פצצת זמן: מעמדם של ערביי מזרח ירושלים סופו להביא לפיצוץ

ירושלים, סוף יוני 1967. ישראל באופוריה. בטקס חגיגי ונרגש שהתקיים בלשכתו מוסר שר הפנים חיים משה שפירא לידיו של ראש העיר טדי קולק את הצו הממשלתי המכריז על ירושלים השלמה, עם תוספת המגדירה את גבולותיה החדשים: שדה התעופה קלנדיה בצפון, צור באהר בדרום, ראס אל־עמוד וא–טור במזרח. שטחה של ירושלים הישראלית התרחב באחת מ–38 קמ"ר ל–108 קמ"ר.

העיתונות היומית דיווחה על המאורע בהתלהבות, ושר הפנים בירך: “יום גדול הוא לנו, לאזרחי העיר, ליהדות העולם ולעולם כולו. לך, מר קולק, התגלגלה הזכות לעמוד בראש ירושלים מאוחדת וגדולה. אני מקווה שכולנו, התושבים הערבים והיהודים, ניהנה מכל הדברים הגדולים והקדושים שיש בעיר".
 

עוד לפני כן, בישיבת הממשלה שנערכה ב–11 ביוני, מיד לאחר סיומה של המלחמה, התקיים ויכוח על מעמד התושבים הערבים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים ועל שאלת התאזרחותם. מנחם בגין טען בתשובה לשר השיכון מרדכי בנטוב, שסבר שיש להעניק אזרחות לערבים המתגוררים בשטח שסופח, כי צעד זה אינו יכול להיעשות “באופן אוטומטי".

מהקביעה של בגין נולדה ההחלטה ה"זמנית": להעניק ל–70 אלף ערביי מזרח ירושלים תושבות ישראלית ולאפשר להם לשמור על אזרחותם הירדנית. יצור כלאיים חדש בא לעולם. חגיגה. 

 

בזיכרונותיו כתב עוזי נרקיס, מפקד פיקוד המרכז בזמן שחרור ירושלים: “להנהגה הפוליטית לא היה ברור מה אנו רוצים בגדה המערבית, אם אנו רוצים אותה בכלל. לא הייתה תוכנית כיצד יש לנהוג באוכלוסייה הערבית". 
 

נרקיס לא היה היחיד שזיהה את הפוטנציאל לפיצוץ. “איך נחיה עם כל כך הרבה ערבים?", שאל ראש הממשלה אשכול באחד הדיונים. יגאל ידין העריך ש"עם כניסת ישראל יעזבו הערבים", ואילו משה דיין אמר בישיבת הממשלה ב–25 ביוני: “אני מכיר את התיאבון של היהודים. אם מצרפים את שדה התעופה קלנדיה–עטרות ועין פרה בוואדי קלט, זה לא סיפוח החלק השני של ירושלים, זו חציית הגדה המערבית לשני חלקים, החלק הדרומי והחלק הצפוני, ואני נגד זה".

בעניין שדה תעופה והשאלה הדמוגרפית, אמר שר הביטחון: “אז לא יהיה לנו שדה תעופה בירושלים. כל זמן שהשטח בידינו, אפשר לטוס לשם. אבל בגלל שדה תעופה אני לא בעד קלנדיה ולא בעד עוד עשרה כפרים נוספים עם 20 אלף תושבים". בסיום ישיבת הממשלה ב–11 ביוני התקבלה ההחלטה על סיפוח מזרח ירושלים. פה אחד.

הבעיה שלנו

50 שנה עברו, כ–865 אלף תושבים חיים בירושלים. כ–325 אלף ערבים מתגוררים במזרח העיר, רובם בעלי מעמד של תושבי קבע, ללא זכות הצבעה לכנסת. יש להם אפשרות לבחור בבחירות העירוניות, אבל מרביתם מוותרים עליה. 
 

הם חיים ב–22 כפרים–שכונות המתפרשים מסביב לעיר העתיקה. בצפון: כפר עקב, בית חנינא, שֻועפאט, מחנה הפליטים שועפאט והשכונות הצמודות לו - ראס שחאדה, ראס חמיס ושכונת השלום, והכפר עיסאוויה למרגלות הר הצופים. בדרום: חלק מהכפר וולג'ה, הכפר בית צפאפה (שחלקו היה בידי ישראל עד 1967), שרפאת, צור באהר, אום לייסון, אום טובא (המקום שהצמיח את מוחמד אבו טיר, ובו יש השפעה רבה לחמאס) וג'בל מוכאבר. במזרח: ראס אל־עמוד, סילוואן, א–טור וא–שייח'. 
 

