כוכב יאיר: האנשים שמנציחים את אברהם שטרן נלחמים על שמו

מכונית השרד של יאיר שטרן החליקה לפני כחודש אל תוך רחוב בשכונת פלורנטין בתל אביב, ונעצרה לצד קבוצת אנשים קטנה שהמתינה לו. מבעד לחלונות הכהים של הרכב, ג'יפ עירוני לבן ונוצץ, יכלו הנוכחים להבחין כי שטרן עצמו יושב מאחור. ראשון ירד הנהג, הקיף את הרכב ופתח עבורו את הדלת. רק כשהוריד רגל אל המדרכה התברר כי הוא הגיע לבוש בבגדי כדורגל, וסמל של מכבי תל אביב תפור לו אל דש החולצה. אבל איש מהנוכחים לא נראַָה מופתע. "אני הראל", הנהג הציג את עצמו ראשון, "אבא של יאיר".

שטרן הוא ילד בן 9. אל המפגש בפלורנטין הביא אותו אביו כדי שיפגוש עוד אנשים כמותו – כאלה שקרויים על שם יאיר שטרן המקורי, מי שייסד את מחתרת לח"י ונרצח סמוך מאוד למקום שנבחר למפגש, בקומה העליונה של בית דירות שהוסב מאז למוזיאון על שמו. גם הרחוב הקטן שבו התקבצו היאירים האחרים נקרא על שמו. פעם "המזרחי ב'"; וכיום, איך לא, רחוב שטרן. "עד שבגין עלה לשלטון הקטינו את הזכר של יאיר שטרן", טוען יאיר ישראל טוויל (39), מורה להיסטוריה שהגיע למפגש מאשדוד. "אמרו רק 'פה יאיר שטרן נהרג'. גם אנשים בסוף הבינו. אולי היה איזה זרם מסוים שניסה להתוות לכיוון אחד, אבל בסוף ראית שהעם התווה לקו אחר. רצה לזכור מי הוא היה ומי היו המחתרות".

את בניין המוזיאון על שם אברהם שטרן - שמו האמיתי של יאיר שטרן - טוויל מכיר אישית. סבו החזיק שם חנות ריפוד, שפתחה עמד ממש בנקודה שבה עומדת כיום דלת הכניסה למוזיאון. "כשהבן שלי נולד, אבא שלי אמר לי, אולי תקראי לו יאיר?", מספרת ז'נין טוויל, האמא. "אז אמרתי: 'טוב'".

למרות שיאיר היה רק הכינוי שלו, לא השם האמיתי. "היום אני יודעת את זה, אבל אז ידענו רק על יאיר, לא על אברהם שטרן. היינו עולים חדשים מצרפת, ואבא שלי אהב את הסיפור של יאיר שטרן. זה דיבר אליו".

"תשמע, בסוף זה גיבור של הציונות", מוסיף בנה יאיר, "גיבור של המציאות, של ההתהוות, זה דבר גדול".

זה הקסם

בסוף החודש ייפגשו שוב טוויל ושטרן בן ה־9 במוזיאון לטרון. אליהם צפויים להצטרף עוד כ־300 יאירים מכל רחבי הארץ שנענו לקול קורא של העמותה להנצחת מורשת לח"י - ניסיון שאפתני ראשון לכנס יחד את כל מי שקרוי על שם מפקד לח"י המיתולוגי. אם לשפוט על סמך הקבוצה הקטנה שהפגשנו לצורך הראיון, לרבים מהם זו תהיה הפעם הראשונה שבה יפגשו אדם עם סיפור דומה לשלהם, גם אם הסיבות שהביאו אותם להיקרא על שמו של יאיר שטרן שונות מאוד. "לאבא שלי, סבא של יאיר, קוראים אברהם, ויאיר הוא הנכד הראשון שלו", מסביר הראל שטרן, אביו של יאיר בן ה־9. "אז החלטנו לקרוא לו יאיר כדי שיהיה את הקישור לאברהם וגם בשל המשמעות של השם. לא היה קשר משפחתי, לצורך העניין".

