ניצחה את החיים: ד"ר נונה הפכה לאימפריה בניגוד לכל הסיכויים

עכשיו כשהיא אימפריה של שיקויים ותכשירים, כשהיא כוכבת בוהקת במולדתה המתנכרת, כשהיא המנצחת המצולקת של הסרטן - לא שוכחת נונה קוכינה שאת חייה היא חייבת לחתול שחור.

כארבע שנים לאחר שנולדה אחותה הבכורה - כיום שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר - שוב הרתה האם. אבל ילד חדש לא היה בתוכניות של קצין הצבא האדום גרישה והמורה רעיה. לאחר שאיבדו את משפחתם בשואה, הרגישו שלא אגרו כוחות להעמיד לעצמם משפחה רחבה. אבל בברית המועצות של ראשית שנות ה–50 הפלות לא היו חוקיות. מי שבכל זאת נזקקו לכך, הלכו בחשאי אל הבבושקות. בדרך לאחת מהן חצה חתול שחור את מסלול מכוניתם. גרישה שכנע את אשתו שזה סימן רע, עשה פניית פרסה וההריון נשמר.

הודות לאותו חתול חסר מנוח נולדה לפני 63 שנה בלנינגרד - כיום סנט פטרסבורג - מי שתהיה ד"ר נונה. "את כמו חתול, תמיד נופלת על הרגליים", נהגה אמה לומר לה. "היא הייתה קטנה ועקשנית", משרטטת אחותה סופה. "מוכשרת, הכי טובה בתיכון, הכי טובה באוניברסיטה".

נחושה מאוד?

"היא הייתה גיבורה, ילדה עם גוף קטן. עמדה במבחנים שגברים לא היו עומדים בהם".

השורדת היחידה

הקריירה הצבאית של אבא תעצב את נונה קוכינה. המשפחה נדדה בין הבסיסים, והבת למדה להסתגל, להתערבב, להקסים ולרכוש חברים חדשים. "לא פחדתי משפות ומאנשים", היא מתוודה באוזני.

הפגעים שאיתם תתמודד יזריקו פלדה לוורידיה. כשהייתה בת 4 חלתה בפוליו עקב פגם בחיסון שנועד למנוע אותו. 30 מילדי הגן שחלו כמותה לא שרדו. היא ניצלה הודות לעקשנותה ולשוחד שהרעיפה אמה על רופאיה.

כעבור שמונה שנים, היא כבר ילדת טבע ידועה, טיפסה על עץ, שברה את הענף שעליו ישבה ומארבעה מטרים נפלה על הגב וספגה פגיעה איומה בעמוד השדרה. כדי למנוע ממנה שיתוק לצמיתות, המליצו הרופאים לחבר את החוליות בשני מוטות ברזל. האם התנגדה והיא הועברה לטיפול בסנטוריום שיועד רק לאנשי צבא. שנה הייתה כלואה בגבס. אביה שירת בגרמניה, ורוב הזמן הייתה לבדה. גם כאן הגניבה אמה מעטפות לצוות שישמור על הילדה הבודדה. רופא מסור שטיפל בה אחראי להחלטתה להיות רופאה.

חולפות ארבע שנים, ונונה, תלמידה מצטיינת, ניגשת לבחינות הכניסה לפקולטה לרפואה באוניברסיטת מינסק. תחושתה טובה, אבל באחת הבחינות היא אינה מקבלת את הציון הגבוה שלו ציפתה. היא שואלת את עצמה למה, ובראש הולמת שיחה שקיימה פעם עם אבא. "נונה, את צריכה לעזוב", אמר לה, "כיהודייה אין לך עתיד במדינה הזאת".

כשהיא מתכוננת למועד ב', כדי לשפר את הציון, מופיעה נפיחות תחת עין ימין. והיא גדלה והולכת ומתפשטת, אך נונה מתעקשת לגשת לבחינה. למחרת היא מתעוררת עם קשיי נשימה. בבית החולים במינסק לוקחים ביופסיה מהפנים ומהצוואר. כעבור עשרה ימים קובעים תור דחוף במחלקה האונקולוגית. אבל היא רוצה ללכת לאוניברסיטה, שבאותו יום אמורה לפרסם את רשימת המתקבלים לרפואה. מחליטים שבמקומה ילך אבא. "אני בטוח שיהיה בסדר", הוא מרגיע לפני שהיא יוצאת עם אמה לבית החולים.

