"קרב מלא שגיאות": הקצין שפרץ לעיר העתיקה חוזר אל הכותל

במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב שוררת אווירה סטודנטיאלית. חבר'ה צעירים יושבים מול מסכי מחשב, מרימים מדי פעם ראש וזורקים בדיחה. הם מבינים הרבה בתיאוריה, באיסוף מידע, פחות בכדורים ששורקים מעל הראש. החוקר, תא"ל במיל' עוזי עילם, נראה קצת חריג בחדר, ולא רק בגלל גילו, 83, שאותו הוא חוגג בדיוק היום. בעוד אחרים יכולים לספר מה צריך לעשות, הוא היה בלב התופת. קצין הצנחנים הבכיר האחרון שחי ויכול לספר על הקרב לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים לפני 50 שנה.

לרבים איכשהו אותה מלחמה נראית במרחק השנים כסטרילית. הזמן שעבר ואולי האופוריה ההיא טשטשו את הצלקות, אבל אין לשכוח שחטיבת הצנחנים האגדית בראשות מוטה גור איבדה 96 לוחמים בקרב שרחוק היה מלהיות מופת של תכנון ואסטרטגיה. “מי שהגדיר את המלחמה כהתקפת היתקלות היה עמוס ירון, ששימש אז כקצין האג"ם בחטיבה", סיפר עילם. “אני בהחלט מסכים. המלחמה הייתה התקפת היתקלות ענקית ובהיתקלות אתה מאלתר. אפשר היה לעשות את זה קצת אחרת, וזה לא קרה".

קרב הרואי.

“הרואי, הקרבה. אין בכלל ויכוח, אבל גם קרב יקר. ביום וחצי של לחימה יותר מ–90 לוחמים נהרגו. זה עוד קרב מוצלח שהיו בו הרבה שגיאות בלי שהפקנו ממנו לקחים. עם הצלחה כנראה לא מתווכחים".

היה צריך לבקר?

“ההישגים היו מדהימים, אבל חיל האוויר שילם ביוקר, כמעט כמו במלחמת יום כיפור, ואף אחד לא דיבר על זה. בגדוד שלי הפקתי לקחים. לא רוצה לנקוב בשמות, אבל שני מ"פים הדחתי, כי ידעתי איך כל אחד התנהל. הייתי בשטח, עשיתי תחקירים ובדקתי מה היה. כשבאתי למוטה להגיד שלא אקח להבא שני מ"פים וסמ"פ וביקשתי שיקרא להם, הוא ענה: ‘לא יכול'. אמרתי לו: ‘אני אומר להם'. אתה לא יכול לאנוס מפקד ללכת עם אנשים שהוא לא בוטח בהם. את המסקנות הסקתי. אחת ההוכחות היא שהגדוד נשאר טוב, כי חיילים אי אפשר לרמות. חיילים יודעים בדיוק מי שווה ומי לא. הגדוד נבחר על ידי אריק שרון להיות הראשון שיצלח בסירות הגומי את התעלה במלחמת יום הכיפורים. הגדוד הטוב במערך, ואני מאמין שחלק מזה היה בגלל הלקחים שהפקתי".

עוד לפני מלחמת ששת הימים, עילם נחשב ללוחם בעל שם בצנחנים. הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל אחרי פעולת התגמול הנועזת “חץ שחור" ב–1955, שימש כסגנו של מאיר הר–ציון כשהקימו את סיירת הצנחנים, אבל בשנות ה–60 כבר לטש עיניים לאזרחות. עילם סיים לימודים באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית בארצות הברית, עבד כמנהל ייצור במפעל בבית שמש, עד שיום אחד קרא לו אהרן דוידי, אז קצין חי"ר וצנחנים ראשי, ואמר שהחבר'ה טוענים שהוא צריך לפקד על גדוד.