לעומתו, למשורר דרור אסא (46) מיפו אף אחד לא קרא יאיר – הוא קרא כך לעצמו. "כשהייתי בן 15, אבא שלי חזר עם ערימת ספרים שהוא מצא ברחוב", מספר אסא, "והטלוויזיה של שנות ה־80 לא הייתה עשירה כמו היום, אז כשהשתעממתי פתחתי את אחד הספרים שהיה של נתן ילין מור, אחד מחברי מרכז לח"י לאחר הירצחו של יאיר שטרן, ולספר קראו 'לוחמי חירות ישראל'. התחלתי לקרוא ונכבשתי בדמותו של יאיר. כתבתי מכתב לאנשל שפילמן, המנהל המיתולוגי של מוזיאון לח"י, הבעתי את תחושותיי והצעתי להתנדב. בגיל 16 הדרכתי במוזיאון".

זמן קצר לאחר מכן החליט למסד את התשוקה החדשה, ובאופן רשמי הוסיף לעצמו את השם יאיר, על שם שטרן כמובן. "הוא אינטליגנט, אדם חכם מאוד", מסביר אסא. "הוא הגדיר את עצמו חייל ומשורר. 'היום אכתוב בעט, מחר אכתוב בחרב, היום על הנייר, מחר על גבע דם', זה מה שהוא כתב. הוא הבין למה הוא קיים בעולם הזה, מה השליחות שלו, הוא קיבל את זה ואמר גם לאשתו רוני שהיא צריכה להבין. זה חלק ממנו והוא לא יישאר הרבה זמן. הוא ידע את זה".

מאזינה לו יעל רזינסקי־וינרב מפתח תקווה, שהחליטה לקרוא לבנה יאיר לאחר שלמדה כי סביה וסבתה שירתו בלח"י בעצמם. "יאיר הוא הבן הקטן שלי", היא מספרת. "היום הוא בן 12, אבל כשהוא נולד סבתא כבר נפטרה ולא הייתי בטוחה לגבי שמות. השם יאיר צץ אצלי, לא יודעת למה, זה נשמע קצת ארכאי. אחרי הלידה סבא בא והתחלנו לדבר על כל מיני שמות. ברגע שהוא שמע יאיר, אורו עיניו והוא אמר: 'ברור! יאיר שטרן! היאיר הזה עוד יאיר את העולם, אתם תראו!' אז גם יש מובן של אור וגם מובן של יאיר שטרן, ומרגע שקראנו לו ככה, הייתה תחושת גאווה מאוד גדולה".

אסא: "אני חושב שהיה ליאיר שטרן מין קסם, אתה יודע, יש אנשים שאתה נמשך אליהם והולך אחריהם ואתה לא תמיד מבין מה הסיבה. זה הערך המוסף שהיה ביאיר שטרן, מלבד זה שהוא היה בעיניי גאון ואינטלקטואל".

שאלה פתוחה

בספר דברי הימים של המאבק במנדט הבריטי, יאיר שטרן נחשב ברחובות פלשתינה לדמות שנויה במחלוקת. בקרב היישוב היהודי של שנות ה־40 היו אמנם רבים שראו בו גיבור, אך רבים אחרים הסתייגו מפעולותיו, שהיו לא פעם רצחניות. שטרן עצמו הצהיר לא אחת כי "דרך פסולה שסופה ניצחון, כשרה למהדרין שבמהדרין", ואף פעל לא אחת על פי הכלל הזה. היישוב היהודי נקרע לגביו. העיתון 'דבר', למשל, כינה את מחתרת לח"י "כנופיה", כינוי שאף הבריטים אימצו. עם זאת, פעולות המחתרת הטרייה שהקים בשנת 1940 לאחר פרישתם של קצינים ולוחמים מארגון האצ"ל, כוונו אך ורק נגד עמדות צבאיות של הבריטים, אומר אסא, לעולם לא נגד אזרחים. "הדרך של לח"י הייתה צודקת כי הם פגעו רק במבנים של הצבא הבריטי, רק בחיילים", הוא אומר. "הם לא רצחו אזרחים בריטיים חפים מפשע. הכוונה הייתה לפגוע בסמלי שלטון".

