"אין מוטיבציה ללמוד ערבית": תלמידים מעדיפים ספרדית, רוסית וסינית

"בעלת מעמד מיוחד שלדובריה זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה", כך מוגדרת השפה הערבית במסגרת חוק הלאום, שיזם ח"כ אבי דיכטר ושאושר השבוע פה אחד בוועדת השרים לענייני חקיקה. החוק, אם יעבור את כל הליכי החקיקה, יקבע כי מדינת ישראל היא "הבית הלאומי של העם היהודי", אך גם שהשפה הערבית בישראל לא תהיה יותר שפה רשמית, כי אם, כאמור, "בעלת מעמד מיוחד".

צריך להבין, מדובר בשינוי תפיסה קיצוני. השפה הערבית הייתה מוכרת בארץ כבעלת מעמד רשמי בתוקף "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל" המנדטורי (1922־1947), שקבע כי "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות בתחומים שייקבעו על פי צו מאת הממשלה יפורסמו (באנגלית), בעברית ובערבית. בכפוף לכל תקנות שתתקין הממשלה מותר להשתמש בשלוש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט".

למרות החוק, רק בשנות ה־90 החל בית המשפט לאכוף על הרשויות את החובה לכבד את זכות המיעוט הערבי להשתמש בשפתו, תוך התבססות על ההכרה בזכות של הפרט לחופש הביטוי: פרסום מודעות בערבית, פנייה אל הרשויות בשפה הערבית, כיתובים בערבית על פתקי הצבעה בבחירות, הצבת שילוט בערבית בדרכים בין־עירוניות ובערים שבהן קיים מיעוט ערבי משמעותי ועוד.

ב־2002 למשל, פסק בית המשפט העליון כי על ערים מעורבות (תל אביב־יפו, רמלה, לוד, עכו, חיפה ונצרת עילית) להוסיף שילוט בשפה הערבית בתחומן. "הערבית היא שפתו של המיעוט הגדול ביותר בישראל, החי בישראל מימים ימימה. זוהי שפה הקשורה למאפיינים תרבותיים, היסטוריים ודתיים של קבוצת המיעוט הערבית בישראל. זוהי שפתם של אזרחים, אשר חרף הסכסוך הערבי-ישראלי מבקשים לחיות בישראל כאזרחים נאמנים ושווי זכויות, תוך כיבוד לשונם ותרבותם", כתב השופט אהרן ברק בתשובה לעתירת ארגון עדאלה (המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל) והאגודה לזכויות האזרח.

הארגונים טענו בעתירה כי היעדר שלטים בערבית מפלה את התושבים הערבים של הערים המעורבות ופוגע בתחושת שייכותם ובהתמצאותם בעיר. "הרצון להבטיח דו־קיום בכבוד של צאצאיו של אברהם אבינו, תוך סובלנות הדדית ושוויון, מצדיק הכרה בשפה הערבית בשילוט העירוני באותן ערים בהן ישנו מיעוט ערבי ניכר", הוסיף השופט ברק.

צוהר לעולם המיעוט

עלעול בדפי ההיסטוריה מראה שהמגמה הייתה שונה בעבר. בחורף 1947 התקיימו מטעם מחלקת החינוך של הוועד הלאומי, בהשתתפותה של הסוכנות היהודית, קורסים למורים לערבית בבתי הספר התיכונים והעממיים. השיעורים ניתנו בשעות הערב בידי מורים יהודים וערבים וכללו מלבד לימוד הדקדוק, העיתונות והספרות, גם אימונים בערבית מדוברת ודוגמאות מהפולקלור הערבי.

כעשור לאחר מכן, בערב ראש השנה 1956 בישר שנתון הממשלה הרשמי כי השפה הערבית נלמדת ב־121 בתי ספר עבריים. "במגמה להחדיר את לימודי הערבית בבתי הספר, השתתפו בקיץ מורים בקורסים אקדמאים מטעם האוניברסיטה העברית ומשרד החינוך והתרבות שבהם השתלמו בערבית, ידיעת המזרח התיכון, מתודיקה וחינוך", נכתב בו.

