"אנחנו ידועים כעם הספר, זה חלק מהתרבות שלנו ומבחינה היסטורית, הנושא של לימוד והשכלה הוא חלק מהדנ"א של היהדות. אם למשל נסתכל על אברכים, גם אם זה משהו שאולי לא מקובל על כלל החברה, נראה שהם מפנים את כל זמנם ללימוד", אומרת ד"ר עמיה ברק, פסיכולוגית תעסוקתית בכירה.
היום נפתחת שנת הלימודים האקדמית. בסופה, יצטרפו ישראלים נוספים למעגל מחזיקי התואר הראשון. וזה מעגל די רחב. לפי נתוני OECD לשנת 2016, ישראל נמצאת במקום גבוה בכמות בעלי השכלה גבוהה: במקום הראשון מבין 35 המדינות, עם כ־47%, בעלי השכלה גבוהה בגילים 55־64; במקום השני (אחרי קנדה ולפני יפן), עם 49%, בגילים 45־54; במקום הרביעי (לפני יפן ואחרי אנגליה), עם 55%, בגילים 34־44; ובמקום ה־11 (לפני ארצות הברית ואחרי שוודיה), עם 47%, בגילים 25־34.
ד"ר ברק, שבעברה הקימה את המרכז לייעוץ ללימודים ולפיתוח קריירה באוניברסיטת בר אילן, וכיום היא מרצה לתואר שני בפסיכולוגיה תעסוקתית במכללה האקדמית תל אביב־יפו, מסבירה את הנתונים: "יש כיום אינפלציה של תארים. יש אנשים שהולכים ללמוד מתוך עניין, אבל ישנם גם אנשים רבים שהולכים ללמוד לא כי הם באמת רוצים, ולא כי הם בחרו במשהו שהם אוהבים, אלא כדי לקבל תואר שאיתו יוכלו לצאת לשוק העבודה. אם בעבר היו מקצועות, כמו מזכירות למשל, שהיה מספיק לסיים תיכון כדי להתקבל לעבודה, הרי שכיום יש דרישה לתארים. יש אנשים בלי תארים שיותר מתאימים לתפקיד מסוים, שהם יותר שירותיים, יותר נעימים, אבל המעסיקים חושבים שאם יש היצע בשוק של אנשים עם תארים, אז הם מתאימים יותר. זה לא בהכרח נכון".
"העובדה שכיום רבים מהמעסיקים דורשים גם ממזכירה להיות בעלת תואר ראשון, נובעת גם מהעובדה שבשנים האחרונות לפונקציה של מזכירה נוספו עוד דברים שהיא צריכה לדעת, כגון שימוש בטכנולוגיה ומחשוב, וזה דורש ממנה עוד מיומנויות", אומר אומר פרופ' פייסל עזאיזה, דקאן רווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה ומומחה למערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. "המערכת במדינת ישראל לא נערכה לשינוי המהיר הזה של מקצוע המזכירה, למשל. לא שודרגו קורסי ההכשרה והלמידה וגם לא ניתן לקורס המזכירות פרסטיז'ה וגם לא הייתה התייחסות בסולמות השכר. באירופה, למשל, יש מכללות שהן לא אוניברסיטאות, אבל יש להן פרסטיז'ה גבוהה, ומי שמסיים אותן מתקבל לשוק העבודה בשכר גבוה. ואילו בישראל, הפרסטיז'ה הגבוהה היא עדיין לאוניברסיטאות, אחר כך למכללות האקדמיות ואחר כך למכללות להכשרת מורים, ומשם זה יורד ויורד. בישראל לא הייתה בעצם התייחסות לכל הפרופסיות שהן לא אקדמיות. אבל אני טוען שגם למקצועות האלה צריך לתת כבוד, פרסטיז', שכר ראוי ואפשרויות תעסוקה".