שכונות נוספות היו חלק מירושלים הירדנית וסופחו לירושלים: העיר העתיקה, באב א–זהרה (מרכז העסקים של מזרח ירושלים), ואדי ג'וז, שייח' ג'ראח ושכונת סוואנה, מקום מגוריו של פייסל אל–חוסייני. בית חנינא ושועפאט נכנסו לתחום ירושלים כדי למתוח את האצבע צפונה בגלל שדה התעופה עטרות, במחשבה שיהיה נמל בינלאומי בירושלים. עיר מאוחדת בריבונות ישראלית לנצח נצחים? ישפטו הקוראים. 

 

בכל אופן, תושבי מזרח ירושלים מתמודדים בשנים האחרונות עם צרות שלא קשורות באופן ישיר לדמוקרטיה ולגבולות. זהו משבר חברתי שמכה בשל המעבר המהיר מחברה מסורתית למודרנית ופוסט־מודרנית. מספר המתגרשים זינק וכך גם מספר מעשי האלימות בין בני זוג וכלפי ילדים, הזנחת ילדים ואלימות כלפי קשישים. המבנה הפטריארכלי קורס.

מרבית האוכלוסייה המוסלמית (96%) בעלת פרופיל גיל צעיר (כמחציתה מתחת לגיל 18), והאבטלה גואה ושיעור הנשים העובדות נמוך מאוד (20%). כ–75% חיים מתחת לקו העוני. אלה הנתונים הרשמיים. הם לא משקפים את הכלכלה השחורה והאפורה המתקיימת במזרח ירושלים. 

 

הכפר עיסאוויה, למשל, המככב חדשות לבקרים במהדורות החדשות בשל נפיצותו, היה אמור להיות בשטח ירושלים, רק שישראל לא התייחסה לתושביו. אלה לא קיבלו אזרחות ומי שנתנה את השירותים הייתה ירדן. 
 

היום הכפר גדול וצפוף. צפוף מאוד. כבישים צרים ומפותלים ללא מדרכות. עשרות שנים שיש כאן בנייה לא חוקית (בין השאר בגלל הקשיים הגדולים לקבל היתרי בנייה), גם בשטחים שנועדו לצורכי הציבור. בהיעדר אכיפה התגברה התופעה. פחי הזבל גדושים. לאחרונה נבנה מסגד חדש ומפואר בעל צריחים מוזהבים, ומאז, אומרים תושבי הגבעה הצרפתית, עוצמת קולו של המואזין ברמקולים זינקה עד לאללה. פה ושם מסתובבות תרנגולות ועזים בשטחים הציבוריים המעטים שנותרו. 
 

למורת רוחם של אנשי ימין ושמאל, בשלהי 2015 השיקו חיים רמון וחבריו מ"התנועה להצלת ירושלים היהודית" תוכנית הכוללת בין היתר מהלך חד–צדדי לניתוק רוב השכונות הפלסטיניות מהעיר והעברתן לידי הרשות במעמד של שטח B - כלומר, שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית של צה"ל. על פי המתווה יישארו העיר העתיקה והאגן הקדוש, הכולל חלקים גדולים מסילוואן, הר הזיתים ושכונות נוספות, בתחומי ישראל. 
 

במחנה הפליטים שועפאט מספר אחד התושבים: “כל אחד עושה כאן מה שהוא רוצה. בנייה בלתי חוקית, מעבדות סמים, מלא נשק ואין מי שאוכף באמת את החוק". 
 

 

קשה גם להתעלם מהמגדלים שנבנו במקום. “מחנה הפליטים שועפאט וסביוניו", מכנה החוקר ד"ר אמנון רמון את המקום. לא מזמן החלה חברת “הגיחון" בהנחת קווי ביוב ומים חדשים כאן. בינתיים, לא תמיד יש מים למקלחת, הביוב מתפרץ ויש שיטפונות. בחלק מהשכונות והכפרים יש אספלט תקני ומדרכה רק בכבישים הראשיים (א–טור, בית חנינא ושועפאט, צור באהר וג'בל מוכאבר).