לא בדיוק. כשהיא ממתינה בחוץ, מבשר הרופא לאמה שזה סרטן קטלני. סרטן בלוטות הלימפה. יש לעקור עין ולסת ורק אז אולי תישאר בחיים. הן שבות הביתה ופוגשות אבא צוהל. גרישה מחזיק סינר רופאים: "התקבלת לרפואה", הוא מתחיל לברך - ומיד קופאות מילותיו באוויר. "יש רק דרך אחת להציל את הילדה", אומרת רעיה לבעלה. "שים עליך את המדים וטוס איתה ללנינגרד, לבית החולים לאנשי צבא בכירים".

למחרת הם שם. לנינגרד מאשרת את האבחנה של מינסק. משום שהגידול יושב על כלי דם ראשיים דוחים את הניתוח. מנסים הקרנות. ההקרנות לא מצליחות. הגידול לא מתכווץ. מאשפזים. 20 חולות איתה בחדר. בכל בוקר נחשף מזרן מקופל של מישהי שהלכה לעולמה. היא מנסה להיאחז בתקווה. מספרת לשכנה למיטתה שיש לה תוכניות. שהיא רוצה להיות רופאה. אבל השכנה שופכת עליה דלי של קרח: "מכאן לא יוצאים רופאים, זולוטקה (זהב שלי, ברוסית), מכאן לא יוצאים כלל".

מחזירים אותה למינסק, שתמות בבית. המשפחה באה להיפרד, אבל אמא שוב על בריקדות. היא מחזירה אותה ללנינגרד. נכנעת לניתוח למרות שלל הסיכונים שמעלה הפרופסור המנתח. כל סטייה, הוא מדגיש, אפילו מיקרוסקופית, תפגע בעורק הראשי ודינה מוות.

מתחילים. לצדו שני משתלמים סינים. שש שעות הוא חותך, מנקה, תופר, משתדל - ופוגע בעורק הראשי. קודר הוא יוצא אל ההורים, מאיץ בהם להיפרד מהילדה בדקות שעוד נותרו לה. כשגרישה רואה את בתו, הוא מאבד את ההכרה. רעיה אוחזת בידה, מרגישה שהיא חמה וזועקת: "הילדה חיה". באישון לילה, ובאין רואה, שני המשתלמים, מומחים ברפואה סינית, תופרים את העורק ועוצרים את שטף הדם.

את טיפולי ההקרנות והכימותרפיה בהמשך קונה אמה בשוק השחור. מטיסה על חשבונה אונקולוג חשוב ממוסקבה ללנינגרד. אחרי ארבעה חודשים נונה שבה בריאה הביתה. רק הצלקת העמוקה בצווארה תהיה שם תמיד.

ומעבר לצלקת, מה נשאר איתך מאז?

"הרצון לחיות, הרצון להעז ולהיאבק".

אמא חורגת

באיחור של שנה מתיישבת נונה קוכינה באולם ההרצאות של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת מינסק. מהימים הראשונים היא כובשת את המקום הראשון ברשימת התלמידים. תוך כדי כך היא מוצאת זמן להיענות להצעת אמה ולהתחתן עם סאשה.

לאחר שהיא יולדת את בנם דוד, הנישואים מתפרקים והפרידה בלתי נמנעת. פרידה טראומטית אחרת היא מאחותה סופה, שיוצאת לארץ עם בעלה אוסקר. לאילן כפיר ודני דור, מחברי "ד"ר נונה, להעז, להצליח", אמרה סופה לנדבר: "הפרידה מנונה הייתה קשה לי, כל כך אהבתי את אחותי הקטנה". אביהן גרישה נפטר שבועיים אחרי ששמע שסופה עומדת לעזוב.

בבנק הדם שבו היא עובדת כסטודנטית, מכירה נונה את בנימין. רופא שרמנטי ובנו של שר הבריאות בממשלת בלארוס. מה שמתחיל במבטים גנובים הופך לרומן גועש. תוך חודשים הם מתחתנים. כשנונה מגלה שהאיש משועבד לוודקה, היא כבר הרה עם פאינה, שתהיה ציפי.