“הייתי סרן, לא עברתי קורס מ"פים וגם לא התכוננתי, כי הייתי בשוק האזרחי", עילם מספר. “דוידי קרא ואמר ‘מנהלי הסגל לוחצים. לא תעבור את הקורס, לא תוכל לקבל דרגת רב סרן. יש בעיה עם המינוי'. לא יכולתי לעזוב את העבודה לחודשיים כדי להצטרף לקורס מ"פים. אריק שרון היה אז ראש מה"ד, מחלקת ההדרכה. פניתי אליו ואמרתי: ‘אני צריך סידור, קורס מ"פים מקוצר, דבר עם מפקד הבסיס'. לאריק לא הייתה בעיה, הייתי הקמ"ן שלו במשך שנה ורבע. אז באתי לקורס מ"פים בשבוע הראשון, שבוע באמצע ושבוע בסוף. גמרתי עם הציון הכי גבוה, כי כולם ידעו שאני מג"ד ולא היה נוח לתת לי ציון אחר".

עילם קיבל על עצמו את גדוד 71 בחטיבת מילואי הצנחנים 55, שעליה פיקד מוטה גור. גדוד צעיר שרוב חייליו רק השתחררו מהצבא או היו סטודנטים מתחילים. זה היה חודשים ספורים בלבד לפני תחילת מלחמת ששת הימים. הם הספיקו לעשות תרגיל גדול אחד והתאספו שוב כשהחלה תקופת ההמתנה לפני פרוץ הקרבות. ב–15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות, צלחו הכוחות המצריים את תעלת סואץ, נכנסו למרחב סיני והעלו לשיא את רמת הכוננות.

“תקופת ההמתנה נתנה לנו להכיר אחד את השני", עילם מספר. “היה צריך למצוא נושאים לאימוני פרט, כיתה, מחלקה, פלוגה. היה תרגיל גדול של צניחה חטיבתית, אבל משהו הביא אותי לפנות למנהל כפר הנוער בן שמן ולבקש ממנו לתת לפלוגות שלי להתאמן במבנים הישנים של הטמפלרים, שכונת בתי אבן גבוהים יחסית, דומה למה שיש בירושלים. למה? עד היום אין לי תשובה. זה היה משהו בבטן, הרי הלחימה בירושלים אפילו לא הייתה ברקע. המנהל סירב. הסביר שזה ישחית את הנוער. אמרתי לו: ‘הולכת להיות מלחמה, אתה חייב'. אישר. הפלוגות עברו את האימון בבתים, במעברים הצרים, משהו שאחר כך הסתבר כמאפיין של המלחמה".

אף אחד לא דיבר אז על ירושלים. אמרו שאם תפרוץ מלחמה, תפקיד החטיבה יהיה לסייע בדרום לאוגדה של ישראל טל (טליק), שבה היו כוחות רציניים כמו חטיבת הצנחנים הסדירה של רפאל איתן וחטיבה 7 של השריון שהנהיג גורודיש. חטיבה 55 הייתה צריכה לצנוח מדרום לאל־עריש ולכבוש אותה. כשנפתחה המלחמה התמקמה החטיבה במטעים של קיבוץ גבעת ברנר, סמוך לבסיס חיל האוויר בתל נוף, כדי להיות מוכנה לעלייה למטוסים, אבל אז התקבל שינוי דרמטי בתוכנית. התברר שנשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, שכנע את המלך חוסיין להצטרף למערכה, והירדנים החלו לעורר את הקו הרדום בירושלים. אז הודיעו לחטיבה 55 שהיא צריכה לעלות לבירה כדי להשתלט על העניינים.