ביתר הרחובות אין מקומות חניה, אין מדרכות ואין שילוט ותמרורי תנועה. שלא כבחלקה המערבי של העיר, הזוכה לפחי אשפה בכל בית, במזרח ירושלים יש פחי זבל ענקיים (“צפרדעים") בקצה הרחובות, ואלה מתמלאים במהירות והכל גולש החוצה. בחלק מהשכונות המשאית גדולה ואינה מצליחה להיכנס לרחובות הצרים. בצור באהר מפנים אשפה רק ב–30% מהרחובות. ב–70% הנותרים מתבקשים התושבים לנייד את האשפה לקצה הרחוב, לפעמים לאורך קילומטר.
 

בכל מזרח ירושלים שלושה גני משחקים. אין גם הסדר קרקעות ברוב החלק הזה של העיר, ומכאן היעדר תוכניות מפורטות שמכוחן אפשר להוציא היתרי בנייה - ולכן צומחת בנייה לא חוקית בהיקף נרחב.
 

לשם השוואה, בנוף ציון, השכונה היהודית הצמודה לג'בל מוכאבר והמאכלסת כמה עשרות משפחות, אחוזי הבנייה עומדים על 340. בג'בל מוכאבר, המונה כ–20 אלף תושבים, מותרים 170% בנייה.
 

“הכלכלה לא יכולה להיות כמו שצריך במזרח ירושלים. כשאין הסדר קרקעות, אי אפשר לקחת משכנתה, כי הבית לא רשום. אין מערכת מסודרת ומודרנית", אומר ד"ר רמון. “רוב הקרקעות לא רשומות בטאבו. יש לזה סיבות היסטוריות וככל שחולפות השנים נעשה קשה יותר להביא להסדרה".
 

גם בחינוך אין בשורה גדולה: חלק גדול מהכיתות הוא בבתים פרטיים, שהפכו לבתי ספר. מערכת החינוך מתוקצבת על ידי משרד החינוך ועיריית ירושלים, אבל רובם הגדול של התלמידים לומד על פי תוכנית הלימודים הפלסטינית–ירדנית. לימודי עברית ברמה סבירה? לא פה.
 

לכל אלה הצטרפה בשנתיים האחרונות עיריית ירושלים עם הרעיון להקים אתר פסולת בניין למשך 20 שנה בין הכפרים עיסאוויה, ראס חמיס, ענאתא, מחנה הפליטים שועפאט, הגבעה הצרפתית, בית החולים הדסה הר הצופים והאוניברסיטה העברית. בינתיים פועלת על ראשם של תושבי מחנה הפליטים תחנת מעבר, ואליה מגיעות משאיות הגורסות סלעים ופסולת בניין. כצפוי, התושבים מספרים על רעש וזיהום אוויר בלתי נסבלים. אלה, על רגל אחת, חייהם של תושבי הקבע במזרח ירושלים.

אין מילים

“בעיר העתיקה [...] צעדנו בסמטאות המפותלות בדרך לכותל. אשכול הסתכל על סביבותיו שמח ונינוח, אבל ככל שהתמשכה הצעדה, השתנתה הבעת השמחה שבפניו והוא נראה נבוך ותוהה, עצוב אפילו, ובעיקר מהורהר. עיניים, בהמוני־המונים, היו נעוצות בו משני צדי המסלול, עיניים מוכות, עיניים שותקות בזעם עצור. לרגע, סמוך לכותל, זכה במחיאות כפיים מקבוצה של מתפללים יהודים, והוא הרים את ידו השמאלית, ובכף ידו קטועת האצבע סימן ‘וי'. 
 

“אתה מסמן ‘וי' פור ויקטורי", שאל מנהל הלשכה. אשכול הביט בו וחיוכו נמחה. “לא, זה ‘וי' של ‘וי קריכטמען ארויס', איך זוחלים החוצה, כלומר, איך נחלצים מזה?" [...] ואני שואל את עצמי שוב ושוב למה התכוון אז. האם התכוון, כפי שנראה אז, רק להתמודדות קשה הצפויה לנו עם הבעיות הסבוכות, שאותן השכיל לראות מן הרגע הראשון, או שהתכוון גם ליציאה משם בפועל, להפרדה בינינו לבינם?" (מתוך הספר “יסמין", עם עובד, 2005,

מאת אלי עמיר).

