חשיפתם בדצמבר האחרון של כ־200 אלף מסמכים חסויים הקשורים בפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן, בידי ארכיון המדינה, הייתה צעד היסטורי בפרשה שהיא פצע מדמם בחברה הישראלית. אלא שהפעילים הנאבקים זה שנים לחשיפת הפרשה יודעים שזהו רק צעד ראשון בדרך להכרתה של המדינה ובהמשך לכך לפתיחתם של תיקי האימוץ בפרשה.
“חשיפת המסמכים הייתה צעד חשוב והכרחי אך לחלוטין בלתי מספיק”, אומר כעת שלומי חתוכה, יו”ר עמותת עמרם, שהחזירה את הפרשה לשיח הציבורי ונאבקת כעת לקבלת הכרה ציבורית בפרשה. “דרושה הכרה של המדינה באחריותה לחטיפת הילדים. ההכרה תאפשר, בין השאר, להפוך חלק גדול מתיקי האימוץ לתיקי חטיפה ולפתוח אותם. להערכתי, מדובר על 1,000 תיקים בארץ ועל כ־4,500 תיקים בחו”ל”. כיצד ידעו להבדיל בין תיקי אימוץ לגיטימיים לבין כאלו שאתם בעמותה חושדים שזויפו?
“ברגע שאין חתימה של האם הביולוגית, אז ברור שיש כאן חשד לזיוף. יש מקרה שנחשף, שבו האם - שלא ידעה קרוא וכתוב - התבקשה לחתום על תיק אימוץ באמצעות טביעת אצבע. ברור שהיא לא ידעה במה מדובר. או שיש מקרים של אמהות שעד היום לא יודעות קרוא וכתוב, אז איך הן יכלו לחתום אז?”
“ברגע שהמדינה מכריזה על אימוץ לא חוקי, אז ניתן להסיר את החיסיון”, מוסיפה נעמה קטיעי, ממייסדי עמרם, “אבל גם אז לא נמצא את כל התשובות. כדי להקיף את כל הפרשה יש לעבור על כל הרישומים של אותם ילדים שנרשמו ברישום מאוחר כילדים ביולוגיים. באותה תקופה אישה יכולה הייתה ללדת בבית ולהגיע רק לאחר כמה חודשים לאחד ממוקדי הרישום ולהצהיר על הילד הביולוגי שלה, מה שהיה מקנה לו תעודת זהות. צריך לערוך בדיקת די.אן.איי לכל אותם ילדים שנרשמו בזמנו ברישום מאוחר ולבדוק שהם אכן הילדים הביולוגיים של הוריהם”.
סיפורו של יוסף צמח, בן 78 מקיבוץ געתון, הוא אחד מאותם מאות סיפורים שעשויים להגיע לסגירת מעגל אם יוסרו החסיונות מעל תיקי האימוץ והרישומים המאוחרים. צמח עלה עם משפחתו למעברת פרדס חנה מעיראק ב־1951, והוא בן 12. מים רותחים שנשפכו על אוזנו של אחיו הקטן חזום בן החמש ויצרו מוגלה - הובילו את אביו לקחתו לבית החולים רמב”ם. הילד הושאר לטיפול, ובמשך שלושה שבועות אביו בא לבקרו, עד שבאחד הביקורים הודיעו לו שהילד מת. “אבי שאל: היכן הקבר? השיבו לו: ‘באיזה אזור בחיפה’”, מספר צמח. “אבא הלך למקום שסימנו לו, אבל לא מצא דבר. הוא חזר למעברה וישבנו שבעה. הייתה אמונה שלמה באנשים. מילה זה מילת קודש. האמנו”.
ניסית לחפש את אחיך?
“התחלתי לחפש אותו ב־2006. בעקבות בקשת הלוואה מהבנק אחת הפקידות הוציאה את השם של אחי, כשהמען האחרון שלו הוא משנת 1962. כלומר, עד שנה זו היה בארץ. לאחר מכן אין שום רישום. ניסיתי בדרך לא דרך לחפש גם בארכיון של רמב”ם וגם בארכיונים של חברה קדישא ולא מצאתי שום רישום. בית הקברות שבו הוא כביכול נקבר בכלל היה סגור משנת 1944”.
מה אתה מצפה מהמדינה?
