לחם בציונות, המתין למשיח, נכנע לצרפתייה: סיפורו של מנהיג נטורי קרתא

אילו היה צריך לבחור באירוע אחד בחייו של עמרם בלוי שיעיד על טיבו של האיש, סביר להניח כי היה זה מותו. בבוקר יום שישי, 5 ביולי 1974, אחרי שלקה בהתקף חמור באזור הבטן, השיב מנהיג נטורי קרתא את נשמתו לבורא בבית החולים שערי צדק. בית הדין של העדה החרדית הניח את חילוקי הדעות בצד והודיע על ביטול מלאכה בשעת ההלוויה. במסעו האחרון נשאו את ארונו לחלקה בגבעת שאול רק מי שמעולם לא הצביעו בבחירות לכנסת או לעיריות בישראל, בדיוק כפי שביקש. בתעודת הפטירה שלו נכתב “בחור ישיבה", ללא מספר תעודת זהות, ללא השתייכות למדינה.

במרוצת 74 שנות חייו הוא סירב לגעת בכסף ישראלי, נמנע מלהשתחרר מהכלא לחתונות של שניים מילדיו משום שסירב לחתום על מסמך התחייבות רשמי של שירות בתי הסוהר, לא החזיק בתעודת זהות ישראלית ושלל את סמכות בתי המשפט בישראל לשפוט אותו. כאן הסתיימו חייו של מי שאמו אמרה עליו שאם היה הולך ליער לבד, היה מתקוטט עם העצים. ולא פחות מזה: זו הייתה ראשית הקץ של נטורי קרתא, שנותרו מאז לכתו מפוצלים, מפוזרים וחיוורים.

אז איך הפך עמרם בלוי למנהיג הרשמי של נטורי קרתא? “אין שום תיעוד שמסביר את זה", אומר פרופ' קימי קפלן, מחבר הביוגרפיה החדשה “עמרם בלוי - עולמו של מנהיג נטורי קרתא", שראתה אור לאחרונה בהוצאת יד יצחק בן צבי. מה שברור, מדובר באדם שלא קם לו יורש מאז, וספק אם יקום כמוהו: לא למדן, לא הוגה, לא פוסק הלכה, פשוט מנהיג כריזמטי. אידיאולוג ומפגין נצחי, אנטי־ציוני מובהק, ובאותה נשימה איש משפחה שחי בצניעות רבה והתפרנס בעיקר ממלאכתה של אשתו הראשונה הינדה, שתפרה כפתנים בהזמנה אישית מבדים שהובאו מירדן או מסוריה. מכניס אורחים ומי שדלתו הייתה פתוחה בפני מבקרים, עיתונאים וסקרנים, יהודים ולא יהודים.

 מול כל העולם 

הוא נולד וצמח ביישוב הישן בירושלים של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 למשפחה קנאית. בנעוריו נחשף לתהליכים ההדרגתיים של שקיעה, שהגיעו לנקודת שפל במלחמת העולם הראשונה. עם סיומה של המלחמה עמד, כמו חבריו, בפני מציאות גאו–פוליטית חדשה, שבמרכזה שלטון מנדטורי בריטי שהעניק לגיטימציה לזיקה ההיסטורית של היהודים לארץ ישראל.

בלוי הצעיר לא יכול היה לעמוד מנגד ולראות את החורבן. מראשית שנות ה–20 לחייו הוא לא מפחד להתעמת עם מנהיגי העדה החרדית בירושלים. לא חושש מהתנגשות חזיתית באחיו, משה בלוי, מנהיג אגודת ישראל בארץ ישראל, דמות פוליטית וציבורית ידועה. הוא וכמה מעמיתיו לא מהססים לערוך בפורים משפט מבוים לרב קוק, שעמד בראש מוסד הרבנות הראשית, שאיים על מעמד רבני היישוב הישן. הם מציבים בובה בדמותו בחוצות וגוזרים עליה דין מוות. בלוי גם לא חושש מחדירה לעצרות של הרב קוק ומחולל מהומות.

