עזבה את הוריה המתעללים והתגלגלה לרחוב: "מעולם לא היה לי בית"

נשיא המדינה ראובן ריבלין קיבל אתמול את הדוח השנתי של עמותת עלם, הפועלת למען בני נוער במצבי סיכון ומצוקה. מהדוח עולה כי 19% מהצעירים שעלם פגשה במהלך השנה האחרונה הם חסרי בית או גרים במסגרת חוץ־ביתית, חלקם ללא עורף משפחתי (סה"כ 3,811). מתוכם 24% (909) חסרי בית, הלנים מדי לילה ברחוב, ב"זולות" או בגנים ציבוריים. 6% (231) לנים במקום מסוכן כמו בית פוגע או אצל אדם זר תמורת שירותי מין. 41% (1,570) שוהים במסגרות חוץ־ביתיות של שירותי הרווחה, כגון פנימיות, משפחות אומנה או מעונות חסות הנוער ו־29% (1,101) גרים במקום ארעי. 5% מבני הנוער והצעירים המקבלים סיוע מעלם פגעו בעצמם או ביצעו ניסיון אובדני (סה"כ 910). 4% (787) מהמקבלים סיוע מעלם נמצאים על רצף הזנות.

באוקטובר האחרון בישר שר הרווחה חיים כץ על תוכנית "יתד", הראשונה מסוגה, שתיתן מענה מקיף לקליטת צעירים בסיכון בחברה, בעלות שנתית של 100 מיליון ש"ח. אולם מאז חלפה יותר מחצי שנה והתוכנית, שעלם מקווה כי המרכז שתקים יהיה חלק ממנה, מתקדמת בעצלתיים. על פי נתוני משרד הרווחה, 200 אלף בני 18־25 בישראל מוגדרים במצבי סיכון. 18% מהצעירים הישראלים בגילים אלה אינם לומדים או עובדים, 47% לא זכאים לתעודת בגרות וכ־17% מהבנים נושרים משירות בצה"ל.

לא יכולתי להציל את עצמי בבית

יפית (שם בדוי), בת 24, מנסה למצוא את דרכה העצמאית בחיים שש שנים לאחר שברחה ממשפחתה המתעללת. היא גדלה במשפחה חרדית במרכז הארץ, סבלה לאורך שנים מאלימות פיזית ומילולית מצד הוריה, וכשהייתה בגיל תיכון גם נפלה קורבן לתקיפה מינית מצד אביה. מגיל צעיר נהגה לברוח מהבית, וכשהגיעה לגיל 18 החליטה לעזוב ולא לחזור עוד.

"הייתי תלמידת סמינר. כשעזבתי את הבית, עזבתי גם את הלימודים. לא ידעתי לאן, פשוט רציתי לברוח. ניתקתי את הטלפון כדי שלא יצרו איתי קשר ורק אחרי שבוע יצרתי קשר עם אמא. בכיתי, אבל לא הייתי מוכנה לחזור לשם. כלפי חוץ היינו משפחה למופת, אבל בפנים זה היה בית עם הרבה אלימות. בעיקר מצד אבא, אבל גם מצד אמא".

"הייתי ילדה מרדנית", מספרת יפית. "אני זוכרת שבכיתה ג' יצאתי מהמקלחת עם חולצה וגרביון, בלי חצאית. אמא דחפה אותי על המיטה, הניפה סכין וצעקה 'את רוצה שאחתוך לך את הרגליים?' ואני צרחתי מבכי. בבית לא היו חיבוקים ונשיקות, ואסור היה לנו להתלונן על כלום. גם לא על מכות. לא יכולתי להציל את עצמי בבית. הייתי חייבת לוותר על הדת כי החברה החרדית מנותקת מהעולם. לא הייתה לי גישה לאינטרנט ולעמותות סיוע. הייתי חייבת לברוח".

כשעזבה את הבית, היגרה יפית לעיר אחרת ונקלטה בהוסטל, שם החלה לשתות עד שנעשתה אלכוהוליסטית. לאחר ניסיון התאבדות, אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. כשהשתחררה, נקלטה בהוסטל חדש, אך גם בו לא הסתדרה. היא הוסיפה למשקלה 40 ק"ג, נכנסה לדיכאון, ברחה מההוסטל והחלה להשתמש בסמים. ברחוב הותקפה מינית בפעם השנייה בחייה.

"גם היום אין לי בית", מספרת יפית. "כבר שש שנים, אבל בפועל מעולם לא היה לי בית. גם אין לי ממש חברים. במצב הישרדותי כל אחד דואג לעצמו, כל הדרכים כשרות ואתה צריך לדעת לשמור על עצמך. לא תמיד ידעתי לעשות את זה. כשהגעתי למקלט, ממש הצילו אותי. היום, במבט לאחור, אני מנסה שלא לשפוט את הורי. אני רק רוצה להקים משפחה משלי. אחרי שהייתי קרובה להתאבדות לא פעם, פגשתי אנשים טובים והיום אני לא מוותרת".

"היום אני בקשר עם המשפחה ואפילו מבקרת את ההורים והאחים מדי פעם, אבל לקח משהו כמו שלוש שנים לחזור לקשר. ההורים יודעים שאני חסרת בית ונעזרת בעמותות, אבל לא הציעו לי מעולם לחזור וגם לא ביקשו סליחה. זה סוג היחסים בינינו".