זהו סיפורו הבלתי ייאמן של ספר תורה אחד שנפל בשבי הירדני במלחמת העצמאות - וחזר. זהו גם סיפורו של גוש עציון שנפל בשבי - ושב לידיים ישראליות. זהו סיפורו של ספר תורה שנכתב על ידי אלמוני באירופה - שכנראה נספה במחנות ההשמדה - אבל פרי ידיו הגיע לארץ ישראל לפני קום המדינה. זהו סיפור על ספר תורה שעדיין קוראים בו שלוש פעמים בשבוע, ואם נעקוב אחר ההיסטוריה שלו, נוכל ללכת בעקבות העמוקים של העם היהודי בעת החדשה.
את הסיפור הזה סיפר לי יהודי אהוב, אליעזר בשן שמו, בביתו הקטן והצנוע במושב השיתופי הדתי משואות יצחק בדרום הארץ. אליעזר הוא "סבא אליעזר", סבו של בעלי שלמה בשן, בן 92 ולו ילדים, נכדים ונינים אין ספור. לאורך כל הסיפור ישבה לצדו סבתא דבורה, אשתו, צעירונת בת 90, ושזרה את הצד שלה בסיפור הבלתי ייאמן הזה.
"עלינו ארצה ב־1935, הייתי אז בן 10", פותח סבא אליעזר את סיפורו. "היינו חמישה ילדים, ואני הייתי פעיל בתנועת בני עקיבא. עם סיום בית ספר התיכון היה מקובל אז שכל בחור מתנדב למשך שנה ב־(JSP (Jewish Settlement Police, משטרת היישובים העבריים שפעלה טרם קום המדינה. הייתי פעיל בארגון ההגנה ואף הדרכתי בקורס מ"כים. מכאן הוטמע בי החזון שיש להתיישב במקומות מסוכנים. כפר עציון שבגוש עציון כבר עמד על תילו. החלטתי להצטרף לקיבוץ צעיר בשם משואות יצחק, שבדיוק הוקם אף הוא בגוש עציון. גרעין הקיבוץ קיבל את הכשרתו בקיבוץ טירת צבי, והחינוך להגשמה שספגתי בתנועת בני עקיבא דרבן אותי ללכת לשם, לעבוד בחבל הארץ הזה ולהגן עליו".
האמהות והילדים פונו לירושלים
בשן מגולל את סיפורו בצורה מסודרת ובהירה, כאילו היה זה אתמול. הוא מספר שבתחילה עבד במחצבה שאת שרידיה אפשר לראות עד היום בכניסה לכפר עציון. "כשקיבוץ עין צורים עלה לקרקע, האנגלים לא אישרו להם להקים תחנת נוטרים. לי היו מדים, אז הייתי הולך בכל לילה לשמור עם חבר, ולמוחרת בבוקר הייתי הולך לעבוד במחצבה. הייתי ישן שעות מנוחה קצרות אחר הצוהריים".
כשפרצה מלחמת השחרור, נסגרה המחצבה. האפשרות לשנע את תוצרתה נמנעה בשל חסימת הצירים המובילים לגוש, שעליו הטילו הערבים מצור ביום שלאחר הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בכ"ט בנובמבר 1947. "במשך כל תקופת המצור עבדתי בביצורים", מספר אליעזר, "קיבלנו מכתב מהרב הראשי דאז של ארץ ישראל, הרב יצחק הרצוג, המתיר לנו לעבוד בביצורים גם בשבתות ובחגים, ואף מדגיש כי אין צורך להתחשב בקודשי ישראל. וכך היה. אני זוכר שלאחר שהיינו חוזרים מבית הכנסת, היינו מחליפים את בגדי השבת בבגדי עבודה והולכים לחפור תעלות קשר ולפזר קונצרטינות ומוקשים תוצרת בית".
בד בבד, חברי הקיבוץ המשיכו לקרוא בכל שבת בשני ספרי תורה שהיו במקום. אחד היה שייך לאחת החברות, והשני נכתב בידי אלמוני שכנראה נספה במחנות ההשמדה באירופה בתקופת השואה והתגלגל לקיבוץ בדרך־לא־דרך. הקרבות במהלך המצור התנהלו אל מול כנופיות פורעים מהכפרים הסמוכים, שעד לאותו יום היו ביחסי שכנות טובה עם הקיבוצים. האמהות והילדים פונו מהגוש לירושלים. גם דבורה, שהייתה חברתו של אליעזר באותם ימים ועבדה כמטפלת בילדי הקיבוץ, גלתה עם הילדים לבירה.