אין לתת לתיאורו של עמיר להטעות. פסקה אחת, זה מה שהוקדש עד היום למעמדם המשפטי המיוחד של הערבים תושבי מזרח ירושלים בספרות המחקרית. זה קרה בספרם של אמנון רובינשטיין וברק מדינה “המשפט החוקתי של מדינת ישראל" (בהוצאת שוקן). וזהו. את המציאות ייקח זמן לשנות, אם בכלל. את המציאות המחקרית בא לשנות ספרו החדש של ד"ר אמנון רמון: “תושבים, לא אזרחים" (הוצאת מכון ירושלים למחקרי מדיניות). 
 

רמון הוא חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, סגן ראש המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה ביד יצחק בן–צבי, ומרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון. ספרו הוא פרי מחקר ראשוני ומפורט המתמקד במעמדם החברתי והמשפטי של ערביי מזרח ירושלים וגלגוליו ב–50 השנים האחרונות, ובהקשר הרחב יותר - במדיניות הישראלית כלפיהם.

הוא מתבסס על מסמכים רבים שנחשפו בשנים האחרונות בארכיון המדינה ובארכיונים אחרים. החלק השלישי והאחרון של הספר נכתב בידי המשפטנית פרופ' יעל רונן, שדנה במעמד ערביי מזרח ירושלים בהקשר השוואתי של המשפט הבינלאומי.
 

על פי האומדן הרשמי, מדובר ב–323,700 נפש (37.4% מאוכלוסיית בירת ישראל). עד לפני חמש שנים, האדם היחיד שהיה אמור לייצג את תושבי מזרח ירושלים היה יועץ ראש העירייה לענייני ערבים. היום יש לו כבר יחידה ובה כעשרה עובדים. 
 

“פעם חשבו שמדיניות היא דבר מסודר, שמבוסס על יעדים שמציבים פוליטיקאים ואנשי ביצוע", אומר ד"ר רמון. “היום ההתייחסות הזו היא לכלל הפעילות הישראלית במזרח ירושלים, שבחלקה הגדול בנויה על אלתור מתמיד. עולה השאלה: מי מטפל בתושבים שם? בניגוד לנצרת הערבית או אום אל–פחם המצויות בתחומי ישראל הריבונית, בקהילה הבינלאומית אין שום הכרה בשליטה ובריבונות הישראלית במזרח ירושלים".

"המנהיגות הערבית ב–1967 במזרח העיר ובגדה החליטה שלא לקבל את הסיפוח הישראלי, וזה הצטרף להחלטות עצרת האו"ם ומועצת הביטחון באותה שנה שלא להכיר במהלך הזה", הוסיף החוקר. 
 

הפגישה הישראלית עם האליטה המזרח־ירושלמית ב–1967 הייתה רגע ייחודי. “אלה לא אותם הערבים שאנו הכרנו ב–1948. אז כל המנהיגות הערבית עזבה את הארץ", מצטט רמון את דברי טדי קולק אחרי המלחמה. “בירושלים קיימת אינטליגנציה ערבית שלא נופלת מאף עיר בארצות ערב, חברי פרלמנט, חברי הסנאט הירדני, אנשים שהיו שגרירים [...] מנהיגות גאה, ולכן לדבר זה הרבה סכנות, אבל גם הרבה אפשרויות - ואני לא בטוח שאנו מוכנים היום למפגש הזה". 

 

רמון מסביר: “השלב הראשון היה מרי נגד השלטון הישראלי, לא אלים בעיקרו, למעט ניסיון להטמין פצצה בקולנוע "ציון". שב"כ וכוחות הביטחון הצליחו לדכא את ההתקוממות כבר בקיץ 1967. חלק מהמנהיגים הוגלו לירדן, אבל המנהיגים שנותרו פה, ובהם ראש העיר לשעבר רוחי אל־ח'טיב, דחו את הלגיטימיות של השלטון הישראלי והחליטו שלא להיות כמו הערבים בישראל. כל זה בגיבוי הקהילה הבינלאומית. כך נוצר פה סטטוס מיוחד: ‘תושבות קבע במזרח ירושלים' - צירוף שהפך לשם גנרי לכל השטחים בבירה שמעבר לקו הירוק".