“חשבנו שנגמרה המלחמה מבחינתנו, ירדן הרי לא תילחם", תיאר עילם את התחושה. “אין דבר כזה שצנחן לא נלחם. בשביל זה התגייסת. כשהייתי סג"מ וסופפו (סעדיה אלקיים ז"ל - א"ל) היה המ"פ, קיבלנו תפקיד חסימה, והוא בכה בדמעות שדפקו אותו בתפקיד משני. בקרב עזה, ‘חץ שחור', הוא דחף להיות ביעד המרכזי ושם מצא את מותו. אין דבר כזה שלא רוצים מלחמה". רק שבדרך לירושלים התברר לעילם שטעה, הירדנים החלו לירות עליהם במקלעים כבדים כל הדרך, עד שנכנסו למחנה שנלר, שם שכן המטה של החטיבה הירושלמית. “המקום היה שומם", עילם נזכר. “לקחנו מפות, צילום אוויר אחד גדול של ירושלים וזה כל החומר המודיעיני שהיה לנו. בפיקוד המרכז היו תיקי שטח מפורטים של ירושלים והמוצבים הירדניים, אבל הם לא הגיעו אלינו".

איפה הם היו?

“שאלה טובה שלא טיפלו בה לדעתי גם אחרי שהסתיימה המלחמה. זה במפורש מחדל של המודיעין בפיקוד המרכז ובמידה מסוימת מחדל של המודיעין החטיבתי שלנו, שלא התעקש לקבל את החומר. במשך שנים פיקוד המרכז אסף נתונים ובנה את מערך המידע".

מצב ביש.

“מוטה טען באחד המקומות שהמג"דים לא הכירו את ירושלים, וזה לא מדויק. אני הכרתי. בשלהי מלחמת השחרור אני ואבי נסענו עם מכונית מלאה קרפיונים מבריכות הדגים של קיבוץ תל יוסף, להביא לירושלמים דגים לפסח. ידעתי איך נכנסים לעיר. אחרי מבצע קדש הייתי עדיין בשירות וישבתי עם הפלוגה חודשיים וחצי בקו העירוני בירושלים. אתה יושב בקו, מכיר כל עמדה ירדנית. כשסיימתי את לימודי בטכניון ואשתי עוד למדה רפואה עברנו לגור בירושלים. היינו שנתיים בעיר ובשבתות טיילנו. לי זה עזר".

פגזים בצמתים

מוטה גור פגש את עילם במחנה שנלר, אבל מסביב החלו ליפול פגזי מרגמה. השניים קבעו להיפגש בקבוצת פקודות במפקדת החטיבה, שהתבצרה ברחוב צפניה. ההוראות היו שגדוד 66, בראשות המג"ד יוסי יפה, ישתלט על בית הספר לשוטרים ועל גבעת התחמושת, שאז עוד לא ידעו שתהיה אגוז קשה לפיצוח. גדוד 71 של עילם יתמקד בפריצה מול שכונת שייח' ג'ראח, בכניסה לוואדי ג'וז. המשימה הייתה להגיע עד למוזיאון רוקפלר. גדוד 28 היה אמור, בשלב הראשון, לשמש כעתודה חטיבתית.

“כשסיימנו את אישור התוכניות כבר היה לילה. נסעתי בעיר מאופלת שבצמתים שלה נפלו פגזים", עילם משחזר. “הגעתי לשכונת בית הכרם ומצאתי את הגדוד שלי אוכל מנות קרב. צריך להוריד פקודה למ"פים. הציבור במקלטים, הבתים סגורים. ירדתי לאחד המקלטים וביקשתי שיפתחו לנו את אחת הדירות כדי שנוכל לתדרך. בעזרת תצלום אוויר אחד העברתי תדריך וכשסיימתי שלחתי אותו לגדוד 28, שיסייע גם לו. יותר מאוחר התברר שמ"פ פלוגה א' שלי, יורם זמוש, קיבל מבעלת הבית דגל כחול–לבן קטן ושם בתרמיל".

