המרפאים בעיסוק נגד הסטיגמה: "שבויים בתפיסות של מקרמה וסריגה"

"לא ידעתי מה זה ריפוי בעיסוק וחשבתי כמו הרבה אנשים שזה לסרוג עם אנשים, לקפל איתם ניירות ודברים שלא נראו לי מעניינים, לא הבנתי למה צריך בשביל זה תואר", כך מספרת טל סטאריק, בת 31, שבעידוד אחותה בדקה בכל זאת במה מדובר ומזה קרוב לחמש שנים עובדת כמרפאה בעיסוק בבית החולים תל השומר במחלקת שיקום נוירולוגי.

היום ומחר (14-13.9) יתקיים הכנס ה-22 של העמותה לריפוי בעיסוק בישראל, בסימן 70 שנה להיווסדו בארץ ו-100 שנה למקצוע ברחבי העולם בשיתוף משרד הבריאות והקריה האקדמית אונו. הכנס יעסוק בהתפתחות הריפוי בעיסוק בישראל לאורך השנים והעשייה המגוונת והמיוחדת בתחום, תוך התבוננות מקרוב בעבודת המרפאים בעיסוק, מיצוב התפקיד ואחריותם לחברה הישראלית.

כ-5,000 מרפאים עובדים כיום בתחום, רובם נשים (97% נשים לעומת 3% גברים בלבד מתוך מסמך של משרד הבריאות מ-2016) והם מטפלים באנשים המתמודדים עם אתגרים התפתחותיים ובריאותיים מורכבים. מדובר בלימודים הנמשכים שלוש שנים וחצי הכוללים לימודים עיוניים והכשרה מעשית ונלמדים בארבעה מוסדות חינוך: האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה והקריה האקדמית אונו.

העבודה היא כפי שחשבת שתהיה?
"כן ואפילו יותר. כל מי ששואל אותי אם כדאי ללמוד את זה אני תמיד אומרת שאם רוצים להיות עשירים אז אין מה ללכת למקצוע הזה כי לא מרוויחים הרבה כסף וחבל כי אנחנו אמורים להיות מוערכים הרבה יותר, אבל הסיפוק הוא אדיר ויומיומי. נוגעים בהרבה אנשים והופכים את החיים שלהם לחיוביים יותר, שזה פשוט כיף לחזור הביתה".

במסגרת לימודי התואר השני של סטאריק באוניברסיטת תל אביב, היא החליטה לחקור את הסיבות המונעות מאנשים לחזור לעבודה לאחר טראומה. "המטרה של המחקר היא לאתר חסמים וגורמים שמפריעים לאנשים לחזור לעבודה, כשהרעיון להפוך את האדם להרבה יותר אקטיבי. זה לא רק שאני באה ונותנת את הפתרונות אלא רוצה לשלב אותו, שהוא יגיד מה קשה לו ומה יכול לעזור לו".

במהלך המחקר סטאריק העבירה שאלון למטופלים, ערכה תצפיות במקום העבודה של המטופלים כשהם מתלווים אליה ולאחר מכן דיברה עמם על הדברים שראתה כדי שהם ילמדו מההליך בהמשך הליך השיקום והחזרה לעבודה. "דרך איסוף הנתונים הגעתי לכל כך הרבה תובנות שלא ידעתי אותן", אומרת סטאריק ומסבירה כי "כבר מההתחלה כשאדם מגיע לאשפוז צריך לתת לו את ההכוונה של איך הוא יכול לחזור עם המגבלות והקשיים לעבודה, זה יאפשר להגדיל את כמות האנשים שיכולים לחזור לעבוד אחרי תאונה. אומנם להתחיל בשלב הכל כך ראשוני זה בעייתי כי לפעמים המטופל עצמו בכלל לא חושב על זה. מישהו שהפך להיות משותק בשתי הרגליים צריך ללמוד איך הוא מתקלח, מתהפך במיטה, לובש מכנסיים. יש צרכים הרבה יותר בסיסיים וצריך למצוא את השילוב בין המענה לצרכים האלה לבין לחשוף אותם ולעודד אותם בשלב הזה למרות הקושי שלהם לראות את עצמם ביום שאחרי סיום האשפוז".

אוהד כוכבי, נשוי+2, בן 46 מתל אביב, עבר לפני כשנתיים תאונת דרכים בה רגליו נפגעו. לפני התאונה עבד כמורה לשל"ח בבתי ספר, כך שטייל הרבה בשטח ולאחריה חשש שלא יוכל לשוב לעבודתו. "אני לא זוכר הרבה מהתאונה עצמה, 12 צלעות נשברו, קרע בריאות, שכמה שבורה, עצם בריח שבורה, שברים בעמוד השדרה העליון ועוד. זה גרם לפגיעה שבהתחלה אובחנה כשיתוק. למעשה עם המשפחה שלי דיברו על כיסא גלגלים אבל היום אני הולך עם קביים, יכול להניע קצת את הרגליים", הוא מספר.