רזינסקי-וינרב מהנהנת בהסכמה. "כל עוד לא מדובר באזרחים חפים מפשע, לפעמים זה עצוב אבל לגיטימי", היא אומרת. "סבא שלי אמר כל הזמן שהכוונה לא הייתה לפעול נגד אוכלוסייה אזרחית. ואם חלילה קרה, זה לא היה מכוון. זה ההבדל".

"זה בא ממקום של הבנה שזו הדרך ללכת עם הבריטים עד הסוף", מוסיף יאיר טוויל, "כאילו זה שהם עזרו במלחמת העולם השנייה לא אומר שאנחנו נוותר להם. עובדה שהוא נרדף עד הסוף. הם גם רצחו אותו - הכניעו אותו ורצחו אותו. אנחנו לא עושים את זה. עם כל הטרוריסטים שמדינת ישראל מתמודדת איתם היום, היא משתדלת בכל אופן לא להרוג, רק אם האדם מתנגד או משהו דומה. פה לא הייתה התנגדות".

רזינסקי־וינרב: "זה נכון שלח"י פעלו אולי בדרך יותר קיצונית ומיליטנטית, אבל תמיד צריך גם מישהו שיזעזע את המערכת כדי לממש את המטרה שלך, גם היום. אני חושבת שמה שסבא וסבתא שלי עשו אלה דברים שבלעדיהם לא הייתה קמה המדינה. מצד שני, יש את הרגע שבו אתה אומר: עכשיו אנחנו ממשיכים הלאה, ויש דרך מדינית ודרך פיוס. אבל לזה צריך קודם כל שיהיה מישהו שיעשה גם את מה שלח"י עשו".

"קח למשל את ירושלים כשקמה המדינה" אומר אסא, "התחילה המלחמה (מלחמת העצמאות - ע"ר), ועדיין נשאר גרעין של לח"י בירושלים שהוא בעצם הוציא להורג – אומרים 'רצח'. הם לא רצחו כמו שאני רואה את זה – את ברנדוט (פולקה ברנדוט, דיפלומט שוודי – ע"ר) בירושלים כדי להציל אותה מחלוקה".

אתה רואה בו גיבור, אבל רבים ראו בו טרוריסט.

"אפשר להגיד את זה על כל דבר. יש אנשים שיאהבו אותך ויש מי שלא. המדינה הזו הייתה צריכה את מחתרת לח"י כדי לקום".

כך או אחרת, אין חולק על כך שאברהם שטרן היה אידיאולוג טוטאלי. דומה שגם לו עצמו זה היה ברור. הלוא את הכינוי 'יאיר' הוא אימץ בעקבות כינוי המחתרת של אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול ברומאים והחוגים הקנאים במצדה. בראשית פברואר 1942 שטרן נתפס בדירה שהסתתר בה בשכונת פלורנטין, ונורה למוות על ידי קצין בריטי. האם ניסה להימלט או להיאבק? האם הוצא להורג בדם קר? השאלה מה באמת קרה בבית ההוא ברחוב שטרן 8 נותרה פתוחה עד היום. טיפות הדם שלו, אומר יאיר טוויל, יישארו בדיוק היכן שנחתו שנים רבות.

"אני ביליתי הרבה זמן במרפדייה פה", אומרת דודתו, שבאה אף היא למפגש. "אני מתביישת להגיד, אבל ביליתי פה את כל החופשות ואבא שלי היה מתחנן, 'קחי את המפתח מגברת בלומה השכנה ותעלי תראי', אבל לא עשיתי את זה אף פעם. זה היה הבית המקורי, שום דבר לא שונה ולא שופץ שם במשך שנים. רק אחר כך שינו את הכל. זה היה מבנה רעוע, הכל התפרק והתפורר. היום אני מצטערת שלא ראיתי את הבית המקורי".

גם רזינסקי־וינרב מכה על חטא. "האמת היא שעד שלא עלה עניין כנס היאירים הזה, לא חשבתי לקחת את הילד לפה", היא אומרת. "תשמע, להבדיל ממה שאני מבינה כאן, אנחנו פחות מדברים על זה".