בלוי לא חושש גם להתעמת בחוץ: בשנות ה-30 הוא מעורר מהומות סביב משחקי כדורגל בשבת בירושלים. ויש גם פרק שלם ששמור לפתיחת בריכות שחייה מעורבות בעיר הקודש. “הוא היה מוכן להוביל מלחמות ולשלם מחירים - הוקעה ציבורית וגם נתק עם אחיו. אני יכול להבין איך איש כזה הופך למנהיג", אומר פרופ' קפלן. “יש קנאי צעצוע שיודעים להתבטא, אבל לא מלכלכים את ידיהם ואף פעם לא מגיעים לכלא. האיש הזה לא היסס לשלם את המחיר. הוא דרג שטח בכיר שהולך בראש חייליו ויודע שהוא יכול להיפצע או למות. תסתכלי על הרב שמואל אוירבך בירושלים, גם עכשיו, סביב הגיוס של בני הישיבות. ראית אותו פעם מוביל הפגנה ויוצא לכבישים? זה ההבדל. עמרם נמצא בחזית".

אין ספור סיפורים נקשרו בבלוי. מדגם לא מייצג: בפברואר 1941 התפרצה חבורה בראשותו לחדר האוכל של בית יעקב של אגודת ישראל, בזמן שכ–120 ילדות בנות 8–12 ישבו וסעדו את ארוחת הצהריים. הם שפכו את האוכל, שברו שולחן ופרצו למטבח, במחאה על כך שהמקום נתמך על ידי קרן המסעדות של ארגון הדסה. במקרה אחר, הוא הוזמן לברית מילה בירושלים. משראה שבית הכנסת נתמך בגוף שקשור במדינת ישראל, עזב את המקום.

האגדה מספרת שב–8 באפריל 1948, בזמן הפגנת חרדים שיצאה ממאה שערים לעמדה של ארגון ההגנה, לימים כיכר השבת, הניפו המפגינים הזועמים דגל לבן כדי להיכנע לירדנים ולעצור את שפיכות הדמים. על האגדה הזו נתפרו סיפורים ומעשיות, אבל היא לא הייתה ולא נבראה. “לא עשיתי את זה. הייתי צריך לעשות", אמר בלוי כשנשאל בנושא. חרטות? רק על מה שלא עשה. לא על מה שכן עשה.

בארון הבגדים שלו, מספרים, היה פק"ל שקים. בכל מדף - שק אחר. פק"ל שק להפגנה נגד פתיחת קולנוע, פק"ל להפגנה נגד פתיחת בריכה וכן הלאה. עד ערוב ימיו היו תקריות שבהן הוא נתפס לעניינים סמליים ולא היה מוכן לשחרר. הציונות, מבחינתו, הייתה קללה שצריך לעשות הכל כדי להסירה, מקור כל הרעות החולות. המשיח, מבחינתו, הוא לא רעיון או אידיאה. הוא ממשי. לשם המחשה: בימי בחירות נהג לשבת מחוץ לקלפי ולנעוץ עיניים בכל אדם שבא להצביע. בעיתונות התקופה יש תיאורים של נשים שמספרות על פחדיהן מהמבט שלו.

“מורשת עמרם בלוי היא של היבדלות מוחלטת מהמפעל הציוני. לא מדובשו ולא מעוקצו", מסביר קפלן. “מבחינתו, נולד פה משהו שלידתו בחטא, פגום מיסודו, שאין לו תקנה ואינו בר תיקון. תפיסת עולמו אומרת שהאחראי על הגאולה היהודית הוא המשיח ולא אף אחד אחר. המפעל הציוני הוא מבחינתו התרסה כלפי אלוהים. תפקידו של המשיח לקבץ גלויות, לא של בני האדם. הכל יקרה עם הופעתו, ועד שהוא יופיע לא עושים כלום. לא מנסים לקדם אג'נדות ולא מנסים לדחוף את הגאולה. כל מי שפועל אחרת הוא אויב, והאויב הגרוע מכולם הוא חרדים שמשתפים פעולה עם הציונות. הם כאילו נראים כמוהו, לבושים כמוהו וכאילו מדברים כמוהו, אבל מכירים במדינה דה פקטו, יושבים בממשלה ומשתתפים בבחירות".

