"אם יש מישהו שיכול לצאת מהמצב הזה, זה אופק", אמר מפקדו של אופק קלוגמן, ששירת ביחידת אגוז, להוריו למחרת תאונת האופנוע הקשה שעבר, בעוד הוא נאבק על חייו לאחר שנפצע אנושות. גנאדי, אביו של אופק, השיב לו: "בטוח. אם יש חור אחד שממנו הוא יכול לצאת מהמצב הזה - אופק ימצא אותו". ארבעה ימים לאחר מכן אופק נפטר.
גנאדי ומרים קלוגמן, הוריו של אופק, החליטו לתרום את איבריו. אופק, שהיה אלוף ישראל באגרוף לנוער, נפגע בשבת שעברה לפנות בוקר בתאונת דרכים בכביש 79, קרוב לצומת סומך. האופנוע שעליו רכב עם חברו החליק, והשניים הוטחו במעקה הבטיחות שבשולי הכביש. קלוגמן נפצע בראשו. צוות מד"א פינה אותו במצב קשה מאוד לבית החולים רמב"ם, שם הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי ועבר שני ניתוחי ראש מורכבים, אך כל המאמצים לא הועילו, וכאמור הוא נפטר כעבור ארבעה ימים. חברו נפצע באורח קל־בינוני.
קלוגמן, בן 19 במותו, תושב נצרת עילית, היה מתאגרף שהגיע לפסגה והוכתר כאלוף ישראל, אך הוא העדיף להתגייס לצה"ל ולשרת כלוחם באגוז. "הוא היה ילד שובב יותר מכל הילדים. מגיל אפס הוא עשה שטויות", סיפר אתמול אביו. "הוא אהב ספורט, אהב שחייה, אהב ג'ודו. מגיל 5 הוא עסק בספורט, הלך אחרי אחיו הגדול להב (21) ותמיד ראה בו מודל לחיקוי. מה שלהב עשה, הוא היה אחריו. כשלהב עזב את הג'ודו, אופק מיהר לעשות כמותו. אופק תמיד התעלה על כולם והגיע להישגים. הוא היה עושה כל דבר שאחיו עושה, אבל קצת יותר טוב".
איך אופק הגיע לאגרוף?
"בעקבות אחיו. אבל באגרוף, לעומת הג'ודו, הוא רצה ללכת עד הסוף והיו לו נתונים, הוא היה בנוי היטב והפך לאלוף בגיל צעיר מאוד. הוא רצה להגיע לאולימפיאדה - והוא היה מגיע לשם. הוא היה הכי טוב בארץ לגילו, אבל באיזשהו מקום בדרך הכל השתבש".
מה קרה?
"אופק רצה להיות לוחם בצבא. הוא רצה להתגייס ולהשתבץ ביחידה קרבית. ברגע שהוא הבין שאם יהיה ספורטאי מצטיין הוא לא יוכל להיות ביחידה קרבית, הוא בחר בצבא והעדיף אותו. הוא התגייס ליחידה מובחרת, לאגוז, ונטש בשלב הזה את האגרוף. אני לא יודע אם הוא היה חוזר, אבל הצבא היה כל עולמו. הוא רצה כל הזמן להגיע ליחידה קרבית, והוא הגיע. בשביל הצבא הוא ויתר על הספורט שהוא היה בו הכי טוב בארץ. מי עושה כזה דבר?".
אופנוע חדש
האב מספר בכאב רב על אחת האהבות הגדולות בחייו של אופק: אופנועים. הוריו לא היו מרוצים מהתחביב המסוכן, בלשון המעטה. "את האופנוע הראשון מכרתי לו לחלקי חילוף", מספר האב. "כשהוא קנה את האופנוע השני, אמרתי לו שאשרוף אותו, אז הוא קנה אוטו וויתר. ואז, יום אחד שמתי לב שכל הכסף שהוא חסך הוצא מהחשבון שלו. שאלתי אותו מה קרה, והוא סיפר לי שהוא הוציא אותו לבזבוזים. הוא אמר לי שזה כסף שלו ושהוא יעשה בכסף מה שטוב לו. ואז הוא סיפר לאמא שלו שהוא קנה אופנוע. הוא קנה את האופנוע חודש לפני התאונה".
מה אתם יודעים על התאונה?
