הפינוי שלא סופר: מפוני ימין משה בירושלים לא סולחים לרשויות על הקיפוח

מהצד זה נראה כמו התכנסות של חברים ותיקים: חיבוקים של שמחת המפגש המחודש ושיחות קטנות. אלא שמאחורי כל זה מסתתרים עצב וכעס גדולים. בזה אחר זה הם מגיעים לגינת ביתם של אורה בן חמו לבית פרנסיס ובעלה רוני. שותים קפה, מתענגים על הכיבוד העשיר, שרים שירים בלדינו. יחד הם מתרפקים על זיכרון הסוביה, חלב גרעיני מלון מרווה מתוצרת בית שלגמו אחרי צום יום כיפור; נזכרים במכולת של מלכי עם הסלמי, הקשקבל, החלבה והחמוצים תוצרת בית; נזכרים בערגה בבוטקה הקטנטונת של מסיה חיים, עם התורמוסים, הסוכריות והגרעינים שגלגל בעיתון והגיש לקונים; ומתגעגעים יחד למוצאי השבתות, כשההורים היו מתכנסים ושומעים רומנסות לימים החמים של הקיץ, עם הבקלאוות והבורקס.

“שיחי יסמין, חדרים גדולים, תקרות מוקשתות”, מתארת מדי כהן־מלכי. “הייתה לנו ילדות חד־פעמית, יפהפייה. לא הטרידו אותנו הכדורים ולא האבנים. היינו שומרים את הכדורים ואומרים: הנה, מכונת התפירה התחילה לעבוד”. “זוכרים את הסיוד בתשעה באב?”, אומרת יהודית בן סניור ומסבירה: “היינו נוהגים לסייד את הבתים בשעות הצהריים, עוד בזמן הצום, סגולה לברכה לעתיד לבוא”.

הם חיו יחד בשמחות וגם באבל. משה מלכי הוא הבן של האיש מהמכולת, בני פרנסיס הוא בנו של מוכר הנפט של השכונה, אביה של מדי כהן־מלכי היה השוטר של השכונה, וכן הלאה. “אחד היה מפרנס את השני”, מחייך פרנסיס. “הדלתות היו פתוחות כל הזמן”, מוסיפה בן סניור. ההורים שלהם הגיעו לארץ מטעמים ציוניים. אביה של בן סניור, למשל, הגיע מטורקיה בסירת משוטים עם כמה מחבריו. “כשאבא שלי ירד מהמטוס, הם נישקו את האדמה”, מספרת רחל עשהאל. “אבא שלי לא ברח מאף מקום. הוא הגיע לפה כדי ליישב את האדמה”.

“היינו מאוד מטופחים. היו לנו בגדי שבת חגיגיים, הבתים היו מצוחצחים. הטורקית הייתה השפה הסודית. עם ההורים דיברנו עברית ולדינו. מתחת לבית הכנסת ביום שישי, כולנו, הילדים, הגענו עם תבניות של חמין לתנור המרכזי”, מוסיפה רחל חליו. אלא שהחברים הללו לא חולקים רק עבר של טעמים, ריחות, צלילים וצבעים, אלא גם זיכרון טראומטי משותף שבמסגרתו פונו בשלהי שנות ה־60 עם הוריהם ואחיהם משכונת ימין משה בירושלים לאחר הפקעת הקרקעות שעליהם חיו במשך שנים ארוכות.

שכונת ימין משה הוקמה בשנת 1891 כחלק מהיציאה מן החומות, בצמוד לשכונת משכנות שאננים שהקים משה מונטיפיורי ונקראת על שמו. השכונה ננטשה במלחמת השחרור, ולאחריה יושבה מחדש על ידי עולים מטורקיה ומכורדיסטן. לאחר איחוד שני חלקי ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, והפיכתה של ימין משה משכונת ספר לשכונה במרכז העיר המאוחדת, החליטה הממשלה על שינוי באופי השכונה והפיכתה לשכונת אמנים, אקדמאים וסופרים. מהלך זה לווה בהתנגדות תושבי השכונה, ובסופו של דבר בפינוים מהשכונה נגד רצונם.

