ג'וזף מאיוואה מקניה תמיד חלם להיות רופא. הוא גדל בצל הסיפורים על מות אחותו הגדולה בגיל 8, בשל היעדר שירותי רפואה בכפר, ומשחר ילדותו צייר בעיני רוחו את החלוק שילבש ואת הכבוד שירחשו לו כאשר יציל חיים של אחרים. כשהיה בן 9, נפל אביו מעץ דקל גבוה ואיבד את ראייתו ואת רגליו. אחרי ההלם והעצב על האב, איכר שייצר יין מתמרים ונאלץ לחדול מעבודתו, ההתפעמות ממלאכתם של הרופאים רק הלכה וגברה.
"מאוד התרשמתי מכך שהרופאים ושאר נותני שירותי רפואה עזרו להחזיר לו את הראייה לאחר התאונה, למרות שלא יכול היה ללכת יותר. זה חיזק את הרצון שלי להפוך לרופא", אומר מי שהפך לרופא בכיר במחלקה לרפואת ילדים בבית החולים האוניברסיטאי אחמדו בלו שבצפון ניגריה, ולחבר באיגוד הילדים של ניגריה ובקולג׳ המערב־אפריקאי של רופאים. "החלום שלי הפך למציאות למרות העוני הרב שבו היינו שרויים, בעזרת אמי שהשיגה במאמץ רב
את הכסף לממן את הלימודים שלי, ובעזרת סטודנט שלמד שנה מעלי והלווה לי את הספרים שלא יכולתי לרכוש לעצמי".
מאיוואה הוא אחד מבוגרי המחזור השלישי של תוכנית ה־MA הבינלאומית להתפתחות הילד למדינות מתפתחות של אוניברסיטת חיפה, שאליה הגיע בעקבות התמודדויות קשות.
"במשמרת הראשונה שלי, במחלקה לטיפול נמרץ לתינוקות, כמעט איבדתי תינוק בן שמונה ימים שנולד לזוג מבוגר לאחר 20 שנות ניסיונות", הוא משחזר. "התינוק היה זקוק לעירוי דם לטיפול בצהבת. עשיתי ניסיון לחדור את הווריד הטבורי, אבל נכנסתי בטעות למקום לא נכון, מה שהביא למצב חירום. למרות זאת הצלחתי להחיות את הילד בעזרת הצוות הרפואי שהיה איתי. במקרה אחר, לא יכולתי להציל את החולה מפני שהתפתח אצלו שיתוק מוחין ואין לנו טיפול מתאים לזה. זה גרם לי לתסכול ולחיפוש מסגרת שבה אוכל לשפר את המיומנויות שלי בטיפול בבעיות מסוג זה ובבעיות הקשורות לכך".
"המוטיבציה שלי בחיים היא תמיד לעזור לאנשים, בעיקר לאלה שלא בריאים, עם האמצעים שעומדים לרשותי. המניע שלי הוא תמיד להיות מוכן. אף פעם אי אפשר לדעת מה יזמנו לך החיים. בזמן התוכנית בחיפה הרחבתי את הידע שלי על הפן החברתי־נפשי בהתפתחות הילד, שכמעט לא קיים בהשוואה למדינות מתפתחות. זה חשף אותי לתיאוריה שלפיה ילדים החווים התעללות או הזנחה וחשופים לאלימות מפתחים בעיות רפואיות. נחשפתי לשיטת התערבות שנקראת 'מעגל ביטחון' שאני יכול ליישם עכשיו על ילדים החשופים לבעיות אלה בארץ שלי. למדתי גם שצריך להקים קבוצת תמיכה פסיכולוגית לילדים פגיעים כמו יתומים להורים שמתו ממחלות כמו איידס, מצב שכיח מאוד באזור שלנו".