המשבר בנישואיה מקביל למשבר בקריירה. היא מסיימת בית ספר לרפואה, מוזמנת לראיונות עבודה, מהפנטת את שומעיה, אבל במשרה זוכה תמיד מועמד שהספרה 5 (יהודי) לא מוטבעת בתעודת הזהות שלו. באחד מרגעי הפיכחון שלו, היא מצליחה לשכנע את בנימין שרוסיה היא אמא חורגת. שעליהם ללכת ממנה.

את בקשת העלייה לישראל הם מגישים יחד. התשובה השלילית מגיעה במהירות. אף על פי שאין הנמקות, ברור שבתו של פולקובניק (אל"ם) שלמדה רפואה על חשבון המדינה, תשמע "נייט" מהדהד. חברים מייעצים שתעקור לווילנה, שם טובים הסיכויים להשיג אשרה. היא מאמינה שהמעבר ייטיב גם עם חייה האישיים. היא מתבדה. כשבעלה אינו מחבק את הבקבוק, הוא מחבק נשים אחרות. היא מגישה בקשת גירושים ובקשה אישית - ללא בעלה - לעזוב את ברית המועצות.

ללהבות חייה בווילנה נוסף טלפון קשה ממינסק. אמה חלתה בסרטן והרופאים חסרי אונים. מטיסים אותה ללנינגרד ומגלים שהסרטן כבר שיגר גרורות. בקור של מינוס 40, ולאחר ששכנעה את הטייס שאמה לא תמות בדרך, היא מעלה אותה לטיסה למינסק. אבל בבית החולים מסרבים לקבל אותה. "צעקתי ובכיתי והדמעות שלי נהיו לקרח", אומרת לי נונה. אבל אין לה ברירה. היא חייבת להתאושש. תמיד התאוששה. לאחר שהיא משחדת את הצוות ומתחייבת לטפל בעצמה באמה, נותנים לרעיה להתאשפז.

בישראל מנהלת סופה מאבק עיקש להתיר לה להיכנס לברית המועצות כדי לראות את אמה הגוססת. "יום אחד התייצבה אצלי אישה יפה ובוכייה", מספר חיים צ'סלר, אז (1987) מזכ"ל המועצה למען יהודי ברית המועצות, והאיש שייסד את "לימוד FSU". סופה לנדבר הייתה אז פעילה מוכרת בקרב העולים. היא משתפת אותו בתוכניותיה לבקר את אמה הנוטה למות. "חיים רצה מאוד לעזור והתגייס", מספרת לי שרת הקליטה.

מחשש שתיעצר, הוא מנסה להוריד אותה מהתוכנית לחדור לשגרירות הרוסית בווינה. לבסוף הוא יוצא איתה, למרות איומי הממונים לפטר אותו. "היה חורף קר מאוד, אולי מינוס 10", היא נזכרת. לנדבר תופסת את מקומה בתור הפונים לקונסוליה, מגיעה אל הקונסול שבסוף האולם, מקבלת סירוב לבקשתה ומאיימת לפתוח בשביתת רעב אם לא תיפגש עם השגריר. "השגריר היה מלא סימפתיה אלי", היא זוכרת.

מה בדיוק אמרת לו?

"שאמא הולכת למות, ששמונה שנים וחצי לא ראיתי אותה, שאבא היה קצין בצבא האדום. הייתי בסערת רגשות".

תחושה של חוסר אונים?

"אתה מרגיש שהגורל שלך בידי אדם אחד".

השגריר מקשיב ומשיב: "ילדה שלי, לו זה היה בידיים שלי הייתי נותן לך, אבל אני מבצע פקודות".