כמעט בלתי אפשרי ללכת עד הסוף עם האידיאולוגיה הזו. מה עושה אדם שלא מכיר במדינה שבה הוא חי, אבל צריך לקנות משהו? קפלן מדגים: “באחד מערבי סוכות פקד בלוי את שוק מאה שערים לבחור בארבעת המינים. אחרי שהגיע להסכמה עם המוכר על התשלום לאתרוג, 15 לירות, ביקש ממנו להניח אותו בצד בעבורו. אחרי חצי שעה בא בנו של עמרם, שילם את הכסף ולקח את האתרוג.

כשהתברר לבעל העסק כי הלקוח היה בלוי, החליט להחזיר לו חמש לירות דרך קנאי חרדי אחר, מיכל הלר. אבל הלר סירב בטענה שהכסף הזה מוקצה מחמת איסור ומיאוס ואינו מוכן לטמא את ידיו בו. זה סוג של תחמון, אבל הוא מנסה לא לגעת במדינה הזו. לא דרכון, לא תעודת זהות, לא ביטוח לאומי. בשלב מסוים בחייו הוא מבקש אזרחות ירדנית, ואחרי זה אזרחות של האו"ם. מבחינתו, הקדושה של ארץ ישראל לא מוטלת בספק, אבל הציונות מטנפת את הארץ הקדושה". אם הכל בידי שמיים, גם המפעל הציוני בידי שמיים.

“על זה יש כבר סט של תשובות. האדמו"ר מסאטמר אמר: המדינה הזו היא מעשה שטן. תחת ההשתלטות הזמנית של השטן קמה מדינה. האור בקצה המנהרה הוא העובדה שמעשה שטן הוא דבר קצוב בזמן ויש לו תאריך תפוגה. אחרי מלחמת ששת הימים הוא היה הראשון לקום ולומר: ‘נהדר, כי ככל שמעשה השטן מצליח יותר, כך אתה מבין שסופו קרוב יותר'. כך גם בלוי. הציונות, מבחינתו, היא דבר נורא. הדרך היחידה להתמודד איתה היא לחסל אותה, כי יש בה רק דברים רעים: חילוניות, החלפת הקוד הגנטי של היהודי שמבוסס על דת לקוד שמבוסס על לאומיות. כשאתה עושה את ההחלפה הזאת, עיקרת מהיהודי את משמעותו. מבחינתו אין פה על מה להתפשר".  היהודיות של נטורי קרתא מזכירה במובנים מסוימים את השיעה.

"כחוקר, אין אצלי יהדות. יש אצלי יהודים. מי שבא עם קביעה מהי יהדות, בא עם קביעה שיפוטית ערכית כלפי מושאי המחקר שלו. באותה נשימה, אני יכול לומר, כפי שאמר ההיסטוריון עמנואל סיון, שכשמסתכלים על קבוצות קנאיות - יהודים, מוסלמים, נוצרים - מוצאים קווי דמיון משותפים. נקודות המפגש הן בטיעונים של הקבוצות האלו: העולם מחולק לטובים ורעים, והרעים אינם בני תיקון".

פציפיזם לוחמני

הוא שלט בשפה הערבית, היה חבר מועצת בית חנינא לזמן מסוים, האשים את היישוב היהודי–ציוני ואת מדינת ישראל במעגלי שפיכות הדמים בין היהודים לערבים, וביקש מהבריטים שימשיכו לשלוט באזור. על יחסיו של בלוי עם הערבים, אומר קפלן: “יש טענה שהקשרים עם האוכלוסייה המקומית היו על מי מנוחות. קונים מהם אדמות, הם מוכרים סחורה בשוק של מאה שערים. לו ולאשתו היו עניינים עסקיים שונים עם ערבים. עמרם ניסה להבהיר ששלטון זר ויחסים אזרחיים הם מצב מצוין שצריך שיימשך. בעיניו, שיתוף הפעולה עם המנהיגות הערבית מחדד את ההכרה שיש יהודים לא ציונים. הבעיה שלא הייתה אוזן קשבת אצל הערבים ככל שהסכסוך החריף. הפניות למנהיגות שלהם היו נאיביות".