סוכני שינוי
התשובה לשאלה עם אילו חוסרים ואתגרים מתמודדות המדינות המתפתחות כשמדברים בהתפתחות הילד, היא ארוכה. מאיוואה וחבריו נחשפים אליהם יום־יום. מושגים ומקצועות כמו קלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק,
למשל, כלל אינם מוכרים שם. פרופ' אבי שגיא־שְורץ, ראש המרכז לחקר התפתחות הילד וראש התוכנית הבינלאומית ללימודי תואר שני בהתפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, מספק רשימה חלקית: "בהרבה ארצות באפריקה עדיין ישנה השפעה שבטית. ילד חריג עם אוטיזם או פיגור, למשל, נחשב לקללה. לעתים מעלימים ילד כזה, נוטשים אותו ופוגעים בו. התלמידים לומדים להתמודד עם סוגיות אלה כדי לסייע למשפחה לקבל את הילד החריג לא כקללה. בהרבה מקומות יש כיתות עם מספר עצום של ילדים, אפילו עד 100. עדיין אפשר לצפות במורים שמשתמשים בשוט למטרת משמעת כפרקטיקה מקובלת. הזכויות של ילדים לא נשמרות, וילדים צעירים רבים מסתובבים ברחובות למטרת פרנסת המשפחה. בנוסף, אין מרכזים לגיל הרך. התלמידים שלנו נחשפים למשל למרכזים לגיל הרך ולטיפות חלב. אין מספיק שיח בין בעלי מקצוע שונים למערכת הציבורית, הדגשת התפקיד גם של האב במשפחה כמעט לא קיימת והורים לא מודעים לתפקידם כהורים".
"הם כמעט לא מעורבים בנעשה בבתי הספר, והתלמידים שלנו מנסים להביא לשינוי. בחלק גדול מהמשפחות שגרות בכפרים מרוחקים מערי הבירה, גם האב וגם האם עוברים אל העיר ללא הילדים כדי להשיג מקורות קיום. ילדים מאוד צעירים נשארים עם קרובי משפחה. להורים אין מודעות לנזקים האפשריים של פרידות ארוכות טווח מילדים כה צעירים. ישנם הרבה ילדים נטושים שמוצאים את עצמם במוסדות מאד ירודים מכל בחינה אפשרית. מושג האומנה כבית אפשרי לילדים במצוקה כמעט לא קיים".
"המוטיבציה העיקרית להביא תלמידים מארצות מתפתחות נובעת מתחושת אחריות חברתית לא רק כלפי ילדים בישראל, כי אם גם כלפי ילדי העולם המתפתח שחווים הרבה מאוד חסכים ואף סכנות קיומיות ותוחלת חיים קצרה", מדגיש פרופ' שגיא־שְורץ. "אנו רואים בתוכנית שליחות של תיקון עולם. המרכז לחקר התפתחות הילד יצר וצבר ידע משמעותי בארץ ובעולם, ומוכר במיוחד במומחיותו בחקר נושאים הקשורים להתפתחות רגשית וחברתית של ילדים ויחסי הורים־ילדים בהקשרים חברתיים ורב־תרבותיים שונים. התוכנית שלנו היא רב־תחומית ומאפשרת לבעלי מקצוע שעובדים עם ילדים להיחשף לידע בסיסי ועדכני בתחום התפתחות הילד ולשדרג באופן משמעותי את איכות עבודתם ומעמדם המקצועי. הפרויקט מותאם לכל סטודנט באופן אישי, בהתבסס על ניסיונו ותחומי העניין שלו, כדי שיוכל לממש את תוכנית הפרויקט בארץ המוצא עם השיבה הביתה ולהפוך לסוכן שינוי".
"השמיים הם לא הגבול"
שיקהא קשיאפ, עובדת סוציאלית ממומבאי ובוגרת מצטיינת של התוכנית, מספרת בערגה על ילדות בצפון הודו, במשפחת מתנדבים שנסעה בעקבות משימותיה החברתיות ממקום למקום. "הייתה לי תמיד נטייה לצד האנושי של החיים ושאלתי הרבה שאלות", היא נזכרת. "בילדותי השתתפתי בהרבה תחרויות. הוריי העריכו אותי באותה מידה, בין שזכיתי ובין שלא. זה לימד אותי שאפשר ללמוד הרבה מהצלחות ומכישלונות. אנחנו רק צריכים את האנשים הנכונים ואת הרוח המתאימה כדי שנמשיך להתקדם. המוטיבציה שלי בחיים היא הידיעה שפעולות קטנות יכולות ליצור שינוי גדול", היא אומרת.
עם הכבודה הזו היא פועלת בארבע השנים האחרונות למניעת סחר בבני אדם. המפגשים קשים, קשים מאוד. "מעבודתי באזורי סכנה אני מאמינה שסחר באנשים הוא מעשה הדיכוי הלא אנושי ביותר", היא מספרת.
