ביום ראשון, בתחילת השבוע, נערכו הלוויותיהם של יוסי, חנה ואלעד סלומון. הם נרצחו בליל שבת בנוה צוף־חלמיש בעת שסעדו ארוחת "שלום זכר" משפחתית שמחה ומרגשת שנערכה לכבוד הנכד שזה עתה הצטרף לחיק המשפחה. לקראת הארוחה החגיגית הכינה להם שכנתם צילה פוגל "ארבעס" - מאכל מסורתי המוגש בשבת שלפני ברית המילה. "ביום שישי", משחזרת פוגל את המפגש הקצר עם טובה סלומון, "היא באה אלי, נתתי לה את הארבעס ומתנה קטנה לתינוק, ונפרדנו בנשיקה".
זה היה ביקור קצר. בשש השנים האחרונות מיעטה סלומון, ששרדה בפיגוע ומתאוששת בבית החולים שערי צדק, לבקר בבית שכנתה. "היה לה קשה", מספרת פוגל. "היא אדם רגיש מאוד, והתמונות של הילדים, זיכרונם לברכה, הקשו עליה. אבל אין בלבי עליה, כמובן". התמונות שפוגל מדברת עליהן הן תמונות בנה אודי (אהוד), כלתה רותי, נכדיה יואב (11), אלעד (4) והתינוקת הדס, בת שלושה חודשים בלבד - בני משפחת פוגל, שנרצחו בביתם שבאיתמר בליל שבת 11 במרץ 2011. תמר, שהייתה אז בת 12, רועי, שהיה בן 8 וישי, שהיה אז בן שנתיים וחצי, שרדו בפיגוע.
ביום ראשון נפגשו פוגל וסלומון שוב. הפעם הפגיש אותן הגורל המשותף. הטרגי. "אני מסתכלת על טובה בהלוויה ורואה את ההלם", משחזרת פוגל, "והם כולם נראים בסדר, זורמים, לא בוכים, ואני יודעת מה עוד מחכה להם, כשכולם ילכו והם יישארו לבד". היא מודה שאין לה עצות טובות. "אין טיפים. אין הדרכה. מה אני אגיד לה, שיהיה בסדר? אבל לא יהיה בסדר. מה אני אגיד לה, שתמשיך? אבל אין לה לאן לחזור. המקרה שלה שונה משלנו. היא חייתה
בבית הזה עם בעלה ועם חיה, בתה הרווקה, שאיתה הייתה בקשר עמוק. לאן היא תחזור? לבית הזה, לבד, אחרי מה שקרה בו?".
"הרגשתי שאני נשאבת לזה"
עד היום מיעטה פוגל לדבר, אבל הפצע הטרי, הפיגוע סמוך לביתה והדמיון המצמרר שבין שני מעשי הרצח, מקשים עליה לשתוק. את הסיפור הכואב שלה היא שוזרת עכשיו בסיפורה הכואב של חברתה ושכנתה. "ישבנו על המרפסת, חיים ואני, ביום שישי", היא משחזרת, "היינו לבד, לא אירחנו את המשפחה, וחיים אמר לי: 'יש לי תחושה לא טובה'. היו כל מיני בומים וחשבנו שזה מגיע מהחתונה, מהכפר ממול. אבל אז התחילו להסתובב כלי רכב ביישוב, בערב שבת, וחיים אמר לי: 'חבל שכיבינו את הטלפון לפני השבת'".
פוגל כבר פנתה לישון, ולפתע נשמעה אזעקה ביישוב. אז כבר הדליקו בני הזוג את הטלפון הנייד ומצאו הודעה ממחלקת הביטחון של היישוב המכריזה על "אירוע ביטחוני" שהתרחש בשטחו. ההודעה לא ניפקה פרטים על המשפחה שנפגעה או על חומרת הפגיעה. "בתקשורת כבר כתבו על נרצחים בפיגוע בתוך היישוב", מספרת פוגל. "חיילים שהגיעו אלינו והבינו שאנחנו כבר יודעים שיש הרוגים, סיפרו לנו שמדובר במשפחת סלומון.
"בלילה ההוא לא הצלחנו להירדם. הכל היה כל כך דומה לפיגוע שלנו; גם אצלנו זה היה בערב שבת, גם אצלנו זה היה מחבל שחדר לבית. קיבלתי את זה מאוד־מאוד קשה. מעין פוסט־טראומה שכזאת, שבאה לידי ביטוי בבכי, בנפילה רגשית. גם בשריפה שהייתה כאן השנה", משחזרת פוגל את פרטי אירוע השריפה שאחזה ביישוב בסוף הקיץ שעבר וכילתה 17 בתים, "היה לי קשה. אז לא נהרגו אנשים, אבל הם איבדו את כל רכושם. היה כל כך קשה לראות את הכל נכחד".