"ההסתכלות היום על תואר ראשון היא לא כמו על הכשרה ספציפית לתפקיד מסוים, אלא כמו על בסיס. כמו שלפני עשר שנים המעסיקים היו מסתכלים על תעודת בגרות מלאה, כך הם מסתכלים כיום על תואר ראשון", אומרת מיכל דן־הראל, מנכ"לית חברת מנפאואר ישראל.
מדוע?
"מפני שאחוז בוגרי תואר ראשון הוא כל כך גבוה כיום, כלומר כמות המועמדים הזמינים בעלי תואר הראשון היא מאוד גבוהה, וזה מאפשר למעסיקים להעלות את הרף. כך בעצם התנאים הבסיסיים הופכים להיות גבוהים יותר גם במקצועות שבהם לפני כן לא נדרש תואר ראשון. כל מצטרף חדש לכוח העבודה שרוצה לפתוח בחייו את כל האפשרויות, חייב כיום תואר ראשון, אחרת תהיה לו מגבלה ונקודת הפתיחה שלו תהיה נמוכה יותר משל המועדים האחרים".
מעדיפים אקדמאים
אבל זה לא רק עניין תעסוקתי. הדרישה לתואר הפכה גם לנורמה חברתית. "תואר גם מסייע להתקבל למעגלים חברתיים מסוימים", אומרת ד"ר ברק. "תואר הוא מעין מקובלות חברתית. הנושא של רכישת תואר אקדמי בהחלט הופך להיות אלמנט יותר ויותר מרכזי במעגלים חברתיים מגוונים בחברה שלנו. אפשר לראות שאפילו באתרי היכרויות ובתוכניות שידוכים בטלוויזיה עולה עניין ההשכלה. שואלים: 'מה אתה עושה? מה למדת?', ואנשים גם שופטים אותך לפי רמת ההשכלה שלך. השכלה זה קו בפורטרט של בן אנוש בבואו כיום לסיטואציה חברתית כזו או אחרת".
ד"ר ברק מוסיפה ומציינת שלמרות הדרישה לכאורה, הן החברתית והן של המעסיקים לתארים, "יש תנועה שלמה בארצות הברית שגם זולגת ארצה, שאומרת שהנושא של לימודים רשמיים אקדמיים זה משהו חשוב, אבל זו לא ערובה להצלחה בעולם התעסוקה. יש למשל מעסיקים שבעיניהם מועמדים בעלי ניסיון וכאלה שעשו קורסים מקצועיים ספציפיים ורכשו השכלה פרא־אקדמית בתחומים חדשניים, יהיו יותר נחוצים מאשר אקדמאים. המעסיק יכול גם לעתים 'לגלף' את אותו עובד לצרכיו בצורה יותר קלה. מפני שיש כיום אינפלציה של תארים, אנשים גם שואלים את עצמם 'אם התואר שלי בסופו של דבר לא משיג לי עבודה, אז למה לעשות אותו?', אבל בארץ ובארצות הברית עדיין מעדיפים אקדמאים".
את חושבת שכל אדם אמור לשאוף להפוך לאקדמאי?
"רכישת ידע זה תמיד טוב. גם אם אדם הולך ללמוד כי הוא רוצה רק תואר, הרי שבינתיים הוא לומד, מרחיב את השכלתו, לומד איך לכתוב, איך לארגן חומר, איך להביע את עצמו, איך לעשות אינטגרציה של חומרים. זה גם משפר בראיית המאקרו את הרמה של ההון האנושי שקיימת בחברה. לפעמים גם כתוצאה מהלימודים האלה לאנשים יש הזדמנויות להכיר נושאים שלא חשבו עליהם, לעשות הסבה תוך כדי הלימודים, ואז לפגוש את התחום שמדליק אותם. ככה כולם בעצם מרוויחים, גם הפרט וגם החברה".