מוטה שאל את מפקדי הגדודים מתי הם מעדיפים לפתוח בפעולה, באור יום או בחושך מוחלט? כולם העדיפו את הלילה, לכן האוטובוסים החלו לנוע לכיוון שטחי הכינוס בערך בחצות. רק שפגז אחד נחת ליד אחד מהם והנהג, שהוביל את מחלקת הבונגלורים - מטעני נפץ המשמשים לפריצה - התבלבל והמשיך לסנהדריה. היה צריך לדאוג לבונגלורים חדשים, אמצעי חשוב באופי לחימה שכזה. בונגלורים נמצאו, אבל זה רק היה תחילתו של האלתור.

“מספיק היה שפגז אחד ייפול לידנו וכל הפעולה תקבל פנים אחרות", עילם הסביר את הרגישות. “פרצנו, עברנו פלוגה אחרי פלוגה, גדוד 28 נכנס בעקבותינו ועליו נפלו הפגזים. הרופא והסמג"ד שלהם נפצעו, והרופא שלי נשאר לטפל בהם. לנהל קרב בשטח עירוני, כשכל פלוגה בפני עצמה וכשהאויב מחולק בכל מיני מקומות בעיר, זה קרב מסוג אחר, לא משהו שאתה יודע בדיוק מה אתה עושה. סיפר לי קצ'ה, שמילא את מקום הסמג"ד הפצוע בגדוד 28, שראה טנקים מכוונים לדמויות שהיו בבניין סמוך. הסתכל וראה שזה אני עם המטה שלי. הוא בקושי הצליח לעצור את הטנק מלירות עלינו. אלה דברים שקורים במלחמה כזו".

עילם סיפר שעבר מכוח לכוח, רצה להיות בכל מקום ובשליטה מלאה. באיזשהו שלב הוא קפץ לתחנת האיסוף כדי לבדוק את מצב האבידות והפצועים. היו שם כבר שמונה הרוגים לגדוד. “הייתה חתיכת מלחמה. זו לא הייתה גבעת התחמושת, אבל הרבה הרוגים", הוא דיבר בלחש. “לאחד הבתים, שבו איבדנו חמישה חיילים, קראנו ‘בית המוות'. אחרי המלחמה הייתי שם עם ההורים השכולים, שביקשו לראות היכן נלחמנו. עלינו במדרגות ועוד היו עליהן כתמי דם".

עילם עצר שנייה וחיפש תמונה במכשיר הנייד. בסוף הציג בפני אחת כשהוא מחובק עם גבר. “היה מפגש של קצינים ירדנים וישראלים שהשתתפו בקרב על ירושלים", הוא סיפר. “הוא החל ברמת רחל והסתיים בגבעת התחמושת. גנרל ירדני דיבר בשם הצד השני ואני דיברתי בשם הלוחמים. בארוחת הצהריים ישבתי בשולחן מעורב ליד קצין ירדני ושאלתי: ‘איפה נלחמת?'. הוא ענה: ‘בשייח' ג'ראח'. אמרתי: ‘גם אני'. אז הוא הוסיף: ‘נפצעתי ולקחתם אותי בשבי. הייתי במחנה בעתלית במשך חודשיים'. זה האיש, הוא היה מ"מ. סיפר שלפלוגה שלו היו 19 חללים ועשרות פצועים".

בסיום יום המלחמה הראשון מוטה קרא למפקדים להמשך פקודות. הפעם ברקע היה כיבוש מתחם המנזר אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הזיתים והשתלטות על רכס ההר. לטובת המשימה הועמדו פלוגות טנקים ולוחמי סיירות. “לפני שהלכתי לקבוצת הפקודות פנה אלי זמוש ואמר: ‘אם יחליטו להיכנס לעיר העתיקה, אני רוצה להיכנס עם הפלוגה שלי ראשון'. עניתי לו: ‘נראה'. קבוצת הפקודות התמשכה, גם הרב הצבאי שלמה גורן השתתף בה. סיפר שאמו קבורה בהר הזיתים. אמרתי לו: ‘ברגע שההר יהיה בידינו, אני מתחייב לקחת אותך לחפש את קברה'. הוא לא דיבר על העיר העתיקה וגם מוטה לא, אבל כשנגמר התדרוך פניתי למוטה ואמרתי: ‘מ"פ א' שלי ביקש שאם תהיה פקודה להיכנס לעיר העתיקה, הוא רוצה להיות ראשון'. מוטה ענה: ‘בסדר'. לא בטוח שהוא בכלל הבין מה ביקשתי, אבל לקחתי את זה ברצינות".