מחבר הספר מוסיף: “באג'נדה שלו היה ממד של פציפיזם לוחמני. הוא עשה הכל כדי שהבריטים לא ילכו מפה. אחרי שהבריטים הלכו, הוא פנה לאו"ם וביקש שיכירו בו ובאנשיו כאזרחים של הארגון, על אף שאין יצור כזה. הוא אמר: אתם מחזיקים במפתחות. למה אתם נותנים את המפתחות לציונים? עם זאת, הוא עשה הבחנה ברורה בין מוסדות המדינה לאנשים פרטיים. לא הייתה לו בעיה להתחבר עם קציני משטרה ברמה האישית. הוא כל הזמן טען: אני לא מרים יד על איש בהפגנה. אני לא מכה. אני אשכב על הכביש, זו בעיה שלכם. כתבי האישום שהיו נגדו היו לא רק על הפרעת הסדר הציבורי, אלא גם בגין אלימות כלפי שוטרים. בנוגע לסעיף האישום הזה הוא טען: אני לא אדם אלים. לפחות פעמיים הוא יצא זכאי בבית משפט על הסעיפים האלה".

חסידיו כן אלימים.
"בשונה מבלוי, שהיה מאוד אינטליגנטי, הם לא ידעו לעשות את ההבחנה שהוא ידע לעשות".

די מדהים היחס בין חלקם הקטנטן ביישוב לרעש שייצרו.
"זה בעיני החלק המעניין ביותר בסיפור. מדובר הרי ב–300 איש בסך הכל. רבע קיבוץ יגור. גם כיום, כאשר החברה החרדית מונה כ-800 אלף איש, כ-8%-10% מהחברה בישראל, שיעורם של הקנאים החרדים מסתכם ב-2% בקושי. ב-1956, בוועדת חקירה ממשלתית סביב מותו של חסיד גור פנחס סגלוב בהפגנה, מפקד המשטרה בירושלים יוסי לוי אברהמי אמר שהגרעין הקשה של נטורי קרתא מונה מאה איש שמשגעים מנגנון שלם: מכוניות, שוטרים שצריכים לעשות משמרות בשבת, ליטרים של דלק. עם אלה אנחנו לא מסוגלים להתמודד כי אין עם מי לדבר. הוא מציע לפזר אותם בארץ. זה הפתרון היחיד שיש לו, וזה כמובן לא קורה".

צריך לזכור: לא מדובר באנשים שעובדים עם יועצי תקשורת או מקדמי מכירות. בלוי יודע לשווק גימיקים תקשורתיים בעצמו. מבין שאם הוא רוצה שקולו יישמע, צריך ליצור פרובוקציה. על אף התנגדותו להחייאת לשון הקודש, הוא דיבר, כתב והתראיין בעברית, וכמובן ביידיש. הפשקווילים מבית היוצר שלו נתלו בחוצות רק בעברית. העיתון של נטורי קרתא ראה אור בעברית, לא ביידיש. בלוי ידע לשחק את המשחק.

“'עמרם בלוי הובל באזיקים', למשל, זה סוג של כותרת שהוא סיפק, אף על פי שלא נלקח באזיקים למעצר", מדגים קפלן. “חשוב לו שקולו יישמע. בשנות ה-50 וה-60 מספר הכתבות ב'מעריב', 'דבר', 'הארץ', 'ידיעות אחרונות', 'על המשמר' - עיתונות מיינסטרים ישראלית מסיבית - היה גבוה מאוד. בלוי מצליח לייצר לעצמו דימוי עוצמתי, וההוכחה שיצא מפרופורציה היא שאנשים משתמשים בו או בנטורי קרתא כאייקון".

נדמה שלפעמים מסתכלים על החברה החרדית דרך משקפיים של נטורי קרתא.
“נכון. בן־גוריון אמר פעם שהוא זוכר מהעיירה שלו פלונסק שהיו אנשי נטורי קרתא. הם לא היו קיימים אז. לא היה לזה שום בסיס".