בשעות האלה צ'סלר מחפש את הגג הכי גבוה בווינה כדי לזנק ממנו. הוא בטוח ששוב לא יראה אותה. שנעצרה והושלכה לעד למרתפים. הוא מפעיל את משרד החוץ בירושלים, בסיוע ח"כ עוזי ברעם, אז יו"ר ועדת העלייה והקליטה, מגיע לקנצלר פרנץ ורניצקי שפונה לעמיתו הסובייטי ניקולאי טיחונוב. רק בערב היא מקבלת את הצעת השגריר לסייע בתנאי שתמתין לתשובה בארץ. כשהם נוחתים בנתב"ג, זועמים מקבלי פניהם: "למה חזרתם?". מתברר שלא שמעו את כריזת השדה בווינה שלא לעלות לטיסה לארץ כי זכתה באישור הנכסף.

למחרת בבוקר היא מקבלת הודעת תיקון בביתה באשדוד: "לא את קיבלת אישור כניסה לברית המועצות, אמך ואחותך, שני ילדיה וסבה קיבלו היתר יציאה". צ'סלר חוגג עם סופה. אז עדיין אינו יודע שהדרמה הזאת תביא לו את אחותה לזרועות "לימוד FSU" שיקים.

המרק האחרון

במינסק טסה נונה לבית החולים לבשר לאמה, אבל מוצאת מיטה ריקה. לאחר שהרופאים החליטו שאין דרך לטפל בה הועברה למסדרון. "איך אקח אותה הביתה?", היא מטיחה בצוות, "בחוץ סופת שלג נוראה". היא טסה לרחוב, עוצרת מונית, אבל דווקא בזאת גבו של נהגה תפוס ואין הוא יכול לתת יד. בשמיכה גדולה שבמונית עוטפים את אמה ושניהם מושכים אותה למושב. מעלים אותה לקומה השלישית בבית הסב.

האם מצליחה לגייס את כוחותיה הלא קיימים כדי למסור לנונה חיסכון בסך 70 אלף רובל (אז כ–35 אלף דולר) ויהלום גדול. היא מבינה שזאת פגישתן האחרונה ובפיה משאלה אחרונה: שבתה תכין לה מרק מעשה ידיה. לאחר שלוש כפות היא מתה בזרועותיה של נונה. יומיים בדיוק לאחר שהותר לה לצאת אל החופש. בבוקר קפוא, כשרק בתה ואביה מלווים אותה, נטמנה רעיה–חיה בבית הקברות היהודי במינסק.

פחות מיממה לאחר שקברה את אמה, נונה שבה לווילנה ומתחילה לארגן בחשאי את מבצע העזיבה. היא חוששת שהגרוש שלה יגלה זאת וימנע מבתם פאינה לעזוב. אינה אומרת דבר לילדים ואת הרהיטים אינה מוכרת. מחביאה במטען את הכסף מאמה. את היהלום הגדול היא מסתירה על גופה. אבל ביום שבו היא עומדת להרים עוגן הכל עומד לקרוס. בנימין, שאולי חש במשהו, מודיע שהוא רוצה לקפוץ לביקור. נונה מבקשת שיבוא עוד שעתיים ופותחת בבריחה הגדולה מהכפור.

היא מלבישה בזריזות את הילדים, אוספת את סבא מישה בן ה–90 ומצטיידת בחמאה ביתית ובבקבוקי וודקה כדי לשחד את המוכסים. מוציאה את הנשמה לנהג המונית. שלא תחמיץ את הרכבת מווילנה לעיירת הגבול צ'ופ. כעבור שעתיים, כשבנימין פוגש דירה ריקה, נונה וילדיה כבר ברכבת. הוא טס לשדה התעופה כדי לעלות למטוס ולעצור את משפחתו לפני שתחצה את הגבול.

בבדיקה בגבול מתגלים במזוודותיה פעמונים עתיקים וכפיות כסף. המוכס מצווה: "לזרוק, לזרוק הכל". היא מבינה שזו שעת החמאה והוודקה. היא מחליקה את השלל לשוטר, אך הוא מסנן: "לא מספיק". היא שואלת: "מה עוד?". הוא נוחר לעברה: "אותך". היא משיבה: "קודם תחתום על הניירת, אחר כך תבוא לחדר 20 במלון".