"האנשים האלה רואים את עצמם חלק מירושלים תחת שלטון ישראל. הרוב הגדול לא מכיר מציאות אחרת. לכל תושב לפחות שלוש זהויות: ישראלית - שבאה לידי ביטוי בתושבות הישראלית, בתעודת הזהות הכחולה, בביטוח הבריאות ובביטוח הלאומי; מרכיב זהות ירדנית - האזרחות הירדנית שהחזיקו התושבים עד סוף שנות ה–80 באישור ישראלי", הוא מסביר.

"הם יכלו לצאת מישראל דרך הגשרים לירדן, שניהלה בכמה תחומים את החיים במזרח ירושלים תחת הריבונות הישראלית (חינוך ובתי הדין השרעיים); וכמובן - מ–1994, עם הקמת הרשות, נכנס גם הגורם הפלסטיני לסיפור", הוסיף רמון. 

לכאורה לא יתמות אלא מלא הורים.

“יש פה הרבה הורים ואף אחד מהם לא מילא כראוי את חובותיו. בסופו של דבר יש בלבול ואובדן זהות. נוסף על זה, המחנה הפלסטיני מפולג בין הכוחות האסלאמיים - חמאס, פת"ח ואחרים - ועדיין קיימות השפעות של החברה הישראלית - וקיבלת תמונה של העולם המסובך והמורכב במזרח ירושלים, שרוב הישראלים רוצים להדחיקו".
 

“לא הוואקף הירדני או הממסד של הרשות החליטו. מי שקבע שכך יהיה הוא הרחוב המזרח־ירושלמי. התושבים ומנהיגים מקומיים קיבלו החלטה נועזת מאוד שלא להיכנס להר הבית עד שישראל תסיר את המגנומטרים. זה היה הימור גדול. אולי יש פה ניצנים של מנהיגות חדשה".

זכות השלילה

את התושבות של תושבי הקבע קל לשלול. על פי נתוני משרד הפנים, מ–1967 ועד סוף 2016 היא נשללה מ־14,595 ערבים מזרח־ירושלמים. 58% מהמקרים היו בין 2000 ל–2016, בעיקר עקב שהייה ממושכת בחו״ל או התאזרחות שם.
 

המדיניות הישראלית בפועל, לפי משרד הפנים, היא לשלול תושבות בבדיקה יזומה רק למי ששהה יותר מעשור בחו״ל, לא ביקר בארץ אפילו פעם אחת ולא יצר קשר עם הנציגויות הישראליות בעולם. במקרים כאלה עלולה התושבות לפקוע גם ללא הודעה רשמית ממשרד הפנים. 
 

“בנוגע לתושבים המתגוררים בשכונות המצויות בגדה המערבית, מחוץ לתחום המוניציפלי של ירושלים, יש הנחיה שלא לשלול את התושבות באופן יזום, אבל לעתים קרובות נבדק מהו ‘מרכז חייהם'", אומר רמון. “לא מעניקים להם שירותים כמו הנפקת תעודת זהות חדשה, הארכת תעודת מעבר וזכויות סוציאליות".

רמון מוסיף: "תופעה זו, נוסף על הקמת הגדר, הביאה לחזרת תושבים מזרח־ירושלמים שהתגוררו מחוץ לגבול העירוני אל תוך התחום המוניציפלי ולעתים לשכירת חדר או דירה קטנה בתוך העיר, נוסף על בית המגורים שהם מחזיקים בפרברים כמו א–רם ואלעיזריה — דבר שהביא גם לעליית שכר הדירה במזרח העיר".
 

רמון מזכיר כי בשלוש השנים האחרונות התפרסמו ידיעות על כוונת ישראל לשלול את התושבות או את הזכויות הסוציאליות מתושבי מזרח ירושלים החשודים במעשי טרור, מבני משפחותיהם ומתושבי השכונות הנמצאות מעבר לגדר, ובראשן מחנה הפליטים שועפאט.
 