יש פער בין הדמות למיתוס?
“עם הזמן, הצד האמיץ והמתכתש פינה את מקומו לטובת מורשת ההתבדלות, העקביות והנחישות. הוא הרגיש שהיהודים האמיתיים והנכונים בעולם זה הוא והסביבה הקרובה שלו. כל השאר הם מוטציות וסטיות. לשיטתו, הוא וחבריו הם חיה בסכנת הכחדה. אם ייעלמו מהעולם, יישארו בו יהודים שסטו מהדרך וחרדים צבועים. על אדם אחד הוא מקפיד לכתוב ‘יימח שמו': מנהיג אגודת ישראל, יצחק מאיר לוין, ששיתף פעולה עם הציונות. לא בן־גוריון ולא אף אחד אחר".

סיפור ישראלי

מחבר הביוגרפיה, פרופ' קפלן, הוא מומחה להיסטוריה יהודית דתית במאות ה-19 וה-20, שמלמד במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן ועומד בראשה. קפלן נולד בהונג קונג ב–1965, ואת שבע שנותיו הראשונות עשה במחיצת משפחות ספרדיות שמקורן בהודו ובעיראק. הוא גדל בחיפה ואת לימודיו האקדמיים לכל שלושת התארים השלים באוניברסיטה העברית בירושלים. כאשר הגיעה העת לבחור נושא לעבודת הדוקטור, בחר ברבנים מהגרים באמריקה. במהלך לימודיו התגורר בדירת חדר בשכונת מקור ברוך בירושלים, שכונה שמרקם תושביה בעבר היה עשיר ומגוון ואשר אוכלוסייתה הפכה חרדית ברובה. הוא החל להלך בשכונות החרדיות, להיחשף לדרשות ולדרשנים, ומכאן דבר הוליך לדבר.

“ב-2007 למדתי מסטיבן כץ מאוניברסיטת בוסטון שיש שלושה ארגזים ובהם ניירות של עמרם בלוי", מספר קפלן מתי נכבש בדמותו של האיש. “עד אז ידעתי עליו ועל פועלו בקווים כלליים. עיון ראשוני באוסף הבהיר שאם ניתן יהיה לחבר לו מקורות מסוגים שונים, הרי שיש כאן תשתית מצוינת לכתיבת ביוגרפיה על הדמות הצבעונית הזו. עם הזמן הבנתי שמדובר לא רק בדמות אלא בעולמם של חרדים קנאים, בנטורי קרתא ובדימוי הציבורי העוצמתי שנוצר סביבם. הם זכו לתשומת לב בשיח הציבורי ובתודעה הקולקטיבית בישראל. כלומר, בלוי הוא חלק מהסיפור הישראלי, אף שהוא עומד מנגד לו".

לצורך כתיבת הביוגרפיה ערך קפלן חריש עמוק: באוסף בלוי שנמצא באוניברסיטת בוסטון, בכתבות בעיתונים, במסמכים וברישומים משפטיים, מול אישים שדרכי חייהם הצטלבו עם מושא הכתיבה. “כמו בכל מרדף בלשי, גם במרדף היסטורי יש הפתעות, אכזבות, פרטים שנותרים עלומים, חידות בלתי פתורות, רגעים של סיפוק ושמחה לצד רגעים של תסכול ואכזבה. הכניסה לעולמם של חרדים קנאים ולעולמו של מנהיג נטורי קרתא היא תהליך מורכב. למדתי די כדי לומר שאני מסופק אם הצלחתי לעשות זאת באופן מלא ומיטבי".

עובדה: גם היום, עשורים אחרי מותו, פריטים מעיזבונו נמכרים בבתי מכירה פומבית. באוסף שלו יש מכתבים מישראלים ויהודים מן התפוצות. בינואר 1972 הגיעה משלחת של הפנתרים השחורים אל בלוי ובקשה בפיה: שישמש סנדק בברית המילה של הבן שנולד לאחד מראשי התנועה, אלי אביכזר. “הזמנו אותו מתוך כבוד והערכה כלפיו על עקביות מלחמתו נגד שלטונות המדינה", הסבירו לסופר "מעריב".