“אני רוצה שהמדינה תעזור לי למצוא אותו, שתפתח תיקי אימוץ. בלי זה זה לא שווה כלום. רופא המשפחה אמר לי שמכוויות לא מתים. אין דבר כזה. אני לא מאמין בפרוטוקולים שנפתחו. אני מאמין שבתקופה של עוזי משולם השמידו הרבה מסמכים”.
מה אתה חושב שקרה לאחיך?
“אין ספק שהלך לאימוץ. אני חושב שבחו”ל. גם סיפור הניסויים מטריד אותי”.
כל האופציות נכונות
כזכור, פרשת ילדי תימן היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מיהדות תימן, בין השנים 1948־1954. ברוב המקרים הילדים אושפזו במחנות עולים או בבתי חולים, להוריהם נאמר כי הם נפטרו ונקברו בלעדיהם, אולם רבים מההורים וגורמים אחרים מפקפקים בכך וטוענים כי הילדים נלקחו מהם.
במהלך השנים מונו שלוש ועדות שונות לחקור את הפרשה: ועדת בהלול־מינקובסקי (1967), ועדת שלגי (1988) וועדת החקירה הממלכתית כהן־קדמי, שהתמנתה בינואר 1995 והגישה דוח מקיף ב־2001. כל הוועדות קבעו כי לא נחטפו ילדים במסגרת הפרשה. עם זאת, ועדת כהן־קדמי הצביעה על עשרות מקרים שבהם לא נמצאו ראיות לכך שהילדים נפטרו, ובנוגע להם היא מעלה אפשרות של "מסירה לאימוץ". כזכור, בשבוע שעבר נחשפו ב”ישראל היום” והוצגו בוועדה המיוחדת בכנסת העוסקת בנושא, בראשות ח”כ נורית קורן, תמונות ועדויות קשות מניסויים רפואיים שבוצעו לכאורה בילדי תימן.
“המאבק רחוק מלהסתיים”, טוענת כעת קטיעי. “אחד הדברים שפתיחת הארכיון חשפה הוא שוועדת קדמי הייתה ועדת טיוח. המשפחות דיברו אמת והממסד הוא ששיקר. מי שעובר על דיוני הוועדה יכול לראות את חומרי הגלם שעמם התעסקה ואת האופן שבו היא התעקשה לא להשתמש בסמכויותיה. חומרי הגלם היו מוגבלים לשנים 1948־1954 ולילדים בגילים 0־4. ברור היום שהיו ילדים שנחטפו בגילאים מאוחרים יותר, ושהחטיפה התרחשה גם לאחר 1954. מה עוד שהיו משפחות רבות מעדות אחרות שלא פנו לוועדה כי לא חשבו שזה בכלל קשור אליהן, או משפחות שלא נתנו בה אמון ופשוט לא הגיעו למסור עדות. בקיצור, היקף התופעה הוא רחב יותר ממה שטענה הוועדה”.
באיזה מובן הוועדה לא השתמשה בכוחה?
“יש עדיין ארכיונים רבים, כגון זה של ויצו, הדסה, הסוכנות היהודית ועוד, שלא נפתחו, והוועדה לא ביקשה לבדוק אותם. כך שמראש אנחנו מדברים על תמונה חלקית. מה עוד שהיו עדים, כגון האחות שנחשפה ב’הילדים האבודים’, סרטה של רינה מצליח בערוץ 2, שעבדה בוויצו והייתה אחראית להעביר ילדים ללא רישום לכל מיני מוסדות. בנקודות התשאול הקריטיות היא החליטה שהיא לא מעוניינת להשיב יותר, ובזה זה נגמר. הוועדה לא לחצה ולא הפעילה שום סנקציה. לא ייתכן שבפני הוועדה הופיעה אישה שהעידה שבגיל ארבע חטפו אותה מהגן, והוועדה לא עשתה עם זה כלום”.
מה מספר הילדים שעל פי ההערכות נעלמו?
“ההערכה של ועדת קדמי הייתה כי מדובר בכ־5,000 ילדים שנחטפו בארץ ולחו”ל. גם הרב עוזי משולם, שאסף עדויות בשנות ה־80, הגיע להערכה זו. לוועדת קדמי הגיעו רק 1,050 עדויות. כלומר, 20%”.
ועדת קדמי מצאה ש־95% מהילדים מתו, אז היכן הבעיה?