נדלג שני עשורים קדימה. במאי 1975 נפגש שר החינוך והתרבות, אהרן ידלין, עם מנהלים ומורים שבבית ספרם לימדו את השפה הערבית. "הוראת השפה הערבית היא אחת המשימות החשובות העומדות בפני מערכת החינוך", אמר וסיפר כי המשרד נערך לקראת הרחבה, קידום והעמקת הוראת הערבית במערכת החינוך. באותו זמן הופץ בבתי הספר ברחבי הארץ חוזר שפנה אל מנהלי העל־יסודיים, בבקשה להסביר לתלמידים את החשיבות הרבה של ידיעת השפה הערבית בישראל. כחודש לאחר מכן הכריז המשרד על מענקים לבתי ספר שיטפחו את לימודי הערבית ותולדות האסלאם.

עוד שני עשורים קדימה: חוזר מנכ"ל משרד החינוך מיוני 1995 קובע שכל תלמיד בחינוך העברי הממלכתי והממלכתי־דתי חייב ללמוד שפה זרה שנייה בכיתות ז'־ט', החל משנת הלימודים שהחלה בספטמבר 1996. מדיניות זו מאפשרת לתלמידים לבחור בשפה זרה שנייה (נוסף על אנגלית) – ערבית או צרפתית. מחוזר זה עולה עוד כי "אפשר לבחור בשפה זרה אחרת אם יש די תלמידים בבית הספר המעוניינים בכך, מורים מוסמכים ותוכנית לימודים מאושרת".

בהבהרות בפני משרד מבקר המדינה ציין המנכ"ל כי כוונתו הייתה שהשפה הזרה השנייה תהיה ערבית, ורק במקרים מסוימים (שהפרמטרים להם לא צוינו בחוזר) אפשר להמירה לצרפתית. סעיף 9.7 בחוזר מנכ"ל משרד החינוך תשס"ז קובע כי חלה חובת לימודי ערבית בכיתות ז'־י', מהיותה שפה רשמית בישראל.

"זוהי שפתם של כחמישית מאזרחי המדינה ושפתן של רוב מדינות המזרח התיכון. יחד עם זאת, מטרות רבות נקשרו להוראת הערבית", מציינים מחברי דוח "הוראת הערבית מניין ולאן" של האקדמיה הלאומית למדעים. "דומה שסדר העדיפויות ביניהן לא הוכרע, ולא ברור אם המטרה היא רכישת יכולת תקשורת עם אזרחים ערבים, נגישות ובמילים אחרות: ערבית מדוברת, הכרת התרבות הכתובה הקדומה או לעולמם, הכרת התרבות הדבורה המודרנית, נגישות לאמצעי התקשורת בערבית וכיוצא באלה. גם מטרות תוכנית הלימודים החדשה בערבית אינן מסייעות להבהיר את ‘מטרת־העל' בלימודי הערבית לבתי ספר עבריים".

באוקטובר 2015 אישרה מליאת הכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק של ח"כ חנין זועבי (בל"ד, הרשימה המשותפת) וח"כ אורן חזן (ליכוד) המחייב בתי ספר בישראל ללמד את השפה הערבית החל מכיתה א'. הקואליציה התנתה את תמיכתה בחוק בכך שהוא יועבר להצבעה חוזרת בוועדת השרים לענייני חקיקה ולא יקודם בידי הכנסת לפני אישור נוסף של הממשלה. בינתיים לא זז דבר.

עוד הצעה: "חוק חינוך ממלכתי (תיקון – חובת לימוד עברית וערבית), התשע"ה־2015" של ח"כ איילת נחמיאס ורבין ואייל בן ראובן (המחנה הציוני), ולפיה על תוכנית הלימודים של כל מוסד חינוך רשמי בישראל, הנקבעת בידי שר החינוך, לכלול את לימודי השפה העברית והשפה הערבית. הצעות חוק דומות הונחו על שולחן הכנסת ה־18 וה־19.

כל ניסיון להתחקות אחר המהלכים של שרי החינוך השונים הוא עקר, ובכל זאת: ב־2016 אישרה המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך תוכנית לימודים חדשה ללימודי ערבית מדוברת בכיתות ה'־ו', שאמורה הייתה לפעול בשנת הלימודים הנוכחית במסגרת פיילוט בכמה בתי ספר, כדי שתהפוך לתוכנית חובה בכל בתי הספר בארץ. "הכרת השפה הערבית מהווה צוהר לעולמו, תרבותו ואורח חייו של המיעוט הערבי בישראל", אמר שר החינוך נפתלי בנט. "אנו מחנכים את ילדי ישראל לערכים של סובלנות, קבלת האחר ומבססים בכך בסיס לאורח חיים משותף. ידיעת השפה הערבית היא עניין חינוכי ראוי וחיוני למציאות חיינו בארץ הזו”.