פעולת אוגוסטה ויקטוריה החלה בבלגן גדול. טנקים התבלבלו בניווט, אחד התהפך. מוטה שלח מחלקה מסיירת חטיבה 80 לסייע, שישה נהרגו מאש ירדנית. במהלך הלילה התקבלה הודעה להפסיק הכל ולהיערך לקראת בואה של חטיבת שריון ירדנית, אבל התברר שחיל האוויר טיפל בבעיה בזמן.

“בשש בבוקר מוטה קרא לי למבנה ליד מוזיאון רוקפלר, שם מיקם את המפקדה", עילם מספר. “רק אני הגעתי, כי גדוד 28 עוד היה תקוע מול מלון 'ריבולי' וגדוד 66 היה על הר הצופים. קיבלתי פקודה שמה שתוכנן לאתמול בלילה יבוצע לאור יום. מוטה הרגיע ואמר שתהיה הכנה של חיל האוויר וארטילריה כבדה ורק אחר כך נכבוש. חזרתי למפקדת הגדוד לפקודת תזוזה, פתחתי את החלון של החדר, הסתכלתי על אוגוסטה ויקטוריה ועל הר הזיתים שממול. השמיים היו כחולים, שקט, ציוץ ציפורים כאילו שאין מלחמה. ואני אומר לעצמי: ‘איזה יום חגיגי'".

התוכנית הייתה ששתי פלוגות יכבשו רגלית את המוצב וזמוש, המ"פ, יחכה מאחור, כעתודה. אם יקפיצו לעיר העתיקה, הוא יהיה הראשון בתור. הכיבוש הסתיים מהר ומיד בסיומו נשמע בקשר קולו של מוטה גור מהתצפית ליד מלון "אינטרקונטיננטל": “כל הגדודים להתקדם לעיר העתיקה דרך שער האריות".

“אני אומר לזמוש: ‘שער האריות, קדימה'", עילם נזכר. “מדן זיו, הסגן שלי, פלוגה ד' וחלק מהמסייעת ביקשתי להיכנס דרך שער האשפות, לא רציתי שכל הגדוד ייכנס מאותו מקום".

זו הייתה פקודה מוזרה של גור לשלוח את הכוחות דרך מקום אחד?

“זה היה שיקול של לוח זמנים פוליטי, ככה אנחנו מבינים לאחר מעשה. זו הייתה פריצה לא מתוכננת, לא בדוקה, האלתור הכי גדול שאפשר להעלות על הדעת. זה לא שהאויב הרים ידיים - חייל שלי מפלוגה ב' נהרג בכניסה לשער האריות. מלמעלה הירדנים עוד ירו".

אז מה החיפזון?

“כתבו הרבה על ההתחבטויות בממשלה ועל תסכול לוחמי תש"ח, שנסוגו מהעיר העתיקה. הדברים האלה היו ברקע. זו הייתה תערובת של פוליטי, אמוציונלי ודתי. אנחנו היינו צריכים לבצע, לא היה לנו מקום להסתייגות".

איך מוטה תפקד כמח"ט?

“מוטה הכיר את ירושלים, אבל כמג"ד היה קשה לדעת מה קורה. אתה לא יכול להיות בכל מקום וכך גם מח"ט. הוא קיבל מהמג"דים דיווחים, אבל לאורך כל הלחימה, עד אחר הצהריים, לא דיווחתי דבר. לא היה לי על מה לדווח, אנחנו במלחמה. רק כשישבתי איתו סיפרתי מה מצב הפצועים וההרוגים".