“הידיעות האלו החריפו את תחושת הארעיות, האיום וחוסר הביטחון של התושבים הדבקים בתעודת הזהות הישראלית שלהם ובתושבותם הירושלמית", מסביר רמון. “התשובה הישראלית הרשמית, שלפיה תושבי מזרח ירושלים רשאים לבקש ולקבל אזרחות ישראלית, אינה מתייחסת למכשולים הרבים שהמדינה מציבה בדרכם ולזיקה שלהם לרשות הפלסטינית ולירדן. חלק גדול מהם נושא דרכון ירדני מוגבל, מעין אזרחות ירדנית". 
 

“התשובה הישראלית גם אינה מתייחסת לאלפי תושבים ערבים שלא יוכלו לקבל אזרחות ישראלית מסיבות ביטחוניות או בשל רישום פלילי. יש בשנים האחרונות כמה פסיקות המצביעות על מגמה של בתי המשפט להכיר במעמדם המיוחד של תושבי מזרח ירושלים ולהבחין בינם לבין מהגרים הנכנסים לישראל. נראה שמגמה זו בפסיקה משפיעה על מדיניות משרד הפנים בנושא שלילת התושבות והאפשרות להשיבה", מוסיף החוקר.

"מדיניות המדינה בנושא הרגיש הזה נקבעת במידה מסוימת על פי לחץ מצד ארגוני זכויות אדם ועורכי דין המייצגים מזרח־ירושלמים שתושבותם נשללה מהם. משרד הפנים מקל במקרים מסוימים. המדיניות הישראלית בנושאים אלה לא ברורה לגמרי, ורוב תושבי מזרח ירושלים לא מודעים להקלות המסתמנות", סיכם ד"ר רמון. 

תעודת ביטוח

אין ממש מקבילה למעמד של אוכלוסייה ילידית המוגדרת כמי שנכנסה לישראל בדומה למהגרים. “נוסף על זה, הם לא מעוניינים לקבל אזרחות ישראלית, וגם ישראל לא מעוניינת באזרוח שלהם", אומר רמון. “גם הקהילה הבינלאומית לא רוצה באזרוח הזה, משום שהיא לא מכירה בצעדי הסיפוח הישראלי". 

"למרות הכל", מציין החוקר, "בעשור האחרון חל גידול ניכר במספר בקשות ההתאזרחות במשרד הפנים. האזרחות הישראלית נתפסת אצל רבים כתעודת ביטוח המאפשרת להתגבר על איום שלילת התושבות".

"היא מסייעת גם ללימודים או עבודה בחו״ל. הרצון לממש זכויות דמוקרטיות, כמו הצבעה לכנסת, ככל הנראה אינו המניע המרכזי בבקשת האזרחות. החיסרון הבולט מבחינת המתאזרחים הוא החשש מהצעדים הננקטים על ידי הרשות הפלסטינית. למשל, מניעת הלוואות לרכישת דירה מבנקים", אומר רמון.

“לא. לו הייתה המדיניות לעודד את מגמת ההתאזרחות, היה אפשר להגדיל את מספר הפקידים העוסקים בנושא בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה במזרח ירושלים ולזרז את ההליכים בדרך הארוכה לקבלת האזרחות".

יש פתרון?

“לתת אזרחות לכל תושבי מזרח ירושלים או לרובם נראה לי אוטופי. מצד שני, בלי קשר לשאלת ההסדר העתידי שנראה היום רחוק מאי־פעם, צריך לטפל בהם ברצינות ואולי ליצור מעמד של ‘תושבות מוגנת'. יש תפיסות מסוג זה אצל כמה שרים, ובהם זאב אלקין השר לענייני ירושלים. בפקידות הבכירה בעיריית ירושלים אומרים שהגיע הזמן לטפל בכאוס המזרח־ירושלמי".

"השאלה הגדולה היא אם יש לדור ההורים שם תקווה שלילדיהם יהיה עתיד טוב יותר. למה לישראל לדאוג להם? בעיני זו חובה מוסרית, אבל גם כי זה עלול להתפוצץ. וכל מה שיקרה להם, ישפיע על היהודים. אם לא יהיה שקט במזרח ירושלים, לא יהיה שקט במדינה ואולי גם במזרח התיכון", סיכם.