הכל טוב ויפה, אולם כמה בתי ספר הצטרפו לתוכנית? האם אכן השפה הערבית נלמדת בפועל ומשרד החינוך אוכף את החובה? במשרד נמנעים מלהשיב על השאלות המפורשות שנשלחו אליהם מטעם "מעריב המגזין" ומסתפקים בתגובה: "במהלך שנת הלימודים תשע"ז המשרד פיתח יחידות הוראה שיהוו בסיס להדרכה בכיתה. בשנת תשע"ח כל בתי הספר היסודיים המלמדים ערבית מדוברת ילמדו על פי התוכנית החדשה. השפה הערבית נלמדת כחובה בחטיבות הביניים".

ד"ר הדס הירש, לשעבר ראש החוג להוראת השפה הערבית במכללת אורנים, אומרת ששרי ממשלות ישראל לדורותיהן, בפרט שרי החינוך, לא פעלו לחיזוק מעמדה ולהעלאת קרנה של השפה הערבית בישראל, על אף הגדרתה כשפה רשמית שנייה. "לאף אחד ואחת מהם לא היה העוז ושאר הרוח להפוך את השפה הערבית לשפת לימוד חובה ותנאי לקבלת תעודת בגרות, כפי שראוי במדינה היחידה במזרח התיכון שאינה דוברת ערבית", היא אומרת.

"היקף הוראת ערבית בבתי הספר נסוג זה שנים רבות, ומנהלים רבים מעדיפים להציע לתלמידים שפות נחשקות יותר, כגון ספרדית, רוסית ואפילו סינית. רק בחלק מבתי הספר היסודיים מלמדים ערבית מדוברת ומספר בתי הספר המאפשרים בגרות בערבית הולך ומצטמצם. ברבות השנים הלך ופחת גם מספר לומדי הערבית, בפרט כאלו הניגשים לבחינות בגרות. במקביל החל חיל המודיעין, מטעמים מובנים, להשקיע משאבים בהוראת ערבית בבתי הספר התיכוניים, כדי להכשיר מועמדים לחיל. בעקבות יוזמות חדשות הוחזר לאחרונה לימוד השפה הערבית המדוברת לבתי הספר היסודיים, אך לא כחובה כלל ארצית".

אבל לא רק בתוכניות הלימודים ידעה הערבית ימים טובים יותר. במשך כמה עשורים ערבית הייתה חלק בלתי נפרד ממה שהשתקף על המרקע. "סמי וסוסו", הסדרה לילדים בכיכובם של האיש והבובה ג'ורג' אברהים וביבה דריני, פרי עטה של בינה אופק, הצליחה להוציא את ההמון לרחובות. זה קרה ב־1987, כשתוכנית הרדיו הסאטירית "מה יש" ארגנה הפגנה להחזרת הסדרה.

"סלם ותעלם" ("ברך ולמד") - סדרת תוכניות ללימוד השפה הערבית בהנחייתו של השחקן שייקה אופיר, עלתה למרקע ב־1980, קצת אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים. בכל אחד מהפרקים הציג אופיר פרק מ"ג'ארכ קריבכ", סדרה ללימוד השפה הערבית בכיכובו של מכרם חורי כאבו ג'מיל, אלמן טרי שעובר לגור בעין יסיף ורוקם יחסי שכנות עם אבו ואום נג'יב ובני משפחתם.

בשנות ה־90 התוכנית "תעלם ותכלם" הזמינה את הצופים להצטרף לכיתתו של כאמל ריאן לשיעור בערבית מדוברת למתחילים. בין התלמידים שחבשו את ספסל הלימודים בסדרה שפותחה בשיתוף עם המרכז היהודי־ערבי לשלום, גבעת חביבה: אהוד מנור ז"ל ובן דרור ימיני.