הוא יצא מהמלחמה כאחד מגיבוריה.

“מוטה העמיד את שמם של הצנחנים במקום יותר גבוה ממה שהגיע לנו. עכשיו זה מתוקן, וכולם יודעים שהיו שלוש חטיבות ולכל אחת חלק חשוב במלחמה על ירושלים. לא רק הצנחנים היו, כמו שנטו לחשוב".

בדרך להר הבית

למרות האדרנלין ומשק כנפי ההיסטוריה, עילם זכר את בקשת המ"פ זמוש והאיץ בו להיכנס ראשון לעיר העתיקה. אבל המ"פ התעכב והסביר: “יש שני טנקים שיורים על השער, מחכה שיסיימו". “כמו שהוא אמר את המילים האלו, מוטה, הסגן שלו סטמפל והנהג בן–צור חלפו על פנינו", עילם לא שוכח. “זמוש מיד אחריו, אני אחרי פלוגה א' עם המטה שלי ואחרינו הפלוגות האחרות. עוברים את השער ומיד פונים שמאלה ועולים לכיוון רחבת הר הבית".

עילם מדבר כמו ספר פתוח. 50 שנה עברו והוא זוכר כל פרט. “היה שם שקט, נקי. רצפה לבנה", הוא המשיך לתאר. “מוטה עם מפקדת החטיבה ואני יודע שיש לי שתי פלוגות בדרך ועוד אחת עם דן זיו שנכנס דרך שער האשפות. דגל ישראל, שזמוש הביא מהתדרוך בבית הכרם, כבר היה תלוי על הסככה בקצה רחבת הר הבית. ביקשתי ממוטה רשות למצוא דרך לרדת לכותל. הוא אישר וירדנו במדרגות. אני עם מפקדת הגדוד, חמישה אנשים, לבד בכותל. הודיעו בקשר שהרב גורן נכנס עם פלוגה ב' שלי לשער האריות. שלחתי חייל לרחבת הר הבית שיביא את הרב. הרב התרגש, בכל זאת עומדים ליד הכותל המערבי. הוא שלף ספר תהילים קטן וכתב הקדשה: ‘שי לסגן אלוף עוזי עילם, משחרר הר הבית והכותל המערבי'. הספר אצלי עד היום. אני אומר לו באותו מעמד: ‘הרב, אני רק רב סרן'. הוא ענה: ‘אתה תהיה סגן אלוף, אלוף משנה, תת־אלוף'. ואז הוא הוציא את השופר ורעדו לו השפתיים. לא יכול לתקוע. אמרתי לו: ‘תן לי, אני מנגן בחצוצרה'. תקעתי בשופר".

התרגשות שיא?

“מעט מאוד התרגשות מהמעמד ההיסטורי, זה עוד לא חדר, אבל הרבה יותר דאגה שהמלחמה עוד לא נגמרה ושצריך להמשיך לשמור על החיילים. זו לא הייתה חגיגה, אבל עדיין שרנו את ‘ירושלים של זהב' ואת ‘התקווה'. אחרי שנגמר לקחתי את המטה ועלינו למעלה. הצלם מיכה בר–עם צילם אותי ביחד עם חלק מהגדוד על רחבת הר הבית, צילום שהופיע בעמוד המרכזי של הירחון ‘לייף'".