שתי נשים נותרו במשואות יצחק: האחת אחות והשנייה קשרית. שתיהן הפקידו את תינוקיהן הרכים בידי דבורה, שטיפלה בהם לאורך כל תקופת המצור והשבי של אמותיהם. "אף על פי שאחת האמהות הייתה קשרית ועמדה בקשר עם הפיקוד בירושלים, הילדים לא שמעו את קולן של האמהות לאורך החודשים האלו. אז עוד לא ידעו מי יתום ומי לא. היו שמונה ילדים במשואות, וטיפלתי בכולם". מספרת דבורה.
אליעזר מספר על המחסור והרעב בתקופה ההיא. "לא היה לנו מספיק אוכל. פינינו חלק גדול מהרפת לקבוצת יבנה, והשארנו שלוש פרות, שאותן חלבנו. בכל יום הכנו מהחלב שמנת. היה חבר שגידל כרובית. אז שמנת וכרובית, זה מה שאכלנו. החליטו לשלוח אלינו שיירה ועליה אספקה. בדרך חזרה הערבים פיזרו מוקשים לאורך הכביש, וכל השיירה נתקעה. הייתה זו שיירת העשרה. היא הותקפה ליד בית לחם, ובמתקפה נפלו עשרה בחורים".
המחיר הכבד, שגבה חיי אדם, דילל מאוד את תנועת השיירות לגוש הנצור. שיירה אחרונה פילסה את דרכה לגוש ועליה אספקה ותחמושת. את השיירה, שכונתה לימים "שיירת נבי דניאל", התקיפו הערבים בדרכה חזרה לירושלים, עד שלא הייתה ברירה אלא לפנות לאנגלים לסיוע. "התנאי שלהם לחילוץ היה שהמשוריינים וכל הנשק שעל השיירה יימסרו לערבים. זה היה מצב מאוד־מאוד נואש. נשארו לנו בגוש כמה רובים מהבריטים, עוד מתקופת ה־JSP. חוץ מזה היו לנו קצת סטנים וכמה מוקשים תוצרת בית".
מברק מעודד מהרב הרצוג
אם בין נובמבר 1947 למאי 1948 היו המתקפות על היישובים העבריים מתבצעות על ידי כנופיות ערביות מהסביבה, לאחר הכרזת המדינה התחילה מתקפה מסיבית של הלגיון הירדני על קיבוצי גוש עציון. "אני זוכר היטב את אותו יום שישי, שבו הלגיון הערבי פנה נגדנו. המלך עבדאללה שלח טור משוריין שפרץ לכפר עציון. חברי כפר עציון הרימו דגל לבן, אבל הקצינים הירדנים לא כיבדו את זה. הם אמרו להם לשבת על הרצפה, ואז ירו בהם והרגו אותם." מספר אליעזר בשקט מצמרר. "130 הרוגים היו שם. זאת נודע לנו כשדוד בן דוד, פליט שהצליח לברוח מכפר עציון, הגיע אלינו וסיפר לנו את שאירע. ההרגשה הייתה שאנחנו הבאים בתור".
כשהתחילו השמועות על נפילתו הקרבה של הגוש, הטמינו אליעזר וחבר נוסף בשם נחום לבבי ז"ל את ספרי התורה במקום מסתור חפור, כדי שהערבים לא יחללו אותם. "קברנו את הספרים ולבבי אמר 'קדיש'. אפילו לא סימנו את מקום ההטמנה, כי לא האמנו שנחזור לשם. חשבנו שנמות. תחושת הייאוש הייתה קשה. דיכאון כבד הורגש בכל. לא ידענו אם ניפול בשבי או שיטבחו אותנו, כפי שעשו לחברינו בכפר עציון".