"בזמן עבודתי בקאמאטיפורה (רובע החלונות האדומים של מומבאי - כס"ו), אחת המטופלות שסחרו בה לשירותי מין שרפה את עצמה מחוץ לבית הזונות מתוך לחץ ותסכול. החלק העצוב הוא שהיא לא דמיינה מה תעבור הבת שלה בת ה־4 Îלאחר שראתה את אמה מציתה את עצמה. להחזיר את חייה של הילדה למסלולם זו הייתה המשימה הקשה ביותר. הרשויות, שקיבלו את המשמורת על הילדה, העבירו אותה לבית מחסה של הממשלה, ושם לעתים המצב גרוע יותר מלחיות ברחוב. כאב לי לראות את הילדה במצב לא טוב שוב ולא הייתה שליטה, מפני שהרשויות חשבו שהפעולה שלהם הייתה הדבר הטוב ביותר עבור הילדה. הדבר הכי חשוב שלמדתי בישראל הוא העובדה שלשנים הראשונות בחייו של ילד יכולות יש את ההשפעה הגדולה ביותר על המשך חייו. אני חושבת שארצי צריכה להשקיע יותר תשומת לב ומומחיות לחיזוק הבסיס לחייו של כל ילד, ולהתמקד בקשר ההרמוני בין ההורים לילדיהם".
אפינס צ'בנגי מקניה היא אחות מוסמכת ובעלת תואר במדעי החברה. בשנת 2006, עם סיום לימודיה, החלה להתנדב בבית יתומים ולעבוד כאחות מחקר במחקרים קליניים שונים, ובהמשך בקרן המסייעת לילדים ומתבגרים עם איידס. היא גדלה באזור הכפרי של החלק המערבי בקניה, בת בכורה להורים שהיא מגדירה קפדנים במיוחד. "גדלתי במשפחה של בנות. בחברה האפריקאית, מעמדן של ילדות מעורער מאוד, ורובן מתחתנות בגיל צעיר במיוחד", היא מספרת, "אף על פי שגדלתי עם הורים קפדניים, אני רואה בזה היבט חיובי כי הם באמת עודדו אותנו ללמוד קשה. תמיד אמרתי לעצמי שמה שגבר יכול לעשות אני יכולה לעשות טוב יותר, ולכן עשיתי את המיטב".
המוטיבציה האפילה על הקשיים האובייקטיביים: יום־יום צעדה לבית הספר ברגליים יחפות, ובצהריים צעדה בחזרה לביתה כדי להכין ארוחת ערב לאחיותיה, ושוב – לשיעורי הערב. "בלילה הייתי צריכה לעשות קודם את מטלות הבית, ובסופו של דבר הייתי עייפה מדי כדי להכין את שיעורי הבית. לכן קיבלתי מכות בבית הספר. נשבעתי לעצמי לעבוד קשה כדי שילדיי לא יצטרכו לעבור את מה שעברתי. אף שלא למדתי בבתי הספר הטובים ביותר, האמנתי בעצמי והיה לי ביטחון בתוכי", היא משחזרת.
"המשמעות של לגדול עם הורים קפדניים היא שהייתי צריכה להיות פרפקציוניסטית. אמא שלי כתבה לי שירים כדי שאדקלם אותם במהלך אירועי חג המולד. פעם אחת פשוט סירבתי לדקלם. אמרתי לה שלא אקרא את השיר כי הרגשתי שאני גדולה בשביל זה. כולם ידעו כמה אמי הייתה נוקשה, ולהפתעתם פשוט עמדתי על שלי. היא עצמה לא האמינה, כי אף אחד מעולם לא התנגד להוראות שלה. הצלחתי לעשות את זה והיא אמרה שיש לי ביטחון שהיא לא יכולה להבין. אז הבנתי שיש בי כוחות שיכולים להביא אותי למקומות, והנה, זה נתן לי כוח להמשיך".
כבוגרת מצטיינת של התוכנית הבינלאומית להתפתחות הילד למדינות מתפתחות באוניברסיטת חיפה, היא מסכמת: "אני מצפה לתת בחזרה לילדות בארצי. בשבילי השמיים הם לא הגבול. כאשר מחנכים אישה, מחנכים את החברה כולה. אני מאמינה שלנשים יש חוש נוסף. אנחנו רואות מעבר למחר ורב־משימתיות. כאשר ניתנות לנו תמיכה והזדמנות, אנחנו לא פחות ממעולות, אך בנות רבות בארצי עדיין מקופחות ולא מקבלות תמיכה להתפתחותן. אני רוצה שהחברה בקניה תאפשר לנערות לעמוד על זכויותיהן ולהביע את עצמן ללא פחד".