"כשמדברים על אסון, מסתכלים בדרך כלל רק על המיקרו", אומר ד"ר יונתן אייקנבאום, מנהל הקמפיינים של גרינפיס ישראל. "בוחנים מה דלף, האם עמדו בסטנדרטים וכו'. אבל יש מפעלים שתמיד ינסו להקצות כמה שפחות משאבים לעניינים האלה, לטייח דברים, וגם כשיעמדו לדין - ינסו להרוויח זמן. זה חלק מהטקטיקות שלהם, וזה קורה כל הזמן. לכן אם רוצים לפתור את זה, לא צריך לסתום את הסדק בקיר, אלא לגרום לזה שלא יהיה צורך בקירות".
כזכור, בשישי האחרון, בעקבות קריסתו של מאגר השפכים החומציים הענק של חברת "רותם אמפרט" בנגב, מקבוצת כימיקלים לישראל (כיל), דלפו ממנו כמאה אלף מ"ק של שפכים רעילים, ובהם חומצות זרחתיות וגופריות, היישר לנחל אשלים, וגרמו לזיהום כבד שאת ממדיו גם ד"ר אייקנבאום עדיין אינו יודע להעריך. עם זאת, פקחי רשות הטבע והגנים כבר איתרו שלשום לאורך הנחל בעלי חיים מתים, שלפי החשד נפלו קורבן לזיהום הסביבתי. כמו כן, המשרד להגנת הסביבה הודיע שלשום על פתיחת חקירה פלילית נגד מנהלי המפעל והחברה־.האם כיל. ב"מדד ההשפעה הסביבתית" לשנת 2015, שפורסם אתמול על ידי המשרד להגנת הסביבה ומדרג את הביצועים והסיכונים של מפעלים ציבוריים בישראל, דורג מפעל "רותם אמפרט" במקום החמישי מבין המפעלים המזהמים ביותר.
עם זאת, מומחי סביבה אומרים ל"מעריב המגזין" כי הגם שזהו מהלך מבורך, זה מעט מדי ומאוחר מדי. ד"ר אייקנבאום מתריע שאם ההתנהלות הנוכחית מצד הרשויות האחראיות לכך תימשך, זה ודאי לא יהיה האסון האקולוגי האחרון שנראה כאן. "רגולטור חלש זה קלף מנצח", הוא אומר. "וזה נושא מורכב לשלוט בו. אתה צריך לתאם בין משרדי ממשלה לארגוני סביבה, אתה צריך לייצר גמול מסוים, יש עבודה עם רשויות מקומיות ואתה חייב כוח כדי לעשות את זה. זה לא מה שקורה כיום".
"לחשוב מחוץ לקופסה"
מדינת ישראל ידעה לאורך השנים כמה אסונות אקולוגיים וזיהומים סביבתיים קשים. אחד מהם התרחש בדצמבר 2014, כאשר 5 מיליון ליטרים של נפט גולמי דלפו מצינור נפט של חברת קו צינור אילת־אשקלון (קצא"א), זרמו לשמורת עברונה הסמוכה וגרמו לזיהום חמור בתוכה. האירוע הוערך על ידי המשרד להגנת הסביבה כאחד האסונות הסביבתיים החמורים שאירעו בישראל. כמו כן, בינואר 2016 הואשמה קצא"א בשני אירועים מ־2011 שהובילו לדליפת דלק סילוני רב, שזיהם את נחל צין.
"הבעיה היא האקלים הפוליטי פה", אומר פרופ' ערן פייטלסון, ראש בית הספר המתקדם ללימודי סביבה באוניברסיטה העברית. "כשמדברים על קשרי הון־שלטון, יש לזה גם מחיר סביבתי".
לדברי ד"ר יונתן אייקנבאום, ממשלות ישראל לדורותיהן דבקות במחשבה צרה ודווקנית במקום שבו יש הכרח לחשוב מחוץ לקופסה. "יש אפשרות אחת למנוע את האסון הבא, והיא מעבר לתעשייה בת קיימא", ד"ר אייקנבאום פוסק. "באסון עברונה הייתה דליפת נפט, והפתרון פה הוא מאוד ברור. לא רק לאטום את הצינור, אלא לעבור לאנרגיות מתחדשות כמו שעושים בכל העולם. זה מה שבסופו של דבר ימנע באמת את הדליפות האלה. ב'רותם אמפרט' מייצרים חומרים לדישון כימי, למשל שימוש בחומצות, פוספטים. גם לזה יש חלופות, אבל צריך לרצות לקדם אותן".