בשן מספר שבאסיפה חפוזה שהתקיימה באותו ערב הציע אחד החברים לעשות מעשה מצדה ולהתאבד, אך אליעזר התנגד לרעיון ושכנע את עמיתיו לראות מה יילד יום. התקווה הגיעה בדמות מברק שנשלח מהרב הראשי הרצוג, שסיפר לחברי משואות כי דרך הצלב האדום סוכמו תנאי כניעתם, וכי הם ילכו לשבי וזכויותיהם יהיו מוגנות מכוח אמנות בינלאומיות. במברק גם הופיעה רשימת ציוד אישי שאותו יוכלו השבויים לקחת עמם לכלא הירדני. ספרי התורה לא הופיעו שם.
"בליל שבת הגיע טור משוריין של הלגיון הירדני עם דגל לבן. בשל הערבית השגורה בפי, התנדבתי אני והלכתי לפתוח להם את השער. שני קצינים נכנסו לחדר הפיקוד שלנו. קצין אחד שם ידו על ארון והשני על שולחן. אחד ואמר 'האדא תבעי', כלומר: 'זה שלי', וגם השני אמר 'האדא תבעי'. הם פשוט חילקו ביניהם את השלל, זה מה שעניין אותם באותו רגע.
"האווירה הייתה מאוד מדוכאת", ממשיך ומספר בשן. "לא ידענו מה יהיה. הם חשבו רק על תועלתם האישית, המנוולים, כך ראיתי אותם. זה היה ביום שישי של הכרזת המדינה. כל הארץ רוקדת - ואנחנו הולכים לשבי. העמיסו אותנו על משאיות. הסברתי לקצין הירדני שיש לנו ספרי תורה מסידנא מוסא, כלומר – ממשה רבנו, שקברנו, וביקשתי רשות לקחת אותם איתנו. הקצין הסכים".
בשן מספר שחפר והוציא את שני ספרי התורה בלב נרגש. אחד מהם השיב לבחורה שהספר היה שייך לה. ספר התורה הזה הלך איתה לשבי בן חודש ימים בבית לחם, שם נכלאו הנשים ששבו הירדנים. לפי התנאים המוקדמים שנחתמו בין הירדנים לבין הצלב האדום, הבחורות השתחררו לאחר חודש, כי הן לא היו לוחמות פעילות אלא רק תומכות לחימה. ספר התורה השני עשה את המסע לירדן בידיו של אליעזר בשן, עד למחנה השבויים באום אל־ג'אמל.
"למרות הייאוש בנפילת הגוש ובהליכה לשבי, הייתה הרגשה שאנחנו בחסות הצלב האדום ושלא נישחט. זו הייתה הקלה מסוימת. בליל שבת נכנסנו למשוריין. אני הייתי מתורגמן והיו שני קצינים ירדנים. כל הדרך על המשאית קראנו בתורה כשהספר בידי. כששאלו אותי חיילי הלגיון מה אני מחזיק וניסו לקחת אותו ממני, הסברתי להם שסידנא מוסא קיבל את זה מאללה. ההסבר הזה הניח את דעתם, והם הניחו לנו."
אליעזר מספר שהקרבה לספר הקדוש באותן שעות קשות חיזקה אותו. "בתחילה לקחו אותנו לבית הסוהר בחברון, וכשפתחנו את הספר לקרוא בו, הערבים מהכנופיות שאלו אותנו בצעקות: שו האדא, שו האדא?' (מה זה, מה זה?) ורצו לחלל את ספר התורה. אני, שידעתי לדבר ערבית, אמרתי להם שהמלך עבדאללה נתן לנו רשות להחזיק את ספר התורה, אז הם נסוגו ולא הציקו יותר בעניין הזה. לאחר שלושה שבועות, שבויי משואות הוסעו לירדן, וספר התורה עמם.
ליטר מים ביום לעשרה שבויים
בשן מספר על החיים בשבי, על השגרה. אף שהיו בלב מדבר וישנו באוהלים בתנאים קשים, לא חששו השבויים לחייהם. "סמכנו על הצלב האדום. נציג הארגון ביקר אחת לחודש במחנה השבויים. כשהגענו, פגשנו שם את שבויי נהריים ושבויי העיר העתיקה. ישנו על הארץ, וכל מה שהפריד בינינו לבין החול הייתה שמיכה מרופטת. ישנו עשרה אנשים באוהל, רגל מול רגל, חמישה מול חמישה וקיבלנו ליטר מים ליום לעשרה אנשים, בקיץ במדבר, והיה חם ויבש.