שפה היא זהות

מהצד השני, ח"כ לשעבר ד"ר שמעון אוחיון (המחנה הלאומי) ויו"ר מרכז דהאן לחברה, תרבות וחינוך במורשת יהדות ארצות ספרד והמזרח, יזם בעבר הצעת החוק לקביעת השפה העברית כשפת לאום: "בחוק חינוך ממלכתי ישנו סעיף מיוחד לשפה הערבית, שמדגיש את הצורך ללמוד ולטפח אותה ושמחייב להקנות משאבים ללימוד השפה. לעומת זאת, באופן תמוה ובלתי מתקבל על הדעת אין כל התייחסות לשפה העברית, כאשר אנחנו פשוט מתבטלים וחיים מן היד לפה בכל מה שנוגע לשפה העברית. ובחקיקה, באופן פורמלי ולאומי אנחנו עדיין חיים בתקופת המנדט הבריטי בכל הנוגע לתקנות השפה העברית. מזל שהמציאות בדמות שישה מיליון דוברי השפה בישראל מכתיבה לנו את האפשרות לקיים את השפה העברית. המדינה יצרה נגישות מלאה לשפה הערבית אם באמצעות מכרזים, אם ברשות השידור בשלטים ולמעשה בכל מקום קיימת נגישות מלאה של השפה הערבית לציבור הערבי. עצם הרעיון צריך להיות מטופח ומסודר פעם אחת ולתמיד מבלי לפגוע בערבים או בזכויותיהם, אבל כולם צריכים לזכור ולהבין שזוהי מדינת העם היהודי, והשפה שלו היא עברית, שהיא שפת הלאום, ולצדה ערבית שיש לה מעמד רשמי מיוחד ומשתמשים בה בכל מקום".

פרופ' תמר הרמן מהאוניברסיטה הפתוחה ומהמכון הישראלי לדמוקרטיה משתפת בתוצאותיו של מחקר חדש של המכון: כ־80% מהציבור היהודי היום אינו שולט כלל בערבית: "ערבית תמיד הייתה שפה שנלמדה כשפה שנייה בבתי הספר או לצרכים אקדמיים ובצבא. בתקופת אוסלו התחילו לדבר על מזרח תיכון חדש וחשבו שכדאי שילדינו ילמדו ערבית.

אמרו שזו שפה שתהיה לה משמעות, למשל, בעולם הכלכלה. אולם ככל שחלום המזרח התיכון החדש נעלם ואיתו גם ההשקעות המניבות, אנשים הפסיקו להשקיע בלימוד השפה".

על היוזמה של ידלין אומרת הרמן, "ידלין הביא איתו תפיסת עולם שמאמינה ביכולת להשתלב במזרח התיכון. כיום ההנהגה הפוליטית חושבת ההפך. בקנדה לימוד הצרפתית הוא חובה, כי ההנחה היא שהאזרחות היא שווה, ולכן השפות הן שוות מבחינת המעמד ומן הראוי שכל אחד ידע את שתיהן. הכבוד ניתן. כשאת חוזרת ומדגישה את הרגל היהודית של המדינה ומקצרת באופן שיטתי את הרגל הדמוקרטית, אין שום מוטיבציה ללמד ערבית. אם את אומרת: זה בא על חשבון זה, את לא צריכה לטרוח ללמוד את שפתם, כי שפתם היא זהות, ואם את לומדת את השפה את נותנת כבוד לזהות".

"לשימוש בשפה הערבית אין תפעולים אחרים חוץ מהמודיעינים, ולאלה שלמדו ערבית מודיעינית יש קושי לתקשר עם הערבים הישראלים, כי הם תכף מריחים מאיפה הערבית שלהם", אומרת הרמן. "ישבתי עם חבר שיש לו עבר באחת היחידות האלה. הוא הזמין קפה בנצרת והמוכר אמר לו: תפסיק לדבר איתי עברית של המוחבראת. יש לערבים ישראלים חשד מאוד גדול לגבי מי שמדבר ערבית, אלא אם אתה פעיל שלום ידוע. פעם עובדים פלסטינים היו מגיעים לעבודה בישראל, כיום לא. גם חקלאים לא צריכים להשתמש בערבית בסיסית, כי יש פועלים זרים. יש עוד סוג של לומדי ערבית, שזה מעורבים בפעילויות שלום למיניהן, שמרגישים את הצורך הזה כדי ליצור סוג של הידברות עם ערבים ישראלים ופלסטינים. לעומת זאת, רוב הערבים הישראלים מדברים עברית שוטפת. זה תהליך שהביא לכך שכיום המוטיבציה ללימוד ערבית כמעט אפסית".