"לא הסבירו לי את המצב או שלא רציתי להבין אותו, כנראה שהבנתי ולא הבנתי. אתה יודע שאתה לא יכול לקום מהמיטה אבל זה היה נראה כמו שלב ביניים שייקח זמן. חייתי בשני עולמות - עולם אחד שהיה ברור לי שנפגעתי ברגליים בצורה כזו שאני לא יכול ללכת ובעולם השני היה לי ברור שאני מתכוון לחזור ללכת. בינתיים אני עומד על הרגליים, מתנייד מאוד לאט עם קביים אבל לא בכיסא גלגלים", אומר כוכבי.

כוכבי שכב שבועיים במחלקת טיפול נמרץ באיכילוב, שלושה שבועות נוספים שהה במחלקת שיקום נשימתי בתל השומר, חצי שנה היה בשיקום נוירולוגי ולאחר מכן היה מגיע לאשפוז יום. "המשכתי לעבוד עם מרפאים בעיסוק, הידרותרפיסטים ופיזותרפיסטים. בפיזיותרפיה המטרות מתמקדות יותר בשרירים ובפעולות שאתה רוצה לעשות עם הגוף ובריפוי בעיסוק המטרה היא התמקדות במטרות כמו לחזור לצלם, לחזור לישון באוהל, לקום מהרצפה, לחזור לשטח, לעמוד נכון, לבשל נכון", מתמצת כוכבי את התורה במשפט.

כוכבי השתתף במחקר של סטאריק ומדגיש כי זה סייע לו בתהליך השיקום: "זה אפשר לי להציב מטרות שהן עדיין רחוקות כרגע מאיפה שאני נמצא היום אבל נראות לי ברות השגה. הריפוי בעיסוק פתח לי את הראש, לאיך אני מסתכל קדימה על הדברים ואיך אוכל לחזור להשתלב בתחום השל"ח".

סטאריק ליוותה את כוכבי במסגרת המחקר ואומרת כי "הסיפור שלו מאוד נגע בי. לאורך השיקום שלו דיברנו על לאן הוא יחזור מבחינת העבודה והוא כל הזמן אמר לי שהוא לא רואה איך הוא יכול לחזור לזה. פחות או יותר ככה הסתיים האשפוז שלו כשהוא הולך הביתה עם החלום לחזור להיות מורה לשל"ח וחוסר אמונה שהוא יכול. אחרי שהוא השתחרר הוא הצטרף למחקר והעברתי לו את השאלון. המחקר כולל גם גם שהייה שלי במקום העבודה ויצאנו יחד לסיור של"ח. זה היה מדהים לראות איך כמעט כל הילדים התאימו עצמם אליו, צחקו איתו והתייעצו איתו. הוא ראה כמה ערך מוסף הוא יכול לתת להם עם המוגבלות ובזכותה. התקשורת הבין אישית שלו לא נפגעה, הוא נשאר מי שהוא כאדם והילדים ראו את זה. פתאום בעזרת השאלון הוא ראה פתרונות אפשריים שיכולים לאפשר לו את החזרה להיות מורה של"ח. כשסיימנו את המפגש הוא אמר שהוא מתחיל לחשוב אחרת שאולי הוא כן יכול לחזור ללמד, הוא הבין שזה חלום שניתן להגשמה".

נגה זיו, מרצה בכירה בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב וחברת ועד העמותה הישראלית לריפוי בעיסוק, מסבירה "כי אנחנו מקצוע קטן וצעיר גם מבחינה עולמית. המון אנשים לא יודעים מה זה, שבויים בתפיסות של מקרמה, סריגה. נכון שהאמצעים האלה היו כלי די מרכזי בעבר אבל הוא מאוד התפתח במשך השנים. המיקוד שלנו הוא איך אנחנו כאנשי מקצוע מבינים את האדם, העיסוק והסביבה. המטרה שלנו זה לאבחן את האדם, להבין מה הקשיים שלו ומה היכולות שלו, להתאים לו עיסוקים כדי שיוכל להשתלב בחיים הרגילים. אנחנו מקצוע כוללני שעוסק בגוף, נפש ורוח אבל זו האמת כי אנחנו תופסים את האדם על כל המרכיבים. מחברים מה מתאים לאדם ומתאימים לו אסטרטגיות כדי שיוכל להשתלב בחיים".

את מבינה מדוע רוב העוסקים בתחום הן נשים?
"זה נכון בכלל למקצועות הטיפוליים. יש משהו בנשים כאישיות מטפלת, רגישה. יש לנו כיתות של מעל 60 סטודנטים ואם יש 2-3 גברים זה נחשב אחוז גבוה. יש בעיה של שכר אבל בכל המקצועות האלה בסקטור הציבורי הוא לא הולם בפרופורציה להשקעה. לומדים 3.5 שנים, תנאי הקבלה קשים – צריך ציון של מעל 700 בפסיכומטרי והסטודנטים עובדים קשה ולומדים מדעים בסיסיים של אנטומיה, קינזיולוגיה, כימיה".