הטפסים נחתמים כהרף עין. תוך דקות שוטר שיכור כקוזאק ומדיף ריח של ביוב דופק על דלתה. בראותה אותו היא מקיאה את נשמתה והוא נמלט לאחר שהפקיד בידיה את כרטיסי הרכבת מצ'ופ לווינה. כשנונה וילדיה מתרווחים במושביהם, נוחת בעלה בצ'ופ. הוא רץ אל מעבר הגבול ומחמיץ בדקות את רכבת החופש. סחוטים מכדי להוריד את מזוודותיהם, הם מגיעים לווינה. צ'סלר הממתין עושה זאת במקומם.

ב–25 במרץ 1987, נונה, שני ילדיה וסבה נוחתים בנתב"ג. בשדה ממתינים לה סופה, אז כבר חברת מועצת העיר אשדוד, ושר החוץ שמעון פרס. נונה שהצטיידה מראש בכמה משפטים בעברית מנהלת איתו שיחה.

פרס: "ומה עכשיו?".

נונה: "אני כבר לא צריכה עזרה, עשיתם מה שעשיתם, אני כאן, החזון היה למציאות".

פרס: "ומה את רוצה לעשות?".

נונה: "אני רוצה להיות מיליונרית ואני אהיה מיליונרית".

הכניסה אותך לאי־נעימות.

סופה: "נתתי לה בוקס עם המרפק".

אין מה לאכול

האחות, בהתאם ליכולותיה, מושיטה "עזרה מינימלית", כהגדרתה. "לעתים לא היה מה לאכול, לא אצלי ולא אצלה, אבל היינו שמחים".

נונה בוערת מתוכניות. משתוקקת לפתוח קליניקה לרפואה אלטרנטיבית המציעה גם טיפולי דיקור סיני. אולי כהוקרה מאוחרת לאותם שני רופאים סינים שהצילו את חייה. בוקר אחד היא מבשרת לאחותה: "אני קונה דירה בראשון לציון ופותחת קליניקה".

במקביל היא ניגשת למכרז על משרת מרצה לאנטומיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. "איך תצליחי?", מנסה סופה לחבר אותה למציאות. "אנגלית לא למדת, גרמנית לא צריך, ועברית את לא יודעת". נונה עונה: "אבל אנטומיה אני יודעת יותר טוב מ־30 המועמדים הישראלים האחרים". והיא מתקבלת.

כדי לשפר את העברית היא הולכת לאולפן ערב, שם היא מתוודעת ללודמילה, מפקחת במס הכנסה. ערב אחד היא מוזמנת לביתה ברעננה. שם היא רואה לראשונה את מישה - בעלה של לודמילה.

מישה שניאורסון (78) הוא צאצא לרבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב"ד. נולד בקייב. לא הכיר מעולם את אביו שהיה קצין בצבא האדום ונהרג במלחמה בנאצים. הוא מהנדס שהיה האחראי על התחזוקה ב"קוקה קולה" עד שהסתכסך עם הבעלים - בן משפחתו מוזי ורטהיים.

בארוחת הערב נונה ומישה מאופקים. אבל כשהוא מסיע אותה לתחנה המרכזית ברור לו שלידו יושבת האישה של חייו. "מבחינתי זה התחיל ונגמר תוך יום. נגמר עם לודמילה והתחיל עם נונה. אהבה ממבט ראשון". הוא מבקש ומקבל את הטלפון שלה. "הרגשתי שאני בדרך הנכונה". למחרת הוא כבר מתייצב אצלה באוניברסיטה כדי להסיע אותה הביתה.

הגבר, המבוגר ממנה ב–13 שנה, מרתק את נונה. את סיפור חייו הוא יודע לעטוף בהומור, בקלילות אינטליגנטית. וחשוב מכל: הוא כמוה. איש שמוכן להעז. לקחת הימור. לחתור קדימה. חודשיים הם חוגגים אהבה בסתר. לבסוף מישה עוזב את הבית. תוך כדי תנועה מתגבש ביניהם סידור עבודה לא כתוב. היא מציבה את היעדים. הוא בודק אם הם אפשריים. יחד הם פותחים בראשון לציון קליניקה ראשונה לרפואה אחרת. בעקבותיה גם באשדוד ובהרצליה.