"בכל בוקר היה מפקד בשעה שמונה, והשומרים היו סופרים אותנו לראות אם לא ברח מישהו. אני זוכר שהיה ניסיון בריחה אחד שנכשל - הרגו את הבחור שניסה להימלט ונתפס בגדר". לאורך כל תקופת השבי קראו הבחורים את פרשות השבוע בתורה שהביאו עמם, בכל יום שני וחמישי ובשבתות, כמובן.
בשן מספר על הקשר עם המשפחה והחברה שבבית באותם חודשים ארוכים של אי־ודאות. "מותר היה לכתוב 20 מילים באנגלית או בערבית. משהו לקוני: 'אני בסדר, מה שלומכם?'. אחד השבויים אצלנו עבד בתור סנדלר אצל הערבים, אז הוא עזר לנו להטמין מכתבים ארוכים יותר ולא מצונזרים שכתבנו באותיות זעירות. את המכתבים החבאנו בסוליות הנעליים של הפצועים שידענו שיפנו חזרה לישראל, והם העבירו אותם למשפחות שחיכו לנו". דבורה מספרת שהיא שומרת את המכתבים היקרים הללו עד עצם היום הזה. מבחינתה, היו אלה אותות חיים מאהובה שמעבר לירדן.
יום אחד, לאחר תשעה חודשים ארוכים בשבי, הגיע למחנה נציג הצלב האדום והודיע על השחרור הקרב. "הוא אמר לנו שקודם משחררים את בעלי המשפחות ובסוף את הרווקים. אני הייתי עוד רווק, ולכן הייתי במשאית האחרונה שיצאה משם". בשן נזכר בהבדל המהותי בין הדרך אל השבי ובין הדרך ממנו אל החופש. "כשהובילו אותנו לשבי, עשו איתנו סיבובים ברעש ובהפגנתיות. מאידך, משאיות השחרור נסעו בלילה, בשקט, כדי לא לחשוף בפני הקהל הערבי שמשחררים שבויים. הלגיון לא רצה לחשוף שמשחררים 'יהוד'".
לפנות בוקר הגיעו השבויים הפדויים היישר למסיבת קבלת פנים שנערכה בבית הכנסת ישורון בירושלים. דבורה, שהמתינה כל החודשים הללו במתח, חיכתה בסבלנות גם באותו לילה ולא באה למסיבה. "אף אחד לא עדכן אותנו במגעים לשחרורם. ידענו רק כשזה היה בתוקף. לאורך כל התקופה הייתה לי דאגה כפולה, כי אחי התאום ז"ל היה גם עם אליעזר בשבי. קיווינו שמטפלים בהם כמו שאמורים לטפל בהם. לא נפגשתי איתם ברגע שהם חזרו, רציתי לתת לו את הזמן עם ההורים שלו, וגם עדיין לא היינו נשואים, רק חברים".
כל הזמן הזה רבץ צל הטבח בכפר עציון על המשתחררים. אף שספר התורה עשה עמם את הדרך חזרה, הם לא רקדו איתו באותו לילה. "עשינו את הפעולה החיונית הדרושה, לא מעבר לזה. כולם שאלו את השאלה מה יהיה הלאה. הועלתה ההצעה לעלות להתיישבות כאן, במשואות יצחק החדשה בדרום הארץ, לא הרחק מאשקלון. ואכן, ב־1949 התיישבנו פה. היינו הזוג הראשון שהתחתן, וקיבלנו אוהל. בתחילה עבדתי בפרדס, וכשנפתח בית הספר האזורי, ביקשו ממני ללמד, כי הייתי החבר היחיד שהייתה לו תעודת בגרות. הייתה פלוגה דתית בבן שמן, והם פנו אלינו שנתאחד. גם להם היה ספר תורה שבו הם הנציחו את המחלקה המוטסת שלהם, שבאה לעזרתו של גוש עציון. כל המחלקה נפלה באותו קרב. אז בבית הכנסת שלנו יש שני ספרי תורה, אחד שלנו ואחד על שם המחלקה המוטסת, ואנחנו קוראים בהם מדי שבת".