דמיינו שף במסעדה מתפוררת. לרשותו כלי מטבח שחוקים, מתכונים מיושנים. הצוות עייף. לשף כוונות טובות, אך ניסיונותיו לבשל מדי ערב לקהל לקוחותיו עולים בתוהו בשל האמצעים הדלים העומדים לרשותו. אך השף אינו מאבד תקווה. הוא מחליט לרכוש ציוד חדש. לאתר מתכונים מקוריים. לשכור סו־שף מלא מוטיבציה. לצערו, הוא מגלה שהדבר בלתי אפשרי. אסור לו לפטר עובדים. כל רכישה טעונה צרור אישורים. הבירוקרטיה מכריעה אותו.
בלית ברירה השף מקושש אחר פתרונות ביניים: מעסיק עובדים זמניים מחברת כוח אדם למסעדות, קונה מנות ראשונות מהמסעדה הסמוכה, שוכר ציוד למטבח. בהדרגה השף שלנו נהיה תלוי כל כך בספקים חיצוניים, עד שלאט־לאט הוא והצוות שוכחים את המתכונים ומה אפשר לעשות איתם. יום אחד, כשאחד הספקים החיצוניים פושט את הרגל, הוא נאלץ לסגור את המסעדה, כי אף אחד שם כבר לא יודע איך לבשל.
לצערנו, זה התהליך שמתרחש זה שנים ארוכות במשרדי הממשלה בישראל. מנהלים במשרדים ממשלתיים שאיתם שוחחתי - מאנשי דרג הביניים ועד למנכ"לים עצמם - כל כך מיואשים מחוסר הגמישות של עובדיהם, עד שהם פונים לעתים קרובות יותר ויותר לספקים חיצוניים. בתוך כך הם מאבדים יכולות יקרות ערך שהיו להם פעם במשרדיהם, ובנק שלם של זיכרון ארגוני. ההפרטה ההדרגתית הזאת של המוח הציבורי, שמתרחשת היום במגוון שירותים ממשלתיים, פוגעת בכולנו.
אלא שזהו לא מאמר של התנגדות עקרונית לכל הפרטה. אני תומך בממשל רזה הנעזר במומחיות חיצונית; אבל פנייה כזאת צריכה להיעשות במשורה ולא לגעת בתחומי הליבה של השירות הציבורי, כפי שקורה היום. ראוי לתמוך בהפרטה חכמה ורגישה של מה שאינו שירות בסיסי, תשתיתי. אני מבין את הצורך להיעזר לעתים במומחיות של גורמי מקצוע מהשורה הראשונה בישראל ובעולם, אולם נראה שחצינו את סף השפיות.
למה? מפני שכמות הידע שהופרט באמצעות מכרזים לספקים חיצוניים גדולה כל כך, עד שבחלק מהמשרדים כבר לא יודעים איך לכתוב מכרז. מנהלי משרדים שוכרים יועצים חיצוניים אפילו כדי שינסחו עבורם מכרזים להעסקת ספקים חיצוניים. לא, זו לא בדיחה.
בראיון שהעניק לאחרונה ל"דה מרקר" הודה נסים פרץ, מנהל החברה הממשלתית "נתיבי ישראל", כי "מי שכתב את המכרז הוא שיודע מה קורה בו, אבל הוא לא מנהל את הפרויקט - ואני זה שחשוף בסוף לתביעות... הפרטנו עצמנו לדעת... כל חברה ממשלתית צריכה לבחון מה עיסוקי הליבה שלה. למשל, אני צריך יועץ כדי להרים גשר מעל הים. למה בתחומי הליבה שלי, הנדסת גשרים, אני צריך לקבל שירותי בקרה מאנשים חיצוניים?"
לאחרונה החליט פרץ, לדבריו, שלא להוציא עוד כתיבת מכרזים למשרדים חיצוניים. אבל הוא כנראה בודד במערכה. רוב המנהלים בדרג שלו ויתרו.
מנהלי המשרדים הממשלתיים בישראל אינם טיפשים. הם בסך הכל פועלים שנים ארוכות מדי כחלק ממערכת חולה ולעתים מעסיקים עובדים שאין להם אינטרס אמיתי להצטיין, כי ממילא אי אפשר לפטר אותם.
המנהלים האלה התייאשו מן האפשרות להבריא את המערכת שעליה הם אמונים (בשל היעדר סמכות ניהולית של ממש). מה הפתרון שלהם? הם משכפלים את המערכת בעזרת תחליפים חיצוניים שקל יותר לעבוד מולם: חברות ייעוץ ויועצים עצמאיים, שאם הם אינם עושים את עבודתם כנדרש, אין צורך לחדש את ההתקשרות איתם או לשלם להם בונוסים על מדדי הצלחה שלא הושגו. במקרים חריגים אפשר אפילו לתבוע אותם אם עשו עבודה רשלנית במיוחד.