“במסקנה שלה הוועדה הסתמכה על רישום קבורה או על התיק הרפואי. הבעיה היא שהחטיפות נעשו בחסות הממסד, ומראש לא ניתן לסמוך על המסמכים הללו. למרבית המשפחות אין קבר. אנחנו מצאנו סתירות רבות במסמכים. למשל, ראינו שעל פי רישום אחד בפנקס הפטירות הוועדה קבעה מוות של שני ילדים בעלי שמות שונים. שנית, נחשפו מסמכים שהגיעו לידי הוועדה על ניסויים רפואיים שנעשו בילדים, והללו כלל לא מוזכרים במסקנות ולא זכו לתחקור בכלל. אולי הילדים נפטרו כתוצאה מהניסויים?”
מה השערתכם בנוגע למה שקרה לילדים?
“כל האופציות ככל הנראה נכונות: חלקם נחטפו לאימוץ בארץ ובחו”ל, חלקם שימשו לניסויים, חלקם מתו ממחלה, אבל אנחנו לא יודעים מי זה מי”.
אחד הסיפורים הנוספים שממתינים לסגירת מעגל הוא סיפורה של ליאת רוזנשטיין, בת 41 מאלפי מנשה, נכדתם של שמעה וסלמן שמעון, שעלו מתימן ב־1949 למעברת עין שמר. בתה של שמעה, שרה, בת שבעה חודשים, הושמה בבית התינוקות עם עשרה תינוקות נוספים, ושמעה הגיעה ארבע פעמים ביום להניקה. עד שיום אחד הודיעו לה שבתה חלתה ונלקחה לבית החולים רמב”ם. בבית התינוקות, כך על פי עדותה, נותרו באותו יום שני תינוקות בלבד. “סבתי לא הבינה איך זה קרה”, מספרת רוזנשטיין כעת. “הרי שעות מספר קודם לכן, כשהניקה אותה, הכל היה בסדר. היא נסעה בגשם לבית החולים וחיכתה שעות עד שייתנו לה להיכנס. לבסוף יצא אח והוציא חיתול, כביכול ספוג בדם, כהוכחה שבתה מתה. הזמינו לה אמבולנס לחזור למחנה. סבתי היום בת 87 ולא מאמינה עד היום שבתה מתה”.
מה היא חושבת שקרה?
“היא חושבת שחטפו את הילדה לאימוץ. זה פצע שהיום היא מדברת עליו יותר ויותר. היא רוצה לדעת שהיו לה חיים טובים. היא רוצה שתדע שיש לה משפחה”.
פניתם לוועדת קדמי בזמנו?
“אמי פנתה וסיפרה את הסיפור. הצלחנו להשיג תעודת פטירה שבה נכתב ששרה נפטרה מדלקת ריאות, דלקת קרום המוח ודלקת באוזן התיכונה. בין רישום הפטירה לרישום הקבורה יש אי־התאמות במועד הפטירה ובמקום הפטירה. עד היום לא ראינו קבר”.
למה אתם מצפים מהמדינה?
“אנחנו דורשים הכרה בכך שהדברים נעשו באופן מגמתי ומתוכנן. יש סיבה שכל הסיפורים דומים. יכול להיות שיגידו שרצו להציל את הילדים. ויכול להיות שיגידו ‘עשינו טעות’. אבל מספיק עם הזלזול. אני מאמינה שיש רישומים שלא נחשפו, ויש אנשים שלא פותחים את הפה מחשש לפגוע במדינה. יש לכך השלכות בינלאומיות”.
לשנות נהלים
בשנה האחרונה הצליחה עמותת עמרם, באמצעות פרויקט בדיקות די.אן.איי שמתבצעות בחו”ל ובאופן שמבטיח אנונימיות ושקיפות לנבדקים, להביא לידי שני איחודי משפחות. נוסף על כך, הקימה העמותה ברשת ארכיון פתוח ונגיש לציבור, ובו מאות עדויות שרובן לא הגיעו מעולם לוועדות. בימים אלו פועלים בעמותה לתרגום הארכיון לאנגלית, כדי להגיע למאומצים בחו”ל.