מיד אחרי כן מוטה הורה לשלושת גדודי החטיבה לסרוק את העיר העתיקה כדי לוודא שהחגיגות לא היו מוקדמות. ואכן, ממש ליד החומה, במלון האבירים, התפתח קרב ונהרג חייל. “מבנה קטן, שתי קומות, חדר מדרגות אחד. מי שניסה לעלות - ירו עליו", עילם נזכר. “שלחתי צוות עם בזוקה ומקלע, לא עזר. הרגשתי שהחיילים חושבים שהסתיימה המלחמה. לקחתי קצין עם שלושה חיילים, טיפסנו על צינורות הביוב החיצוניים, הגענו לקומה השנייה, רצנו וטיהרנו את החדרים, לא היה שם אף אחד. הירדנים בינתיים עלו לגג ומשם ירו. דן, הסגן שלי, חטף כדור ביד. הגעתי למדרגות שהובילו לגג, דלת עץ חצי פתוחה. ביקשתי מהמקלען: ‘אש וקדימה הסתער'. חיסלנו את כל השמונה. קיבלתי רסיסים. ירדנו למטה ואמרתי לרופא יגאל גינת: ‘אתה לוקח אותי ואת הסמג"ד להדסה כדי שיטפלו בנו ואז מחזיר. לא נשארים שם'. הוא החזיר אותנו. בדרך עברנו דרך ביתו, הוא רצה להגיד שלום לאשתו. היה ערב. פתחתי את הווילונות ואמרתי: ‘דבורה'לה, נגמרה המלחמה'".

הצדעה אחרונה

מסדר הסיום החטיבתי נערך ברחבת הר הבית. “אחרי שנגמר לקחתי את הגדוד והושבתי אותו על המדרגות בין מסגד עומר למסגד אל–אקצא", עילם מספר. “אמרתי לחיילים: ‘כשהסתיים אימון ההקמה הודעתי לכם שאני מוכן לצאת למלחמה, ועכשיו אני לא משנה את דעתי, אני איתכם. יבוא יום ונעריך באיזה מבצע השתתפנו. אני מצדיע לגדוד'. הצדעתי. כל הגדוד קם והצדיע בחזרה. כולנו זוכרים את המעמד. השתחררנו לא לפני שהלכנו לגבעה שבה החלו הקרבות והרמנו גל אבנים. כתבתי עליו בשפתון של קצינת הקישור: ‘כאן נפלו לוחמי גדוד 71 במערכה על שחרור ירושלים'. זה הפך לאתר שהעירייה בנתה ואחר כך הקמנו קיר שחקוקים עליו שמות נופלי הגדוד בכל המלחמות. כל שנה, ביום ירושלים, נערך שם טקס מכובד".

איך אתה מרגיש היום, כשאתה מגיע לירושלים?

“את בר המצווה של הנכד הבכור עשינו בירושלים. בגדוד 71, וזה נכון לכל הגדודים, מציינים את יום ירושלים יותר כיום שבו זוכרים את אלה שנלחמו ופחות כעיר שחוברה לה יחדיו וכל הכינויים שהפוליטיקאים הדביקו לה. שנים לא השתתפתי בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת אחרי שהבנתי שהפוליטיקאים ניכסו לעצמם את האירוע. הסתפקתי בטקס של הגדוד. השנה אשתתף בטקס הממלכתי כי הוא מציין 50 שנה. אדליק את אחת האבוקות, אייצג את החטיבה".

עילם, שהיה בין היתר מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, עוסק עד היום באלף ואחד דברים, הוא אפילו סופר מצליח. כך גם הדיבור שלו: מפורט, ציורי. אני חייב להודות שכשסיימנו הייתה בי התרגשות, בכל זאת היסטוריה מיד ראשונה ולא מספר ערוך. “אני בנוי כנראה קצת אחרת", הוא הודה. “במלחמת יום הכיפורים הייתי ראש מחקר ופיתוח, ישבתי בבור. לאורך כל המלחמה שלחתי צוותים של אנשי מילואים שיהיו עם הכוחות ובסיום כתבתי מסמך של חמישה עמודים, ‘לקחי המחקר והפיתוח הביטחוני', עם ביקורת עצמית, כמו שצריך. הראיתי לעוזר שר הביטחון צבי צור, רב אלוף בדימוס, שקרא ואמר: ‘עוזי, אנחנו לא יכולים להפיץ את המסמך'. שאלתי ‘למה? הכל אמת'. הוא ענה ‘נכון, אבל זו אמת קשה מדי'".