"הוא לא נסע מהר. הוא נסע במהירות של 60 קמ"ש. אבל כשהוא עף מהאופנוע והתנגש במעקה הבטיחות, הוא נפגע בראש, וזה מה שהרג אותו. הוא לא שיחק בטלפון. החבר מאחור סיפר שהוא לא התעסק בדברים אחרים. לא ברור מה קרה שם. אנחנו יודעים בוודאות שהוא לא נסע מהר. האפשרות של הטלפון נפסלה כי קיבלתי את הנייד שלו שלם. הוא היה בכיס שלו. הוא היה נהג מצוין".
מה הם עשו בכבישים ב־5 לפנות בוקר?
"הם היו במסיבת גיוס. בחצות בערך, כמה שעות לפני התאונה, דיברתי איתו בפעם האחרונה. הוא אמר לי שאם אני רוצה, הוא יבוא הביתה להגיד שלום ויחזור למסיבה. בסוף המסיבה הוא הקפיץ את החבר שלו לביתו. החבר גם גר בנצרת עילית, ממש קרוב. הם היו בדרך הביתה, ואז קרה מה שקרה".
איך שמעתם את הבשורה?
"ב־8 בבוקר הגיעו מקצין העיר, ואמרו לנו להתלבש כי אופק ברמב"ם. הגענו לשם, והוא כבר היה אחרי שני ניתוחים. ארבעה ימים נלחמו על חייו, אבל הוא לא הצליח. הוא ניסה. אני בטוח שהוא נלחם עם הרופאים".
מתי הבנתם שכבר אבדה התקווה?
"כשהרופאים בדקו וקבעו כי הפגיעה בראש היא קשה מאוד, ושיש למעשה מוות מוחי. זה אומר שאפשר להשתמש באיברים, אבל שהוא כבר לא יחזור לעצמו".
מה עבר לך בראש באותו הרגע?
"ידענו שהוא ילד חזק מאוד ולא עזבנו אותו. חיכינו לנס. הייתי בטוח שהוא יצא מזה. ידענו שאם יש פתח, הוא יעבור דרכו ויחזור לחיים. ידענו שאם יש דלת, הוא יפרוץ אותה ויחזור אלינו. הכל היה סגור בפניו. חבל. למרות שהייתי בטוח שהוא יתגבר, זה לא קרה. כאמור, גם המפקד שלו אמר לנו שאם מישהו יכול לצאת מזה, זה רק אופק. הוא ילד שנלחם עד הסוף, בכל מקום. הוא לא ויתר על כלום. הייתי בטוח שגם הפעם לא יוותר, אבל כנראה זה היה חזק ממנו. הוא היה לוחם אמיתי, אבל הקרב הזה היה קשה לו".
"בלב שלם"
רופאי המחלקה הנוירוכירורגית נלחמו על חייו במשך ארבעה ימים רצופים, אך לבסוף נאלצו לקבוע את מותו. משפחתו של אופק ז"ל לא היססה וביקשה לתרום את איבריו ולהציל את חייהם של אחרים. "אם היו שואלים את אופק, הוא היה עושה בדיוק את מה שעשינו", אומר אביו. "החיים של אופק היו חיי עזרה ונתינה לאחר, זו הייתה המהות שלו. זה בדיוק מה שהוא היה עושה. אנחנו מאושרים שיכולנו להציל אנשים".
הם תרמו את לבו, שהושתל בגבר בן 65; הכבד הושתל בגבר בן 51; שתי הריאות נתרמו לאישה בת 35; כליה אחת הושתלה בגבר בן 47; וכליה שנייה בנער בן 15.
גנאדי כואב, אבל נרגש מהצלת חיי האחרים. "אנחנו ממש שמחים על כך", הוא אומר. "הלב שלו פועם אצל מישהו אחר, הכבד, הכליות והריאות - אמרנו להם שייקחו הכל. כל מה שיכול להציל חיים, כולל עור, גידים וקרניות. את הכל נתנו בשמחה רבה". הוא אף מציין כי היה שמח לפגוש את האנשים שבהם הושתלו איבריו של אופק.
גנאדי גם נושא איתו גם מסר: "מה שנותר לי זה לבקש מכולם שייסעו בדרכים בזהירות, שלא יקנו אופנועים. בכל יום מת מישהו על אופנוע. זה פשוט נורא. שישמרו על עצמם. חבל לסיים את החיים רק בתחילתם".