחמת השחרור חולק הכפר שבדרום העיר בין ירדן לישראל. את נזקי הירי משם היו לעתים מתקנים בני הכפר מכאן. הפרמטרים למה שיכונה "דו–קיום" שורטטו עוד לפני 5 ביוני.
מיד אחרי המלחמה דחתה אותי הפקולטה למשפטים בירושלים. לצד ההצעה למועד ב' הוסיף מישהו בעט: "כל הכבוד לצה"ל".
כשהמכתב בכיסי, שקוע בעלבוני, הלכתי באמצע "הנשיא הראשון" ברחובות לפגוש את דפנה. המכוניות השתרכו מאחורי, סבלניות. איש לא העז לצפור לצנחן הצועד אל האופוריה.