האנשים שמקדישים את חייהם לעיסוק מיוחד במינו

מי שלא ראה עשרות, אם לא אלפי כבשים, מועברות ממקום למקום על ידי כלבי רעייה שאותם מכוונים בעליהם – כנראה לא צפה במחזה מרהיב מימיו. הכלבים, מסוג בורדר קולי, מעבירים עדר כבשים דרך מסלול מכשולים הכולל גדרות, נהרות ומעברים צרים, כשבעליהם עומדים במרחק מאות מטרים מהם ומעבירים להם את הוראות הניווט באמצעות צעקות או שריקות.

ככה, פחות או יותר, נראתה תחרות אליפות העולם לרעיית כבשים בעזרת כלבים שהתקיימה בשבוע שעבר בהולנד, והסתיימה אתמול. 32 מדינות השתתפו בתחרות, ובהן ארגנטינה, יפן, ספרד, ארצות הברית, שווייץ, צרפת, אנגליה, גרמניה ולראשונה גם ישראל, שיוצגה על ידי עדי אתרוג ממושב צופר שבערבה ועל ידי איתי יצקן, במקור מגבעון החדשה. אליהם התלווה יובל סבירסקי, שהצטרף למחנה האימונים ולא השתתף בתחרות.

"התגלגלתי לתחום של כלבי רעייה במקרה, לפני שמונה שנים", מספרת בשיחה מהולנד אתרוג, מאלפת כלבי רעייה בת 37, נשואה פלוס שתיים. “כשהתחלתי את זה בארץ, זה לא היה קיים. היו מעט רועים, בעיקר בגולן, ולא היו תחרויות. רציתי ללמוד, ולא היה אצל מי ללמוד בארץ, אז הזמנתי דיסק מחו"ל ולמדתי ממנו".

אתרוג רכבה על סוסים מילדותה. בהמשך אילפה סוסים והשתתפה בשלל תחרויות. כשהחליטה להפסיק לרכוב, למדה הדרכת הורים בשיטה האדלריאנית, אך הדחף לעשות ספורט עדיין פעפע בה. במקביל, היא קיבלה במתנה מחבר כלבת בורדר קולי. "מאחר שהייתי חייבת להמשיך לאמן משהו - זה כנראה חלק ממני - התחלתי ללמד את הכלבה כל מיני טריקים", היא מספרת. "כשהיא הגיעה לגיל שנתיים, הרבענו אותה והיינו בטוחים שנצליח למצוא משפחות לגורים בקלות, אבל היה קשה לשכנע אנשים לבוא לערבה. בעלי מצא מישהו שהיה מוכן לקחת שני גורים בתנאי שאני אאמן אותם לרעיית כבשים. לא ידעתי איך עושים את זה, אבל בן זוגי אמר לי שאני טובה עם חיות ואצליח. חשבתי שזה אתגר שאני יכולה ליהנות ממנו והתחלתי לבדוק מי יכול בארץ ללמד אותי, לתת כמה טיפים. היו כמה שהתעסקו בזה, אבל אף אחד לא הדריך את זה בצורה מסודרת כמו שאני עושה היום".

הדיסק שאתרוג הזמינה, כאמור, בשילוב הברווזים שרכשה כי לא היה לה מספיק כסף לכבשים, עשו את שלהם. "בתוך כמה שבועות התחלתי לראות תוצאות ונדלקתי. התחלתי לנסוע לחו"ל ללמוד", היא מספרת. "הייתי עושה גיחות קצרות ללמידה וגם הזמנתי מאמנים לארץ".

המשפחה לא אמרה שאולי כדאי לך למצוא תחביב אחר, פחות משונה?

"המשפחה תומכת בי. בלי בן הזוג לא הייתי יכולה לעשות את זה, בעיקר את הצד הטכני והטיפול בכבשים. הוא גם מפרגן על הנסיעות - גיחות לגולן, בית שאן, חו"ל. עכשיו אני נמצאת שבועיים בהולנד, ובן זוגי נמצא בתקופה הכי עמוסה בשנה עם המשק. אמא שלי נשארה עם הילדות. יש לי המון תמיכה, וכן, צוחקים עליי מדי פעם שאני מתעסקת בלרדוף אחרי כבשים, ואיזה ספורט מוזר זה. מצד שני, רגילים אלי מהסוסים".

מהן המטרות שלך בתחום?

"הצבתי שתי מטרות: ראשית, לתת מענה לרועים ולבוקרים שזקוקים לכלבים בעבודתם. יש לא מעט עדרים בארץ שיוצאים למרעה, וזו עבודה מאוד קשה. שנית, לקדם את זה כספורט מקצועי ותחרותי. בשנה האחרונה חלה התקדמות אחרי שבע שנים של עבודה".