יש ביקוש למקצוע?
"מאוד, אנחנו מקצוע מאוד מבוקש, יש לנו המון סטודנטים אחרי תארים ראשונים, יש לנו רופאות, עורכות דין, מהנדסות שעשו תארים ופתאום פגשו את המקצוע על רקע אישי והחליטו לעשות הסבה. כשמכירים אז מבינים שזה מקצוע מספק, עובדים עם אנשים ומקדמים אותם בחיים. עובדים איתם על התפקודים הכי בסיסיים - איך ללבוש מכנסיים, סדר יום, הפרעות קשב, ארגון, סדר יום".

יש זלזול בקרב קולגות שעדיין חושבים על הסטראוטיפ של סריגה?
"היום כבר לא, אני 40 שנה מרפאה בעיסוק אבל זה נבנה. היו שלבים בחיים המקצועיים שבהחלט המרפאה בעיסוק הייתה דרגה תחתונה יותר. אני זוכרת שהיו ישיבות צוות והשאירו את המרפאה בעיסוק בחוץ, היום כבר אין את זה, הן שוות בדרג. בדימוי, התפקיד עדיין קשור בעבודות יד ועדיין יש חדרים כאלה, אני לא מזלזלת בזה. על פניו מישהו שנכנס לחדר של ריפוי בעיסוק חושב שזו קייטנה אבל המרפאה בעיסוק יודעת בדיוק על מה היא עובדת - דיוק, דחיית סיפוקים, ארגון, קוגניציה, תפיסת זמן, לא תמיד רואים את זה מבחוץ".

ד"ר טובי מרגליות, מי שכתבה דוקטורט בנושא "התפתחות מקצוע ושירותי הריפוי בעיסוק בישראל בשנים 1940-1979" ועובדת בתחום כ-30 שנה, אומרת כי שני ההישגים הגדולים של המקצוע ב-70 שנותיו בארץ הם קליטתו בארץ בתנאים מורכבים והפיכתו לאקדמי ב-1979. "אחרי 20 שנה של בקשות פניות ותהליכים, המל"ג הכירה בלימודים לתואר ראשון, בשנת 1990 נפתח מסלול לתואר שני וב-1995 התחילו ללמוד לדוקטורט במקצוע".

יש יותר כבוד מבעבר?
"כן אבל יש דברים שנתונים לתקופה. יש לבחון את מיסוד והתפתחות המקצוע בפרספקטיבה היסטורית, בתחילת הדרך שייכו את המקצוע לעבודות יד ויצירה שהיו לאמצעי הטיפול הבולט בשנות החמישים והשפיעו על תדמיתו המקצועית. השימוש במלאכות תאם את האידאולוגיה הציונית ששאפה לעצב חברה חדשה באמצעות טיפוח עבודה יצרנית ובעיקר עבודת כפיים. המקצוע נתפס כמקצוע נשי והוכר בציבור כשייך לתחום הוראת מלאכות יד ומתוך כך נחות בהשוואה למקצועות בריאות אחרים. בשנות ה-70' הייתה התנערות מעבודות היד שנבעה מהתפתחות הטכנולוגיה והתייחסות לאיכות החיים של הפרט. מאותן השנים המקצוע התפתח מאוד וביסס את מעמדו בהיבט היישומי ובהיבט האקדמי".

התחום נוסד בארה"ב במלחמת העולם הראשונה בשנת 1917, "באותה התקופה יותר אנשים שרדו פציעות והמקצוע נוסד כדי לטפל בפצועים ובאנשים עם מגבלה נפשית", מסבירה ד"ר מרגליות שכיום עובדת בבי"ס "און" בתל אביב לתלמידים עם מגבלות בניידות ומנהלת קורס נגישות השירות באוניברסיטת תל אביב. "המקצוע עשה מאז כברת דרך משמעותית. היום עם התפתחות הטכנולוגיה המסייעת וההתייחסות למניעה ולאיכות חיים, יש כל הזמן לאן להתחדש ולאן לשאוף. אני חושבת שמה שבאמת חשוב וזו הראייה שהנחיל דור המייסדים של המקצוע בארץ ובארה"ב, זה להסתכל על האדם שעומד מולך לטיפול בראייה הוליסטית. זה מה שמייחד את המקצוע שלנו, ההסתכלות ההוליסטית הרחבה על האדם ולא רק על האיבר הפגוע או המגבלה. הדגש במקצוע הינו התפיסה וההסתכלות המערכתית הרחבה הכוללת את האדם, עיסוקיו וסביבתו".

סטאריק מסכמת, "רוב האנשים לא יודעים מה זה וחושבים על רפואה סינית, טיפול באמנות, פסיכולוגיה, מגוון פרשנויות קיבלתי למקצוע. המטרה שלנו היא לאפשר לאדם כמה שיותר חיים עצמאיים פעילים, השתתפות בכל תחומי החיים ובכל הפעילויות שמעניינות אותו. בין אם הפעולות הבסיסיות של להצליח להתלבש לבד, להתקלח לבד ולבשל לבין להשתלב במעגל הלימודים והעבודה".