העוול הזה, אומרים כעת ילדיהם של מי שפונו, רודף אותם כל השנים. לפני כמה חודשים פתחה כהן־מלכי, מבנות המשפחות המפונות, קבוצת וואטסאפ ופייסבוק בשם “פורום יוצאי ימין משה”, המונה מאות חברים וקוראת למפונים ולמשפחותיהם לספר את סיפורם. מאז הקבוצה הולכת וגדלה, והסיפורים עולים וצפים. דור שני למפונים, עקורים, שרוצים דבר אחד עיקרי: להסיר את הכתמים שמדינת ישראל הטביעה עליהם. “היינו נסיכות. תסתכלי”, כהן־מלכי מראה תמונות בשחור־לבן מהילדות.

"הם חשבו שהיינו בהזנחה ושהם היטיבו את חיינו. אנחנו היינו מוזנחים? ממש לא. בוסתן טדי קולק היה שייך לסבי. את כל מערכת ההשקיה שיש שם היום, שמנקזת את מי הקולחין של קינג דיוויד, סבי עשה. מכרנו את זה למשפחה ממושב ב-1,700 לירות כי לא יכולנו לעבד את זה. לא מזכירים אותנו. מחקו אותנו. דוד שלי, אח של אבא שלי, יוסף מלכי, היה יו”ר עולי טורקיה. בית הכנסת בימין משה היה סגור לאחר מלחמת השחרור. אנשים ברחו, והוא בא ופתח אותו ואת ועד העדה של הטורקים, נתן לאנשים עבודות, דירות, פתח בית מרחץ. הוא עשה הרבה מאוד למען השכונה. הייתה לנו אחיזה, הרגשנו שם מצוין. לא הרגשנו שום קיפוח עד ששמו אותנו תחת תווית של קיפוח”.

התרומה בוטלה

הסיפור הזה, על האדם הנאור שכביכול בא להציל את האדם הנחשל, חוזר על עצמו. באתר של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל נכתב: "במהלך מלחמת העצמאות נהרסה השכונה, ובסיומה הפכה ימין משה לשכונת ספר. רוב תושביה עזבו ושוכנו בה משפחות מעוטות יכולת, מגלי העלייה של שנות ה־50 מארצות מזרח טורקיה וכורדיסטן. בתחילת שנות ה־60 החליטה עיריית ירושלים על שיקום אזור ימין משה ומשכנות שאננים, ולביצוע משימה זו הוקמה החברה לפיתוח מזרח ירושלים (פמ”י), שפעלה באכלוס מחדש של השכונה באנשי רוח ואקדמיה ואמנים. לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר, החליטה עיריית ירושלים להפוך את ימין משה לשכונת יוקרה ושימור. הבתים בשכונה הופקעו, והתושבים פונו בכוח תמורת פיצויים כספיים. לשכונה הוכנה תוכנית שימור, בתי השכונה שוקמו ללא היכר, ובמקום התיישבו אמנים ומשפחות אמידות”.

עם היבחרו של טדי קולק לראשות עיריית ירושלים, החלה כאמור בעיר תנופת בנייה ופיתוח. למנכ”ל פמ”י מינה את יצחק (איציק) יעקבי מ”נערי טדי”, ניצול שואה יליד הונגריה. יעקבי חיפש מה לעשות בשכונות שהיו תחת אחריות החברה: משכנות שאננים וימין משה, ממילא ומוסררה מצפון לימין משה, ושכונת שמעא מתחת לסינמטק ואבו טור מדרום. מהר מאוד הוא מצא: ב־1968 נשלחו לתושבי ימין משה ומשכנות שאננים צווי הפקעה ממשלתיים ראשונים המודיעים להם כי בתיהם מופקעים מהם על פי חוק ל”צורכי ציבור”.

ב”ניתוח ביקורתי של מנגנון השימור: המקרה של שכונת ימין משה בירושלים”, עבודה לקבלת תואר מוסמך למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, מצטטת מחברת העבודה, תמר זנדברג, לימים חברת כנסת, את יעקבי. “ב־22 דירות במשכנות שאננים גרו 56 משפחות, בתנאים איומים... “, אמר לה יעקבי בראיון שערכה עמו. “היו נערות צעירות בנות 17־18... הרבה מקרים של הריון לא רצוי. אותם 130 בתים בימין משה, בסוף גרות למעלה מ-300 משפחות... אין משרד שיכון, אין שיקום שכונות, אין כלום. כסף אין להם, אז הם מוסיפים עוד חדר ועוד חדר מפח או מעץ... הכביסה תלויה בין בית לבית, הרי הרחובות צרים, התושבים חולים במחלות של כליות, דרכי שתן, שיגרון, כל מיני מחלות כאלה. ואז אנחנו נוחתים, טדי קולק ואני, עם הרעיון, קודם כל להציל את משכנות שאננים, כי גם היא מאוכלסת עם טורקים, ואת ימין משה”.