בבוקר התעוררה פוגל למציאות המצמררת. "כולם התכנסו ליד הבית של משפחת סלומון, וכשהגענו הסתכלו עלינו והנידו בראש. זה העיק עלינו כל כך, אז ברחנו משם הביתה. לאחר מכן הגיעו אלינו שני נציגים של צוות החירום היישובי, ואיתם היה לנו טוב לדבר. הם כנראה הרגישו שאנחנו צריכים לפרוק. המראות בטלוויזיה החזירו אותי לפיגוע שלנו לחלוטין", אומרת פוגל. "זה נראה אותו דבר והרגשתי שאני נשאבת לזה, שאני לא מצליחה להתיק את מבטי. הדמיון, הדמיון הוא מה שעושה את זה כל כך קשה. התמונות האלה גורמות לך לחשוב איך הילדים שלך נהרגו. אני לא רוצה לומר 'נשחטו', כי זה עוד יותר קשה".
דרישת שלום
פוגל כועסת על פרסום התמונות בתקשורת. "זה לא באמת עוזר למישהו. זה עשה לנו כל כך רע לראות את זה, כי נחלי הדם האלה הם נחלי הדם של הילדים שלנו. זה לא שווה את זה", היא אומרת.
פוגל מעידה שהאסון שלה שינה אותה מהותית. מאז, היא מסתכלת על החיים אחרת. הפרופורציות השתנו. היא כבר לא מתעצבנת, לא לוקחת ללב. "אולי נעשיתי קצת קהה. כשאני שומעת על משהו שקרה, על מישהו שחלה או נפטר מבוגר, זה פחות מעציב אותי. זה עצוב, אבל פחות. הכל בפרופורציות. אנחנו קמים ונושמים, כי אנחנו כאלה. המשכנו בחיים. האסון לא מוביל אותנו. אנחנו ממשיכים. לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו לא נורמליים, אבל אנחנו לא הולכים ברחוב ובוכים. אנחנו נפגשים עם הילדים ועם הנכדים שלנו, אנחנו הולכים לחתונות ולשמחות, אבל זה לא אותו דבר. יש איזו מחיצה ביני לבין השמחה ויש איזו לחיצה על החזה".
לאורך כל השיחה פוגל מדגישה את חשיבות הקהילה והחברים בתמיכה לאורך הדרך. "כל מי שבא אלינו לאחר הפיגוע האחרון ולאחר הפיגוע שלנו עשה לנו טוב. מדברים על אודי ועל הילדים, על מי הם היו. עד היום אנשים פוגשים אותי ומספרים לי על הקשר המיוחד שרקמו עם אודי או עם רותי. אני אוהבת את זה. זה כמו לקבל מהם דרישת שלום". כשאני מבקשת ממנה לספר על אודי, היא נאנחת ומחייכת בגעגוע. "אהה, אודי חמודי, ילד טוב ועדין, אוהב ומשכין שלום. הוא היה בגיבוש ליחידה מובחרת, אבל נפל במיונים כי עזר לאחרים ולא חשב על עצמו. כזה הוא היה".
אחר כך מספרת פוגל על הלילה הנורא ההוא. "מיכל בתי הייתה אצלנו עם הילדים, ואני זוכרת שישבתי עם הנכדים, פתחנו ספר של שירי ילדים ושרתי להם את 'אודי חמודי'. אחר כך הלכנו לישון. ואז נקשו בדלת, והחתן שלנו אמר לבעלי: 'חיים, הרב מחפש אותך'. הם נכנסו וסיפרו שהיה פיגוע. שאלתי אותם: 'כולם הלכו?' ונסענו לקחת את מי שנשארו. בדרך לשם בכינו, כמובן. כשהגענו כל העולם כבר היה שם, ואני זוכרת שלא נתנו לנו להיכנס בהתחלה, אז חיים צעק: 'הבן שלי נרצח פה עכשיו'. לפנות בוקר יצאנו הביתה והייתה נסיעה נוראה. שתיקה מוחלטת, כל אחד התכנס בעצמו. רק במוצ"ש התחלנו להתארגן ללוויות".
לאורך מסע הלוויה של בני משפחת פוגל עמדו אזרחים בצדי הדרך ודגלי ישראל בידם. גם הפעם, בלוויית בני משפחת סלומון, הם היו שם עם הדגלים. את פוגל זה זעזע. "זה שכפל את עצמו לחלוטין. אמרתי לחיים שהכל אותו דבר, כמו אצלנו". וזה מה שנתן ונותן לפוגל כוח לחזק היום את ידי חברתה טובה סלומון ומשפחות שכולות אחרות. "העובדה שאני שם, ממשיכה לחיות ומחזקת - אני יודעת שזה נותן כוח, כי משפחות שכולות שהגענו אליהן אמרו לנו את זה".
ומה נותן לך כוח?
"הקשר עם המשפחה שלי. הזוגיות המצוינת של חיים ושלי. בכל בוקר יש לנו זמן לבד, ביחד, ודברים נפתחים. זה עוזר. אני מקווה שיהיה לנו הכוח להמשיך, ואני מקווה שגם מי שלא הכירו היטב את אודי, את רותי ואת הילדים, יכירו אותם דרך הסיפורים. טוב לי כשהנכדים שלנו מספרים על הדודים ועל בני הדודים שלהם. לפעמים אני חושבת לעצמי איפה הם ואם הם שומעים אותנו ורואים אותנו. אני גם מוסרת להם דרישות שלום. גם עכשיו, לפני שקברו את יוסי, את חיה ואת אלעד, לחשתי: 'תמסרו להם ד"ש'".הפי