יש עוד משוגעים לדבר?

"קשה להגיד מספר מדויק. אנשים מצטרפים לתחום ויוצאים ממנו. בגרעין הרציני אנחנו בערך 10־15 חבר'ה. לאט־לאט נבנתה בארץ קהילה – כאלה שמתאמנים באופן קבוע והולכים לתחרויות. אני משתדלת להביא מדי פעם מאמנים מחו"ל שידריכו ויאמנו אותנו וגם יקדמו אותי, כי אין לי ממי ללמוד בארץ".

נענו לאתגר

הענף של רעיית כבשים על ידי כלבים אומנם אינו מוכר בארץ, אך הוא קיים כבר מאות שנים, שבהן השתמשו מגדלי כבשים בכלבים כדי להקל על עבודתם היומיומית. "מגדלים אלו פיתחו עם השנים מיומנות רבה באילוף כלבים ושימוש בהם לניהול העדרים", מספרת אתרוג. "מדובר בידע שעבר מדוד לדור, מאב לבן, והשתכלל ליכולות מרשימות מאוד. עם הזמן התחילו הרועים להתחרות ביניהם בשביל הכיף, ובשביל להפגין את כישוריהם כמאמני כלבים ואת כישרונם של כלביהם. עד היום חלק גדול מהמתחרים המובילים בתחום הם חוואים שמשתמשים בכלבים לעבודתם היומיומית".

מה עושים בתחרות רעייה?

"תחרות רעייה היא בעצם מסלול מכשולים שעל הכלב להעביר את הכבשים. הכלב מזיז את הכבשים לאורך המסלול כאשר הוא מקבל הנחיות בפקודות קוליות ושריקות בלבד. את תחרויות הרעייה המציאו מגדלי צאן, ולכן קיימת התחשבות בטובת הכבשים. הכלב נשפט על יכולתו לנהוג את הכבשים בצורה שקטה ורגועה. כל תגובה של לחץ מיותר של הכבשים תגרור הורדת נקודות. כמו כן, נשיכה של כבשים תגרור פסילה והפסקה מיידית של המסלול".

ההתקדמות הגדולה בתחום בישראל חלה לפני פחות משנתיים. אתרוג פנתה אז למאמן אנגלי בשם צ'רלס בון־פרקינס (29), שבעצמו החל להתאמן ולהתחרות בגיל 11, והגיע לארץ כדי להעביר סדנאות בנושא. "כבר בסדנה הראשונה הוא ראה שיש פוטנציאל ושאל אותנו לגבי השתתפות באליפות העולם", מספרת אתרוג. "אנחנו בכלל לא הרגשנו קרובים לזה. הוא אמר שכל מדינה יכולה לשלוח נציג ושנירשם, כי יש עוד שנה וחצי להתאמן, וגם אם לא נצליח בתחרות, נלמד וניצור קשרים בתחום".

למרות הספק הראשוני, אתרוג החליטה להיענות לאתגר והחלה להתאמן עם הכלבה שלה באופן מקצועי יותר. אלא שבעת ההרשמה לתחרות התגלה מכשול שכמעט ניפץ את החלום על השתתפות נציגים ישראלים בתחרות בינלאומית רשמית בתחום: "צ'רלס התקשר בשמנו ל־ISDS (International Sheep Dog Society) כדי לרשום אותנו לתחרות", מספרת אתרוג. "זה היה שנה לפני התחרות. אז התברר שאיחרנו את ההרשמה בשבעה חודשים. כמה ישראלי מצדנו. מצד שני, מי סוגר הרשמה שנה ושבעה חודשים לפני? הוא דיבר בשמנו וכתב מכתב, ובסוף הסכימו להכניס שני נציגים מישראל".

אחרי שהגיע האישור על ההשתתפות, החלו מכווני כלבי הרעייה באימונים אינטנסיביים. אתרוג נסעה בקיץ האחרון למחנה אימונים באנגליה, ובון־פרקינס הגיע לארץ עוד כמה פעמים כדי לאמן את המתחרים הפוטנציאליים. "המתחרים בישראל היו חסרי ניסיון כשפגשתי אותם, ובמהלך תקופת האימון ראיתי שיפור בלתי ייאמן", הוא מעיד. "אני לא יודע אם זה קרה במקום אחר. זה מדהים לראות את זה".