מנגנון השימור, מציינת ח”כ זנדברג בעבודתה, הוא הפרקטיקה שנבחרה בידי בני תרבות המערב, שהתארגנו לפעולת “הצלה מהירה”. אלא שלדברי התושבים, הם לא רצו שיצילו אותם ולא היה ממה. בשתי ישיבות סיכום של הוועדה האדריכלית המייעצת לימין משה, שהתקיימו ביולי 1966 בעיריית ירושלים, נאמר בדברי הסיכום במפורש: “השכונה תשוקם תוך שמירה על צביונה ואופייה”. גם קולק עצמו באחת הוועדות שהתכנסו התבטא במילים: “אין, אני חוזר ומדגיש: אין כוונה לשקם משכנות עוני. הכוונה היא ברורה: לשקם את השכונה ולא את התושבים’".

אך לא כך היה. בשנים 1965־1966 החלה החברה בשיכון אמנים בדירות משכנות שאננים וימין משה, כאשר היא שימשה כמתווכת בין משפחה שמעוניינת

להתפנות לבין אמן המעוניין להשתכן, וסייעה לאמנים לרכוש את הבתים ולשפצם. לפי דוח מבקר המדינה מ־1972, בנובמבר 1966 הואץ עוד יותר תהליך הפינוי המאורגן של התושבים הוותיקים, כשמינהל מקרקעי ישראל הודיע לשר האוצר בשם החברה לפיתוח מזרח ירושלים כי הקהילה היהודית של ניו אורלינס הביעה נכונות לתרום סכום נכבד לשיקום השכונה, אחרי פינויה, כדי להתאימה למקום משכן ומלאכה לאמנים ומלאכת מחשבת ולמרכז תיירות.

חלקה של מדינת ישראל בעסקה אמור היה להיות תשלום הפיצוי למפונים, שיתבצע באמצעות משרד התיירות, משרד השיכון ועיריית ירושלים, באמצעות החברה העירונית פרזות. אלה היו אמורים להעמיד לרשות המפונים “דירות מתאימות בתנאים המקובלים בפינוי משכנות עוני”.

בהסתמך על בקשה זו, חתם שר האוצר בנובמבר 1966 על הפקודה להפקעת קרקעות, והחברה החלה בפניות לדיירים ובניהול משא ומתן על פינוים. אלא שבמחצית השנייה של 1967 התבשרה החברה כי לא תקבל את התרומה המובטחת. ביטול התרומה ומלחמת ששת הימים שהפכה באחת את ירושלים ל”עיר שחוברה לה יחדיו” - היטו את הכף. בהיעדר תרומות, ובהיעדר יכולתם של התושבים לשלם על שיקום התשתיות בשכונה כפי שדרשו מהם, הבהירו להם כי עליהם להתפנות ממנה. התהליך האיטי צבר תאוצה והפך לפעולה מאורגנת, ממוסדת ומכוונת.

שכונת רפאים

זה סיפור מושתק-מדובר. כמעט אין ירושלמי שלא שמע עליו. “נתנו להם נזיד עדשים והעיפו אותם”, אומר המתווך והסופר דוד מונשיין. “יצרו שם שכונה למולטי־מיליונרים. בעבר אנשים היו ישנים עם דלתות פתוחות. היום המכה של השכונה הזו היא מכת הגניבות”. בזה אחר זה הם מספרים את סיפוריהם. זה המפגש הרביעי שלהם, ועכשיו הגיע תור הכעס. “למה לא פינו אותנו כל עוד היריות היו באוויר? למה אז, כשהיה מסוכן והיינו בסכנת חיים, לא הסתכלו עלינו?” שואלת אורה בן חמו. "פינו אותנו כאילו אנחנו חפצים. הפקיעו את האדמה לטובת מה בדיוק? זה צורכי ציבור? איזה ציבור? וההורים שלנו ואנחנו לא היינו הציבור?”

אם קודם הם דיברו על הטעמים, הריחות, משחקי הילדות, עכשיו הם כבר מדברים אחרת. עכשיו הם כבר מדברים על העובדה שהם פונו מבתיהם בבושת פנים. הכל עדיין טעון, כואב ומדמם. “אף אחד לא בא להתנצל על מה שקרה שם”, אומר דני שלום. “שום דבר שיזכיר את העובדה שחיו פה אנשים מול הליגיונרים ושמו שקים של חול מול החלונות כדי לבלום את הכדורים. יום אחד בא טדי קולק לסיור בשכונה. שאלנו אותו: למה אתה מוציא אותנו ומכניס אנשים אחרים? הם יותר טובים מאיתנו? כל עוד השכונה הייתה ספר, אף אחד מכם לא התקרב לפה. עכשיו כולכם באים? הוא ענה: אתם פרחחים קטנים ואני אוציא אתכם מפה”.

