האתגר הכפול של יישובי הנגב המערבי

ביום שנפגשנו, יאיר פרג'ון, ראש המועצה האזורית חוף אשקלון, דן עם אנשי צבא לגבי תרחישים אפשריים בסביבה: חדירת סירת מחבלים מעזה או חציית הגדר. לא קל להיות אחראי ל־17 אלף תושבים ב–21 יישובים שפרושים על פני כ–30 ק"מ. חלק מהם חי במקומות “צמודי גדר" ולעתים זו סכנה ברורה ומיידית.

“בתל אביב לא יושבים כל שבועיים עם הצבא כדי לבחון מה יכול לקרות", פרג'ון חייך. “כאן זה תסריט שבהחלט אפשרי. תלך לנתיב העשרה או לאזור יד מרדכי ותשמע ירי. אם אתה גר ליד מטווח צבאי, אתה אומר: ‘בחורינו הטובים מתאמנים על מנת לשמור על האדמה שלנו'. חמאס מתאמן פה 200 מטר מהגדר במקלעים כבדים. אם יסיט בכמה מעלות את הקנה, זה עלינו".

קיצור דרך

פרג'ון לא מתלונן, אבל האתגר הוא עצום. אחרי פינוי גוש קטיף 40% מהמפונים התיישבו במועצה, חלק גדול ביישוב הקהילתי ניצן שליד חוף ניצנים. ראש המועצה אומר שהרגישות כאן צריכה להיות אחרת.

“המועצה משתרעת על פני 30 ק"מ, וברור למשל שאני לא יכול לבנות רק מרכז אחד לקשיש ולהסיע את הקשישים כל בוקר 20–15 ק"מ", פרג'ון מצביע על הבעייתיות. “הרעיון שלנו הוא לבנות שלושה מרכזים. בניית מרכז יום לקשיש בחלק הצפוני, אזור ניצן, היא רלוונטית משום שיש שם סדר גודל של 1,500 משפחות, רובן מהמפונים. יש לנו תוכנית לבנייה, אבל עוד לא התחלנו. הבעיה נמצאת במשאבים המוגבלים".

בסוגיה זו פרג'ון יודע שהוא זקוק לעזרה. ראש המועצה מביט לצדדים, ואחד מגלגלי ההצלה החשובים שנזרקים לעברו מגיע ממפעל הפיס והעומד בראשו, האלוף במיל' עוזי דיין, שאותו הוא מחשיב כחבר. “מפעל הפיס הוא עוד זרוע שהרשות שלנו נהנית ממנה לטובת כלל התושבים", הוא מסביר. “זה יתרון אדיר מבחינה בירוקרטית. תקציב ממשלתי, לצורך העניין, אנחנו יכולים לקבל אחרי חודשים. צריך למלא ערימה של ניירות. במפעל הפיס הבירוקרטיה יותר פשוטה. הם אומרים: ‘מגיעים לך 1.5 מיליון שקל, מה אתה רוצה לעשות? תוציא מכרז, תבצע, תראה ששילמת וקח את הכסף'. אם את אותו סכום הייתי צריך לקבל מהממשלה, היינו מקבלים אותו שנתיים אחרי הביצוע. אני יודע, אני חי את זה יום–יום בגלל הרגולציה. על ההקצבה של הפיס אתה יכול לסמוך, כי היא תגיע תוך זמן סביר. בתקצוב הממשלתי על 50 אלף שקל יוצא המיץ".

פרג'ון מיד מוסיף עוד צד חיובי להקצאה שהוא מקבל ממפעל הפיס: “בהחלטה נבונה מפעל הפיס מוכן לתת לך את התקציב לחמש שנים קדימה, מה שאתה לא יכול לקבל ממשרד ממשלתי. כאן אתה יכול לאסוף סכום מכובד ולבנות פרויקט משמעותי במקום לחסוך כל שנה, שזה לוקח זמן, הקבלן יברח, מחיר הברזל יעלה והמודל של המבנה ישתנה. קרו מקרים כאלה. מפעל הפיס עושה את העבודה, מקצר תהליכים, והכל בצורה מסודרת".

בעבר ביקרנו בלא מעט ערים ויישובים שכספי מפעל הפיס עזרו להם לייפות את פני המקום ולמשוך ציבור חדש שחיפש לעצמו מקום מגורים. פרג'ון צוחק, הדברים האלה שונים לחלוטין במועצה שלו. “הרבה אנשים אומרים: ‘תעשה שיהיה כאן יותר טוב ויבואו יותר'", הוא מכיר את המשפט היטב. “זה לא רלוונטי אצלנו. אתה מוגבל בכמות התושבים שאפשר לקלוט. זו לא עיר שיש לה תוכנית מתאר ל–300 אלף תושבים והיא רק מאה אלף. רוצים לבוא לכאן, אבל אין לי מה לתת. ההרחבות מתמלאות מהר בבנים חוזרים, וגם אין הלימה בין מספר ההרחבות לגידול הטבעי".