בקיצור, המנהלים האלה פונים לספקים חיצוניים, כי אותם אפשר לפטר, וכי הם רוצים שיעסיקו אותם שוב. אבל מחיר הגמישות הזאת גבוה מדי: שף במטבח שאינו מתפקד. ואם השף אפילו אינו יודע איזה טעם אמור להיות לתבשיל, התחליף הקנוי עלול לגרום לקלקול קיבה. שלא לדבר על ההוצאה הכפולה, בזמן שצוות פנימי שלם יושב ומחכה להוראות.
מי הצד החזק
נציבות שירות המדינה מוגדרת באתר הנציבות כ"ארגון המטה האחראי והמוסמך לניהול ההון האנושי והמערך הארגוני בשירות המדינה... מופקדת על ייזום, הובלה, הכוונה, הנחלה ובקרה של מערך ניהול ההון האנושי בשירות המדינה, תוך הבטחת ערכיו, מצוינותו ותקינות התנהלותו של שירות המדינה - על ארגונו, יחידותיו וכלל עובדיו".
עד כמה נדמה שבמשרדי הממשלה לא יודעים לעשות כמעט כלום? פשפשתי לאחרונה בהוצאות של נציבות שירות המדינה. מיליוני שקלים זורמים מכספי משלם המסים לייעוץ חיצוני עבור עבודה שהנציבות הוקמה למענה מלכתחילה. עובדי הנציבות לא פוטרו, אך הוקמה מערכת חלופית, שעושה את העבודה במקומם. כך, למשל, ברבעון האחרון לבדו שולמו למשרד רואי החשבון בריטמן אלמגור זהר כשלושה מיליון שקלים, כדי שיסייעו בגיבוש חלקים מהרפורמה בנציבות, לדוגמה, בפרויקט "עץ הדעת" לכתיבת מסמכי מדיניות.
לחברת לוטם אסטרטגיות לפיתוח ארגונים בע"מ שילמנו 150 אלף שקלים כדי שייעצו בנושאי "בניית מסלולי קריירה ורוטציה לסגל הבכיר בשירות המדינה". לקבוצת הייעוץ פארטו הזרמנו כשניים וחצי מיליון שקלים לצורך ייעוץ ארגוני בנושאי תוכניות עבודה, ייצוג הולם, אוריינטציה לשירות המדינה ובקרה בתחום הגיוס והמיון. האם לא לשם כך בדיוק הוקמה נציבות שירות המדינה על עשרות עובדיה? אם דברים כאלה הנציבות אינה מסוגלת לעשות בעצמה, מה היא כן מסוגלת לעשות?
ההתקשרויות האלה הן רק קצה הקרחון. הייעוץ עלה לנו בשנים האחרונות מאות מיליוני שקלים. ב־2015 בלבד הסכום עמד על כ־170 מיליון שקלים.
אבל חוץ מהחיסכון, חשבו על כך: אילו עובדי המדינה היו מבצעים את הדברים האלה בעצמם, הידע היה נשמר ומתפתח, ולא היה עולה הצורך לפנות כל פעם מחדש לספקים חיצוניים, שהאינטרס היחיד שלהם הוא כלכלי.
גורם ששוחחתי עמו במשרד ראש הממשלה הסכים כי "אסור שהמדינה תאבד את הראש". לדבריו, "הנכסים של הידע המרכזי חייבים להישאר אצלנו, ואסור להפריט את הליבה". מנגד, הדגיש כי "אנו משתמשים המון בחברות ייעוץ, כי אין לנו מספיק ידע בתוך הבית על דברים דומים מסביב לעולם סביב הנושאים שאותם אנו רוצים לחקור, ואין חיה כזאת 'חברת ייעוץ פנים־ממשלתית'". אותו בכיר מבהיר כי "חברות הייעוץ עושות תהליכי בנצ'מרק (קביעת קריטריונים יחסיים - ת"א) מהעולם כולו ומביאות מומחים לידע הספציפי הזה. אנחנו מובילים את התהליכים, וחברות הייעוץ מסייעות". לדבריו "יש מכרזים מורכבים, שבהם אתה כן זקוק למומחיות, ושם צריך להוציא למכרז לעתים את כתיבת המכרזים עצמה. אבל הכל זה מינונים. אין לי תמונה של כל שירות המדינה - ומה מופרט ומה לא - אבל לדעתי לא איבדנו עדיין את השמירה על האיזון. ההתרעננות הזאת כן עוזרת".