ומה המדינה עושה בינתיים? בשבוע שעבר הניח ראש האופוזיציה ויו"ר המחנה הציוני יצחק (בוז'י) הרצוג על שולחן הכנסת הצעת חוק להנצחה, הכרה, מחקר ותיעוד פרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן. אלא שהקואליציה, ובתוכה ח"כ קורן, כאמור יו"ר הוועדה המיוחדת שהוקמה לפרשה, הצביעה נגד, והחוק נפל. "אני לא מתנגדת להצעת החוק של הרצוג, אבל יש משמעת קואליציונית", אומרת ח"כ קורן כעת. "ועדת השרים ביקשה ממנו להמתין, והוא לא הסכים. בוועדה שלי אנחנו עוברים על הפרוטוקולים ושומעים עדויות של אמהות שאיימו עליהן שאם לא ימסרו את הילדים, לא יקבלו תלושי מזון, וגם עדויות על ניסויים גופניים בחלק מהילדים".
מה קורה עם החוק להכרה של המדינה בחטיפות? זה הרי יכול להיות המפתח לטפל בכל הנגזרות של הפרשה.
"הקמת הוועדה מראה על לקיחת אחריות של המדינה. מה זה חוק להכרה? צריך לפרוט את זה לחוקים שונים. הגשתי לוועדת שרים לחקיקה הצעת חוק שתאפשר את פתיחת תיקי האימוץ לעיני המשפחות, ואני עובדת על חוקים נקודתיים נוספים. בכוונתי להגיש הצעת חוק לציון יום ממלכתי לפרשה ולהוראת הנושא בבתי הספר. לחלק מהדברים מספיקה וועדה בין־משרדית, שאנשים יוכלו לפנות אליה ולקבל מידע על יקיריהם שאבדו. אני פועלת כדי שדברים שהושחרו בפרוטוקולים ייחשפו בפני המשפחות הרלוונטיות. בנוסף, יש חמישה תיקי אימוץ שהוועדה הצליחה לאמת".
חל איחוד משפחות?
"לא. הילדים לא רצו ליצור קשר. אבל המשפחות השיגו ודאות".
עמי משולם, בנו של הרב עוזי משולם, שנודע בזכות מאבקו לחשיפת הפרשה, נשמע קטן אמונה במיוחד. “העניין לא ייפתר ככה”, הוא אומר. “אני מכיר את הפרשה לעומק. העדויות שנשמעות היום כבר נשמעו. הניסויים שנחשפו עד כה זה כלום ממה שאני יודע. מהארכיון שפתחו יכולים למצוא היכן הילדים נמצאים? ברור שלא ניתן. הכל היה בזמנו ללא רישומים מדויקים. כל הניירות החשובים היו אצל אבא שלי בהעתקים מלאים”.
לטענתו של משולם, לחשיפת הידיעות אף יהיו השלכות ביטחוניות. “אנחנו בעד מה שנורית עושה, וחשוב שהיא לא נותנת לנושא להתמוסס, אבל היא במובן מסוים חוזרת על טעויות העבר”, אומרת מצדה קטיעי. “לא צריך לשמוע שוב עדויות. מה שצריך זה לשנות נהלים משפטיים, ולצורך כך נדרשת הכרה. בלי הכרה אי אפשר להתקדם”.
אילו נהלים משפטיים צריך לשנות?
“לאפשר בדיקות די.אן.איי לילדים שנרשמו ברישום מאוחר לאותן משפחות שדורשות. היום יש מצבים שמשפחות לוקחות חוקרים פרטיים ומתחקות אחר ילדיהן האבודים ופונות אליהם לעשות בדיקות. זו עבירה על החוק. ישנם גם מאומצים שפונים לשירות למען הילד בבקשה לפתוח את התיק ולגלות מיהם הוריהם הביולוגיים, והמדינה עושה בעיות. לאחרונה הגיע אלי מקרה של אדם בן 80 שלא קיבל את תיק האימוץ שלו. המאבק שלנו הוא שהמדינה תכיר באחריותה, תתנצל, תחקור את הפרשה כפשע, תקצה לשם כך משאבים, תפתח את כל הארכיונים, תדרוש מכל המוסדות המעורבים: ויצו, הדסה, מערכת הבריאות ומערכת הרווחה לעמוד תחת חקירה, תקים מנגנון לפיצויים, תנקה את שמו של הרב עוזי משולם ותגדיר יום זיכרון ממלכתי”.