דוח מבקר המדינה שהתפרסם לפני שנה חשף עד כמה פרוץ נושא החומרים המסוכנים בישראל. מאות מפעלים ללא היתר או פיקוח, מקרים רבים מדי של קרבה רבה מדי בין מפעלים המייצרים חומרים מסוכנים ובין אזורי מגורים, שינוע לקוי של חומרים מסוכנים - כמו למשל דליפת הברום מקרונות רכבת סמוך לדימונה במרץ 2013 עקב תאונת דרכים, מה שהביא להטלת סגר על חלקים מהעיר - ומעל לכל, אי־יישום ממשלתי של ההמלצות לתקן את כל אלה וליקויים נוספים.
"הבעיה הגדולה היא שהתגובה של המדינה למה שמתרחש בנגב בתחום הסביבתי היא מאוד מתירנית, רכה", אומר ח"כ דב חנין (הרשימה המשותפת). "כמה אנשים אתה רואה בבתי הסוהר למשל? אילו קנסות הוטלו? אלה דברים שגורמים לנזקים של מיליוני שקלים. אילו מנכ"לים נאלצו להתפטר בבושת פנים אחרי אירועים כאלה? בסוף זה כלום ושום דבר".
חוק "המזהם משלם" של ח"כ חנין עבר בכנסת כבר בשנת 2008, אולם לדבריו, מילים לחוד ומעשים לחוד. "האסון הבא הוא רק עניין של זמן", ח"כ חנין ממשיך. "עכשיו, אחרי האסון הנוכחי, יהיו כמה ימים שבהם העיתונאים יצלמו תמונות ויכתבו עד כמה הדבר הזה נורא, ובצדק, אבל בעוד שבוע־שבועיים כולם יתעסקו בדברים אחרים, עד האסון הבא. לכן ההתנהלות בתחום הזה היא פשוט שערורייה. הטענה המרכזית שלי היא כלפי המדינה. בשביל זה יש לנו מנגנונים. העברנו בכנסת חקיקה מאוד טובה, אבל הממשלה לא מפעילה את הסמכות שנתנו לה".
דרושה שקיפות
מנהל מחוז הדרום במשרד להגנת הסביבה, ברוך ובר, אומר ל"מעריב המגזין" כי עם כל הכוונה והרצון הטוב, בענף הזה ישנן מגבלות מובנות שהדרג המקצועי אינו יכול להן לבדו. "אני כן אשמח להרבה יותר פיקוח ממה שאני יכול", ובר אומר. "התקינה של כוח אדם לפיקוח צריכה להיות מוגברת, והרצונות שלנו גבוהים ממצבת כוח האדם שלנו. במצבת הנוכחית אני מצליח להגיע לכל המפעלים הגדולים, הדרמטיים. יש לנו במחוז דרום כ־200 מפעלים ענקיים, ויש להם השפעה מהותית על הסביבה".
לדבריו של ובר, אלה המפעלים הקטנים והבינוניים שמציבים בפניו את הבעיה הגדולה יותר. "העבירות שלנו מצויות לא בתעשייה הגדולה, אלא דווקא בעסקים הקטנים והבינוניים, כי קשה יותר לפקח עליהם", הוא אומר. "כשיש לי עסק קטן, אין לו אחריות בבורסה, אף אחד לא כותב עליו. אז אנחנו בריונים מול התעשייה המוסדרת והנורמטיבית, אבל אנחנו הרבה יותר מתקשים עד חסרי אונים לפעמים נגד התעשייה הקטנה. רק תראה את התוצאה של השלכת פסולת של מפעלים שהם בחלקם פחות נורמטיביים.