"אנו עוזרים בכל העולם לממשלות לקבל החלטות טובות יותר", אומר בכיר בחברת ייעוץ שעבד מול שלל משרדי ממשלה והסכים להתראיין בעילום שם. "בישראל, בחלק מהמשרדים שלהם עזרתי להתוות מדיניות - הרגשתי שהם מקבלים תמורה עבור הכסף. לעתים נעזרו בנו ככלי נגד חסמים אובייקטיביים, כמו ועדים שמונעים שינוי והתעדכנות למציאות החדשה. נתנו להם כוח ארטילרי במלחמה. זה מלהיב ומרגיש לנו נכון". עם זאת, הוא מדגיש: "יש באמת הפרטה מוגזמת של הידע, והלוואי שהייתה אפשרות פנים־ממשלתית מקבילה אלינו - אבל אין. ניסיתי להבין אם אנו בסך הכל מוסיפים ערך או גוזלים, ולא הצלחתי".
"השימוש התדיר של משרדי הממשלה בחברות ייעוץ חיצוניות מביא מחד להחדרה חיובית של ידע חדש ורלוונטי למערכת ומאידך לשחיקה ביכולת העצמית של השירות הציבורי לייצר מדיניות ומחקר", מבהיר תומר לוטן, מנהל גוף המחקר "המרכז להעצמת האזרח". לדבריו, "האיזון הנכון טמון בסופו של דבר בהפיכת השירות הציבורי לגוף דינמי, שבו מתקיימת תנועה אינטנסיבית של אנשים וידע לאורך ולרוחב, וזאת לצד חיזוק הכלים התשתיתיים של משרתי הציבור לייצר ולצרוך ידע חיוני. תהליכים אלו לא יבטלו לגמרי את הצורך בסיוע של גופים חיצוניים, אך יהפכו את נקודת המוצא, כך שהשירות הציבורי יהיה הצד החזק ועתיר המידע ביחסים אלה ולא להפך".
לתת את הכלים
כך או כך, יש נקודה אחת שבה כמעט כולם מסכימים: על המדינה לתת למנהלי המשרדים הממשלתיים את הכלים הניהוליים שיאפשרו להם להתמודד עם עובדים עייפים, שחוקים, חסרי מוטיבציה או כושלים שפשוט אי אפשר לפטר. עצם הידיעה שלממונים עליהם יש סמכות ניהולית ויכולת להגיד להם "תודה ושלום" - או אפילו להעביר אותם יחידה - תגרום לרבים מהם לעבוד כמו שצריך.
אלא שבינתיים נראה שרק קטסטרופות מובילות מנהלים לפתח עמוד שדרה. מנכ"ל נתיבי ישראל שהוזכר לעיל הצליח לבלום את ההתקשרויות עם ספקים חיצוניים רק לאחר שכמעט כל בכירי החברה שניהל נעצרו (המשטרה חושדת שאינספור מכרזים הוטו לטובת מקורבים וספקים בתמורה לשוחד). פרץ תיאר בראיון לאיזו קיצוניות הגיעה ההפרטה: "אין פה אחד שכתב מסמך בעצמו, ואין פה אחד שלא העסיק חמישה משרדים חיצוניים שייעצו לו. הבדיחה הרווחת היא שאם אתה רוצה קפה - אז קוראים ליועץ קפה".
מה אפשר לעשות בכל זאת? אחרי גרירת רגליים אינסופית בשנים האחרונות, מקודמת כעת רפורמה בתחום כוח האדם הממשלתי. מפּחד מההסתדרות נמחקו גם ממנה סעיפים נועזים שהיו מוסיפים גמישות. בכל זאת נסגר, חלקית, מועדון החברים שנקרא "מכרז פנימי". מהלך זה יתרום לניוד עובדים בין משרדי הממשלה, יאפשר לעובדים ולמנהלים טובים מרחבי השירות הציבורי להתקדם למשרות מעניינות ומאתגרות בכל משרדי הממשלה ויצמצם את הצורך ב"ועדות איתור" מכורות מראש, שנועדו למצוא עובדים מקצועיים וראויים. אבל אתם מבינים את האבסורד? אפילו את שרידי הרפורמה בנציבות שירות המדינה, שנועדה לתקן את כל תחלואיה, מבצעות חברות חיצוניות. במשרד האוצר סירבו להגיב. מנציבות שירות המדינה לא התקבלה תגובה.
הכותב הוא עיתונאי עצמאי, מוביל המיזם "100 ימים של שקיפות"