באותם ימים היא מטפלת בילדים חולי אפילפסיה באמצעות נחש פיתון. במקרה הזה הנחש הוא נחשה וקוראים לה סילביה. כשנקנתה, הגברת הייתה 80 ס"מ. עכשיו היא באורך 5 מטרים ושוכנת באקווריום בקליניקה. מתברר שאם החולה נמצא בחדר אחד עם הנחשה, מרוב פחד המוח מפריש חומר שעוזר להיאבק במחלה. בתום יום עבודה היו נונה וסילביה חוזרות יחד הביתה. בבית הנחשה התחברה לרות, בתם התינוקת של נונה ומישה. לעתים קפצה גם לביקור אצל השכנים.

במקביל לעבודתה בקליניקה ממשיכה נונה באוניברסיטה. היא מתיידדת עם הפרופ' צבי נבו מהמחלקה למיקרוביולוגיה. "את יודעת, יש חיים בים המוות", הוא זרק לה פעם. נבו חוקר מיקרואורגניזמים שמצליחים לשרוד בים המלח למרות הקרינה והמליחות הרבה. הם נחשבים לאחת מצורות החיים העתיקות ביותר. המבנה הפיזיולוגי שלהם מבוסס על כמויות יוצאות דופן של פרוטאין, חומצות אמינו ונוגדי חמצון והם מכונים "אנטי בקטריות".

נונה משתכנעת שאפשר לגייס אותם לפיתוח קרמים קוסמטיים, תוספי מזון ותרופות. הגילוי מסעיר אותה. בעקבותיה גם את מישה. "נעשה משהו משלנו", הוא אומר לה. ההחלטה היא לפתוח חברה שתעמיד מוצרים של ים המלח. הם מגייסים כמה מדענים, בהם פרופסור שעבד בסוכנות החלל הסובייטית, וכימאי אנגלי שחי בארץ. אלה מפתחים בחשאי את הארכיבקטריה במעבדות האוניברסיטה העברית.

"כדי להריץ את העסק לקחנו הלוואה בשוק האפור", מספר לי מישה. "כעבור שנה הביזנס עבד ושילמנו ריבית ועוד ריבית". כדי להחזיר חובות ולהגדיל את העסק הם מוכרים גם את דירתם. "יש לך ילדים, אין לך אחריות?", נוזפת בה אחותה. "הכל יהיה בסדר", מרגיעה אותה נונה.

ואז מגיע היום שבו היא אוחזת בארבעת המוצרים הראשונים של "נונה אינטרנשיונל". רצה לאוניברסיטה להציגם, אבל עמיתיה מנסחים תגובה חכמולוגית צוננת. "למה לקנות אצלך כשאפשר לנסוע לים המלח לאמבטיית בוץ?", מתעמר בה ראש המחלקה. והוא לא היה היחיד. אחותה סופה מבקשת שתיקח ממנה את קרם העיניים "המסריח" שנתנה לה. אבל כששמה לה את אותו קרם בקופסה של חברת לנקום, סופה התמוגגה. כיום היא מאמצת בהתלהבות את הקרמים של אחותה. "תראה", היא מושיטה את ידה, "פה הייתה לי כוויית שמן ולא השתמשתי, בזאת שלידה השתמשתי והיא כמעט לא נראית".

כשנונה מחליטה לעזוב את האוניברסיטה כדי להתמסר לעסק, מפצירה בה אחותה להישאר. "יש לך משרת מרצה עם יוקרה, הטבות ועתיד מובטח. למה לך?". אבל נונה ומישה נחושים. במקביל הם מזהים שישראל היא שוק קטן ופניהם חזרה לאמא רוסיה.

נופלת וקמה

אחרי 70 שנות מחנק, כמהים הרוסים לחדשנות. בעיקר לזאת שאינה מתוצרת מקומית. ההפצה, מחליט מישה, תיעשה בשיטת "מולטי לבל", במבצע הקש בדלת. בית אחר בית. הבשורה ארוזה בקופסאות לבנות עם שוליים מוזהבים ונושאיה הם עולים שבאו בראשית שנות ה–90. כל לקוח שיחזור ויזמין מהם מוצרים יהיה בעצמו למפיץ, ולמפיץ גדול יותר ולבעל רשת משלו ולאיש עשיר ברבות הימים.