"יש לי יותר מאלף ארובות באזור הדרום, אבל אני לא מצליח לבדוק את כולן כל השנה", מוסיף ובר. "אנחנו לרוב דוגמים את המפעלים החשודים. על פי החוק, מפעל יכול לחדש היתר רעלים אחת לשנה, ואני לא רשאי לחדש אותם ללא בדיקה וללא פיקוח. אבל יותר מכל אנחנו דורשים מהמפעלים לבצע בדיקות בעצמם ולדווח לנו, וזה לא פשוט להם כי כבר עשיתי אכיפה על סמך הדיווח שהם העבירו אלי".
בעיית כוח האדם, אומר ובר, נמשכת גם כאשר מפעל זה או אחר כבר נתפס בעבירה כלשהי. זאת מאחר שכמות העבירות גדולה משמעותית מהיכולת של המחלקה המשפטית במשרד לטפל בכולן. "להגיד לך שאני לא רוצה לפקח יותר? אני רוצה", הוא אומר. "אבל אחד הדברים החשובים יותר פה הוא היכולת המשפטית שלנו. אין לי שום בעיה לפתוח כמה יותר תיקים. ההליך המשפטי במדינת ישראל הוא קצת יותר איטי. הפיקוח שלנו היום הוא כזה שיכול להזרים עבירות שמספרן גבוה יותר מהיכולת המשפטית להתמודד איתן. הצעד האחרון של ההנהלה הנוכחית הוא להקים יחידות פיקוח מיידיות. מבחינתי, אשמח להגביר את היכולת המשפטית".
את הטענות לקשרי הון־שלטון ובר דוחה מכל וכל. "אני כבר 30 שנה במשרד, עוד מעט פורש, ואני אומר לך בכל הרצינות: מעולם אף אחד לא צייץ לי מה לעשות ומה לא. להפך. הכל מגיע ממני. אנשים נזהרים כמו מאש להגיד לי איפה אני יכול לפעול ואיפה לא. כפקיד מעולם לא נתקלתי בגורם פוליטי או מעבר לצד כזה או אחר כדי ללחוץ עלי".
"אין תשובות טובות, וזה מקומם", אומר מצדו ח"כ חנין. "אומרים 'כן, אנחנו מטפלים, אנחנו נחקור, אנחנו נבדוק'. אבל היום יש לך מנגנונים של עיצומים מינהליים שמאפשרים לך פעולה מיידית. אתה לא צריך לחקור שום דבר. זה כלי שלא מחייב אפילו חקיקה פלילית, ואני בהחלט בעד עיצומים פליליים".
הפתרון, מסכימים כולם, הנו מתבקש: שקיפות. "באסון של קצא"א הבעיה הייתה שפעילותו של המפעל הייתה חסויה", אומר פרופ' פייטלסון. "הוא לא היה באור השמש, מה שנקרא. דווקא במקומות החסויים אנו מגלים שורה ארוכה של בעיות של זיהום קרקע, וזה קורה לא פעם במפעלי מערכת הביטחון".
כך, לדבריו, נוצרים אסונות אקולוגיים רבים שכלל לא שמענו עליהם, פשוט מפני שהם קורים הרחק מעין הציבור ובקצב איטי מאוד. "לרוב אנחנו מגלים שהיה אסון רק כשמסתיימת פעילות המפעל במקום, בין היתר במערכת הביטחון, ואז מפנים את השטח. אז פתאום אתה מגלה שהקרקע רוויה מתכות כבדות. אז הייתה תאונה, אבל היא לא עשתה כותרות, כי זה נזל בשקט על פני שנים. זה לא דרמטי כי זה לא קורה בבת אחת, ויש כאלה לא מעט".
"הוא לגמרי צודק", אומר ח"כ חנין. "אנחנו מדברים גם על הרבה מאוד תקלות יומיומיות קטנות שקורות כל הזמן. אבל צריך להדגיש שגם אסונות גדולים אצלנו זה לא דבר נדיר. אתה מסתכל רק על האסונות הסביבתיים שהתרחשו בשנתיים האחרונות בנגב ואתה רואה שורה ארוכה של דברים, וללא ספק הכותרת של כל הדבר הזה היא הפקרות".