קפלן: “חלקם הביעו את כעסם ותסכולם סביב התנגדותו לרעיון הציוני. אחרים ראו בו דמות נגישה. הם פנו אליו עם בעיות אישיות, עם בקשות לאיתור קבר סבם בהר הזיתים, שלחו הזמנות לאירועים. הוא כמובן לא השיב בגלל הצורך לעשות שימוש בדואר ישראל".

הנשים שאיתו

על השאלה מה הוריד את בלוי מגדולתו יש תשובה אחת בלבד: נישואיו לגיורת הצרפתייה רות בן דוד, שאליה נגיע מיד, אבל לפני כן - הינדה. באמצע 1963 אובחנה הינדה בלוי, רעייתו של עמרם ואם ילדיו, כחולה בסרטן. הוא לא הסכים שתאושפז בבית החולים הדסה בירושלים משום שזהו “מוסד ציוני מובהק". כשהדבר יתגלה, חשש, יהיה בכך משום חילול השם. לאחר התלבטות הסכים שאשתו תתאשפז בבית החולים אסותא בתל אביב, וכך קרה בראשית יולי. אולם הוא לא בא לבקרה. בלוי הסביר: “אין אני יוצא את ירושלים אלא בדבר ציבור, ואילו דבר זה הנוגע אלי אישית אינו מתיר לי לבקר בתל אביב". הינדה נפטרה כחודשיים וחצי אחר כך.

לאחר כשנתיים, ב–2 בספטמבר 1965 באו עמרם ורות בן דוד, גיורת צרפתייה קתולית, בברית הנישואים. לשניהם הייתה זו חתונה שנייה. הוא הגיע אליה עם עשרה ילדים, ולה היה ילד אחד.

העיתונות סערה, הרחוב החרדי געש. שמה היה מוכר כמי שהייתה מעורבת בהסתרתו ובהברחתו לחו"ל של הילד יוסל'ה שוחמכר. הוריו של שוחמכר, אידה ואלתר, זוג עולים חדשים, מסרו אותו להשגחת סבו נחמן שטרקס, חרדי תושב מאה שערים וכשנה לאחר מכן ביקשו להחזירו לידיהם. שטרקס סירב על אף התערבות בית המשפט העליון. יוסל'ה הוכרז כנעדר ושנתיים וחצי אחרי שנעלם, במרץ 1962, הורה ראש הממשלה בן־גוריון לממונה על השב"כ ועל המוסד איסר הראל למצוא את הילד. יוסל'ה כבר לא היה בארץ. אחרי שהעבירו אותו בין כמה מקומות מסתור, הוא הוברח במטוס לאירופה. בן דוד הייתה זו שקיבלה עליה את ביצוע משימת ההברחה. את יוסל'ה, שהיה מחופש לילדה, חיפשו לשווא עשרות מאנשי המוסד באירופה. לבסוף הגיעו דיווחים בעניין מעורבותה של בן דוד, ואנשיו של הראל ביצעו מעקב צמוד אחריה עד למציאת הילד.

על איגרת האזהרה החריפה מפני נישואים עם גיורת ששיגר אליו בית הדין של העדה החרדית, למקום מושבו בגלות בבני ברק, שם התגורר שבעה חודשים, הגיב בלוי בביטול: “אתחתן איתה או לא איתה, אולם בבית הדין הזה לעולם לא אכיר".

קפלן מזכיר כי בתכתובת מול בית הדין של העדה החרדית, שאסר על בלוי להינשא לבן דוד, עלתה הטענה שילדי הזוג יהיו "סוג ב'": “עמרם עונה: לא יהיו לנו ילדים כי איני יכול להוליד בעקבות פציעתי. הכוונה לפציעה שבה נפגע איבר מינו ביולי 1948 מרסיסי פגז. באוטוביוגרפיה שלה, אגב, היא ציינה שהרתה לו והפילה. הנישואים האלה שימשו את מתנגדי עמרם בנטורי קרתא ובעדה החרדית לפעול להדחתו מעמדת מנהיג הקבוצה, והם ניצלו את ההזדמנות".

מה נשאר ממורשתו?
“בעיקר המיתוס. בסופו של דבר, החברה הישראלית מצאה דרך להכיל יצור כזה. היא מרגישה מספיק חזקה".