שאלות וטיפים

"השתחררתי מהצבא וחיפשתי את עצמי", מתאר יצקן (26), שותפה של אתרוג לתחרות, תושב אבו גוש, בשיחה מהולנד. "עבדתי בכמה חוות צאן וראיתי את הכלבים הרועים. במקביל התחלתי להתעניין בכלבים. עבדתי בעמותת צער בעלי חיים בירושלים ועשיתי קורס לאילוף כלבי בית, שאליו הגיעה עדי להרצות. מאוד התלהבתי שיש מישהי בארץ שמכירה את התחום והתחלתי להתעניין. ראיתי סרטונים, חיפשתי מידע באינטרנט, רציתי לראות איך זה נראה. יום אחד עדי התקשרה אלי ואמרה שנפתח אצלה קורס למאלפי כלבי רעייה. מיד נרשמתי. היינו שלושה במחזור הראשון, כל אחד מאיתנו ממקום אחר בארץ. הבנתי שאני ממש מתלהב מזה ושאני צריך כלב מתאים ומקום להתאמן בו".

להולנד הם טסו שבוע לפני התחרות כדי להספיק להתאמן, משום שתנאי השטח שם, כמו גם הכבשים, שונים מאלו שבארץ. "הכל פה שונה ממה שאנחנו מכירים בארץ", מסביר יצקן. "יש כמות גדולה של כבשים על שטחים עצומים של דשא ירוק ואגמים קטנים".

אנשים הופתעו כשאמרתם שאתם מישראל?

"המשתתפים בתחרות הופתעו שיש תחום כזה בישראל. זו הפעם הראשונה שרואים משתתפים מישראל בתחרות בינלאומית. שאלו אותנו הרבה שאלות ונתנו לנו טיפים. כל מי שפגשנו היה מאוד נחמד ומפרגן, שמחו שמדינה כמו ישראל היא חלק מהדבר הזה".

אומנם יצקן ואתרוג לא הצליחו להתברג למקומות הראשונים, אבל הם כבר מחממים מנועים לקרא התחרות הבאה, שתיערך בעוד שלוש שנים. "השאיפה העיקרית היא לשפר את הכלבים ואותנו", אומר יצקן, "שניקח כמה שנוכל לקבל מהמקום הזה ונחזור לפה בעוד שלוש שנים הרבה יותר מאומנים והרבה יותר טובים, ובתקווה עם יותר משתתפים".

מה לגבי דור המשך?

אתרוג: "כרגע עוד אין לנו ליגת נוער. אנחנו חושבים שכל ספורט צריך דור צעיר, ולרובנו יש ילדים שהיינו רוצים שייקחו בזה חלק. אנחנו מטפחים את זה ומקווים שזה יגיע".

בינתיים, אתרוג ויצקן מסמנים את השגתו של מימון לפעילותם כיעד נוסף. כתחביב וכמקצוע, רעיית כבשים באמצעות כלבים אינה זולה, ובוודאי שאינה מתאימה לכל אחד. ראשית, המתחרה צריך כלב מסוג בורדר קולי. "זה כלב אנגלי שנועד לרעיית כבשים", מספרת אתרוג. "לצורך זה אנחנו מביאים כלבים מגנטיקה מאוד ייחודית מחו"ל, כי לא כל כלב יכול לעשות את זה".

בנוסף, צריך גם כבשים ומרחבים. כמו כן, המדינה לא מתקצבת את הענף, ולכן האימונים, ההשתתפות בתחרויות וההוצאות הנלוות להם אינם זוכים למימון, אלא מגיעים מכיסו של המתחרה או מתרומות. "יש לנו אפס תמיכה", אומרת אתרוג. "פניתי למשרד התרבות והספורט, שאמר שהוא נותן תמיכה דרך המועדונים הקיימים - התאחדות הכלבנים בארץ. מכיוון שבארץ לא מכירים בתעודות הבינלאומיות של הכלבים שלנו, אנחנו לא חלק מההתאחדות. פניתי ל'אתנה' (הפרויקט הלאומי לקידום ספורט הנשים בישראל - ע"ל), והם אמרו שהם מממנים רק ענפי ספורט פופולריים. קיבלנו עזרה מחברות פרטיות, אבל זה לא מספיק".

ממשרד התרבות והספורט נמסר בתגובה: "למשרד התרבות והספורט קריטריונים ברורים להגשת בקשות תמיכה ולזכות בסיוע תקציבי. הפעילות המתוארת אינה מוכרת למינהל הספורט. ככל שתהיה פנייה, המשרד ישמח לבחון את הנושא ולהתייחס בהתאם".