שלום היה אז בן 16 בערך. “קנינו פח של צבע שחור”, הוא מספר. “כתבנו כתובות על הקירות בשכונה. זה לא עזר. כשההורים שלי עברו, שירתתי בצבא בסיני. חזרתי בשישי בערב הביתה אחרי שלושה שבועות. נכנסתי מהדלת הראשית לגינה, מהגינה לפטיו, אני פותח את דלתות החדרים, והם ריקים. אין אף אחד בבית. עליתי לבית של חברים של ההורים. שאלתי אותם: אתם יודעים איפה ההורים שלי? והם ענו: כן, הם עברו לרחוב בן זכאי. זו הייתה הפתעה גדולה. זו הייתה שכונה תוססת. הוציאו אותנו והפכו אותה לשכונת רפאים”.

הוריו של יעקב ישראל הגיעו לשכונת ימין משה מטורקיה בשנת 1940. זו הייתה ילדות נפלאה, הוא אומר. בשנת 1968 פונו הוריו מהבית ברחוב הבריכה. זמן קצר לפני כן מחה נגד המהלך בכוחותיו הדלים של ילד בן 14. באישון לילה יצא עם כמה מחבריו, ובעזרת סמרטוט כתבו על הקירות: “לא נצא בלא תנאים”, “לא תוציאונו בכוח”, “אכלוס מחדש – לא על חשבוננו”.

"הייתי צעיר", מספר ישראל כעת. “אני מכה על חטא שלא ידעתי לעשות את המחאה ולנהל משא ומתן. רוב הדירות היו בדמי מפתח, ומכיוון שכך, הוריי ועוד דיירים אחרים עברו פאזה. ברגע שהחליפו בעלות ופמ”י הפכו לבעלים, דמי השכירות החודשיים של מי שגר בדמי מפתח - קפצו פי שלושה. כשאומרים לך: ‘אתם תצטרכו לשאת בהוצאות השיפוץ של השכונה’, איך אתה יכול לעמוד בזה בכלל? הציעו לנו לעבור בית תמורת בית. הוריי נאלצו לקחת משכנתה ועברנו לבית ברחוב בן זכאי בקטמונים. מי נשאר בשכונה? כאלו שהיו בעלי הבית. מבחינתי, הייתה פה נבזות. יום אחד אסגור מעגל ואחזור לגור בשכונה. זה החלום שלי, וכך יהיה”, הוא אומר.

“אנשים חושבים על השכונה, אבל לא מבינים מה היה בתוך הבתים: הם היו מצוחצחים טיפ־טופ", אומרת רחל עשהאל. "רוב האנשים היו אנשי אקדמיה ושוטרים, מלומדים. הבעיה הייתה התשתית, ומי שלא דאגה לה הייתה הרשות, שפחדה להגיע אלינו בגלל המיקום. ההורים שלנו באו כאידיאולוגיה מאיזמיר. הם לא ברחו כפליטים. מאיפה הגיע הסיפור המטומטם על משפחות מצוקה?” היא שואלת בכעס.

"גזרו קופון"

כולם חיו תחת האש הירדנית. הם זוכרים היטב את דוד חובה, שנפגע בברך מירי צלפים; את משפחת קרוואני שעשתה הכל כדי להישאר ובסוף נאלצה לעזוב. יפה ברכי, בת להורים שעלו מעיראק, הגיעה למפגש עם בתה ענת. "כשהתחתנתי, עברתי לגור עם בעלי בימין משה", מספרת ברכי. "הרעיון היה לפנות אנשים שלא יודעים לעמוד על שלהם ולשים במקומם בעלי ממון”.בתה ענת מוסיפה: “אם כולם מספרים את אותם הסיפורים, התמונה ברורה. חשוב שידעו שהאנשים שיצאו מהמקום הזה הם מאוד חמים וטובים. כל מי שכאן, מדבר מהכאב שלו, וכל מה שאנחנו רוצים זה שהאמת תצא לאור. הם היו תמימים, לא ידעו באמת על מה ואיך הם חותמים”.