הנה הסיפור של ולדימיר גרשנוב, שנפגש לראשונה עם מישה במפעל קטן ליד אצטדיון בלומפילד ביפו. גרשנוב היה מראשוני המפיצים. מישה מתרשם שלפניו "קילר" ומציע לו עמלה של עשרות אחוזים. גרשנוב יוצא למוסקבה עם שתי מזוודות עמוסות קופסאות לא מוכרות. מתוח, ממתין מישה שניאורסון לשובו. מזוודות ריקות יהיו הצלחה. מלאות? מוטב לא לחשוב על האפשרות הזאת. תוך ימים שב גרשנוב ריק ככנסייה בימי סטאלין. כיום מחזיק גרשנוב רשת של עשרות אלפי מפיצים ברוסיה ואת המזוודות סוחב מישהו אחר.

אבל כשהחברה מתפשטת, נוחת עליה משבר 98'. רוסיה נסחפת לשפל המאיים ביותר מאז קריסת מסך הברזל. באוגוסט מודיע הנשיא ילצין שאין המדינה מסוגלת לשלם את חובותיה. ערך המוצר של "ד"ר נונה" הנמדד בנקודות הידרדר מ–2.5 מיליון ל–500. אבל המפיצים מאמינים שיקבלו את כספם ונשארים איתם. במרץ 99' מתחילה ההבראה, אבל תשע שנים מאוחר יותר נוחת עליהם המשבר העולמי של 2008 ואחריו זה של 2014, "שבו נפלנו חזק מאוד שוב בגלל המצב בחבר המדינות, אבל יצאנו מזה", מספר מישה.

איך זה שבחו"ל אתם הצלחה אדירה ובארץ לא יודעים עליכם?

"אני ישראלי גאה שאוהב את ארצו. משלם את המסים שלי בישראל. אלא שכתבה שפורסמה בערוץ 9 לפני שמונה שנים השאירה לחברה אדמה חרוכה".

הכתבה הטילה דופי באיכות המוצרים. בעקבותיה הצטמקו המכירות בארץ ביותר מ–60% ונפגעו גם העסקים ברוסיה.  נונה לקחה ללב והייתה מוכנה להעתיק את המפעל לחו"ל. מישה חשב אחרת: "אנחנו חברה ישראלית, את המסים שלנו אנחנו משלמים כאן, ושנינו נאבקנו קשה כדי להגיע לפה". נונה זרמה עם הכרעתו, אבל כהחלטה אסטרטגית החברה כמעט ויתרה על השוק הישראלי.

כיום מופצים, בעיקר ברוסיה, כ–50 מוצרים של "נונה אינטרנשיונל". קוסמטיקה שבנויה על רכיבים מים המלח, תוספי מזון שמפותחים בחו"ל מחומרים שטופלו במעבדות החברה בארץ, ותה מיוחד שנעשה בישראל. מאות אלפי מפיצים ברוסיה, באוקראינה ובקזחסטן הם הצבא האדום של נונה קוכינה. חייליה בפולין, בצ'כיה ובגרמניה הזניקו את מכירותיה ל–40 מיליון שקל בשנה. היעדים הבאים הם ארצות הברית ומערב אירופה. על הייצור בארץ ממונה הבת רות שניאורסון. נונה ומישה מתרכזים בשיווק. חשבון הטיסות שלהם מגיע לכ–200 אלף דולר בשנה.

ברוסיה נחשבת נונה קוכינה לכוכבת לוהטת. התצוגות שלה הן הפנינג ענקי, עם האסים של הרוק הרוסי. מדי פעם היא מופיעה גם בארץ. לפני כמה זמן הייתה לה תצוגה ברעננה. סופה איחרה בגלל ישיבת ממשלה, מה שלא פגם בהנאתה. "ראיתי את אחותי, האישה הקטנה הזאת, עומדת על במה ונואמת. התמלאתי גאווה".

את מיניסטרית, אחותך מיליונרית, מי משתיכן הצליחה יותר?

"שתינו הצלחנו. היא הלכה בדרך שלה, אני בשלי. אני מאוד שמחה על מה שעשתה, עושה ותעשה. ילדה קטנה של אמא, אחותי הקטנה שלי, ד"ר נונה".