אם כך, מה המטרות שלך?
“האתגר שלי הוא לצמצם בחשיבה של האנשים את המרחק בין הרצוי למצוי. אדם רוצה משהו, אבל אני יכול לתת רק משהו מינוס. ככל שהפער בין מה שהוא רוצה למה שאני יכול לתת גדל, ככה גובר התסכול. האתגר הוא לא רק חומרי אלא גם מחשבתי. פעם היה מגרש כדורסל אחד בתחומי המועצה. אחרי זה בנו בכל שלושה יישובים מגרש. היום ברור שיש בכל מקום מגרש כדורסל ומגרש קטרגל עם דשא סינתטי, שחייב גם להיות מוצל. הצרכים אף פעם לא ייגמרו. אם אתה בונה בחשיבה של הציבור שלא כל מה שיבקש הוא יקבל, כמו ילד קטן, יהיה לך יותר קל לתת".

לפני חמש שנים פרג'ון קיבל הקצאה ממפעל הפיס והשקיע את הסכום במתחמי כושר פתוחים בכל אחד מ–21 היישובים של המועצה האזורית. “בפעם אחת, תוך חצי שנה, בנינו להם מתחם של כושר פעיל", הוא אומר. “זה יתרון. גם אם היה חסר כסף, לקחתי חלק מההקצאה של השנה הבאה. הרגולציה של מפעל הפיס מול הרשות המקומית ביכולות הביצוע היא הרבה יותר קלה".

פרג'ון אומר שמול היכולות המוגבלות שלו לעזור לתושבים, מפעל הפיס מסייע למשל בפעילות התרבותית. בכל שנה נערכת הופעה או הפעלה המונית, שאליהן מוזמנים כל המתגוררים באזור.

“קח אותנו, למשל, מול שדרות", הוא נותן דוגמה. “שם כל האוכלוסייה נמצאת במקום אחד. מקבלים איקס כסף בשביל להקים ספרייה או ארבעה מוקדי ספורט. זה משרת את כל התושבים, שמגיעים תוך חמש דקות מכל קצה. אצלנו בשביל בילוי בפארק לא תשלח את הילדים עשרה ק"מ ליישוב השכן. אין היום למרחב הכפרי לובי בכנסת, וכאן זה מתפקשש. המרחב הכפרי הוא 8% מכלל האוכלוסייה, והמערכת הפוליטית שוקלת אם שווה להילחם בשבילו. תפיסת העולם בעבר הייתה שהמרחב נמצא בקדמת הבמה, לשמור על קרקעות המדינה במאבק ההיסטורי מול הערבים. אז תן לו לחיות כמו בן אדם, כמו האיש שחי בעיר".

פרויקט הדגל של המועצה היום נמצא בקריה החינוכית בקיבוץ יד מרדכי. לכיתות בית הספר במקום רוצים להוסיף אולם ספורט ואגף תרבות. העלות: כ–24 מיליון שקל. “אנחנו חייבים לאסוף תקציבים. ממשרד הספורט, מהטוטו, מכספי המועצה. מפעל הפיס הוא מקור שאנחנו ממש בונים עליו", פרג'ון מודה. “עד סוף השנה אנחנו רוצים לסיים עם הבירוקרטיה, ואז נצא למכרז. תוך שנתיים וחצי הפרויקט יוכל לעמוד".

שאלת המיליון

לא סתם פרג'ון מזכיר את מפעל הפיס. כאמור, זה עניין של אפשרות לזירוז תהליכים וגם המודעות של יו"ר מפעל הפיס, האלוף במיל' עוזי דיין, לנעשה בפריפריה והרצון להזניק אותה קדימה.

“כשבמפעל הפיס אומרים לי ‘יש לך מיליון שקל, תחליט מכל הרשימה מה אתה רוצה לעשות', אתה כראש מועצה סוברני להחליט וזה יתרון", פרג'ון מסביר. “במשרדי הממשלה אומרים: ‘מגיע לך לקבל מיליון שקל, אבל תעשה רק את זה ורק שם'. מחליטים עבורך מירושלים. אם אני מחליט ששם אני משקיע רק חצי מיליון שקל, ואת החצי השני במקום אחר, בירושלים אומרים: ‘תגיש בקשה נוספת, תתקן לשנה הבאה'. סוף–סוף יש לי אפשרות לקבל תקציב שאני מחליט לגביו. בכל משרדי הממשלה אין אחד שמאפשר לי חופש כזה".

פרג'ון, ראש המועצה האזורית מ–2007, הוא איש שבא לעבוד, ואין לו הרבה זמן מיותר. רק לפני שעזבנו הייתה לו בקשה אחת ממפעל הפיס: שיעניקו לו על הדרך מלגת לימודים. “אני מנוי במפעל הפיס המון שנים", הוא צוחק. “יום אחד קיבלתי מהם מכתב זכייה. באתי לאשתי ואמרתי: ‘זכינו במיליון שקל'. היא לקחה את המכתב וחייכה: ‘איזה מיליון, 1,000 שקל'. התאכזבתי, אבל אמרתי: ‘תהיה מבסוט, קיבלת 1,000 שקלים שלא היו לך'. אתה מבין למה אני צריך מלגה? הבנת הנקרא".