ד"ר ברק מציינת ש"באופן כללי אפשר למצוא אנשים שהולכים ללמוד 'בשביל תואר' יותר בתחומים של מדעי הרוח. הם הולכים ללמוד את זה כי קל יותר להתקבל לשם, הדרישות נמוכות יחסית, וחבל. אני מצרה על כך, כי חסרים לנו אנשי רוח, פילוסופים, אנשי עט. אבל יש גם מעטים מאוד שהולכים ללמוד מקצועות כמו הנדסה ומחשבים, כי הם אולי טובים בזה, אבל לא בהכרח אוהבים את זה או נמשכים לזה".
האם לדעתך תואר הוא אכן ערובה להצלחה?
"אף אחד לא יכול להיות ערב לכך. יש אנשים מבריקים עם תארים שלא מצליחים בסופו של דבר בשטח. מצד שני, יש אנשים לא אקדמאים, ואפילו כאלה שבתיכון לא היו 'העפרונות הכי מחודדים', ודווקא הם מצליחים מאוד. אני לא יכולה להגיד שיש קשר ליניארי בין לימודים להצלחה, אבל מבחינת הסתברות סטטיסטית, לאנשים שלמדו יש סיכויים גדולים יותר להשיג תעסוקה".
תוספת להון האישי
"במדינת ישראל, אחת החולשות, ותמיד התרעתי על כך, היא שהפונקציה של התכנון לא עבדה כמו שצריך לעבוד", אומר פרופ' עזאיזה, לשעבר סגן ומ"מ יו"ר הות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) במועצה להשכלה גבוהה. "המועצה להשכלה גבוהה אמורה לתכנן את ההשכלה הגבוהה מבחינת הצרכים, אבל מדינת ישראל אף פעם לא התיחסה לצורכי המשק, וזאת להבדיל מאירופה. למשל, אם נסתכל על גרמניה, נראה ששם צורכי המשק הם חלק מהאג'נדה של ההשכלה, ואם המשק צריך הנדסאים וטכנאים, אז הסטטוס המקצועי והאישי שלהם לא יהיה נחות יחסית כמו במדינת ישראל. בישראל, אם אתה לא בעל תואר אקדמי, הסטטוס החברתי שלך והשכר שלך יהיו נמוכים יותר".
איך בעצם הגענו למצב הזה?
"כל חברה, מחלקים אותה לפי סולמות סוציו־כלכליים והמעמד שלך הוא ההשכלה שלך, איפה אתה גר ולאיזו קבוצה אתה משתייך. עד לפני 20 שנים, הפרופיל של האקדמאי הישראלי היה מקהילה מסוימת שאין בה אוכלוסייה מעיירות פיתוח, ואין בה גם ערבים וחרדים. בסופו של דבר, גם האוכלוסיות האלה הבינו שהן חייבות השכלה בשביל המעמד שלהם, וכדי להגדיל את אפשרויות התעסוקה שלהם. בחמש השנים האחרונות אפשר לראות שהעלייה בלימודי התואר הראשון ניכרת בקרב שלוש הקהילות האלה ולא בקרב מי שמייצג את הפרופיל ההיסטורי של האקדמאי".
מה דעתך על כך שתואר מהווה מעין אסמכתה לכך שאתה שווה משהו?
"החיים מראים שהשכלה והרחבת אופקים תמיד מוסיפים להון האישי של הבן אדם. ודאי שצריך לפנות להשכלה, אבל בו־זמנית צריך לחשוב גם על התעסוקה והקריירה שלך. לכן צריך לשלב בין הרחבת האופקים לאפשרויות התעסוקה. אנחנו רוצים חברה יותר נאורה, יותר משכילה, אבל בו־זמנית רוצים גם אנשים שיתרמו למשק. צריך ללמוד את צורכי המשק הישראלי ולהגיד שאם למשל חסרים לנו הרבה הנדסאים וטכנאים, אז כדי להעלות את הפרסטיז'ה של האוכלוסייה הזו, נדאג לכך שהשכר שלהם יהיה יותר גבוה, ואולי אנשים שהולכים 'סתם' לעשות תואר ראשון, יבחרו דווקא במקצועות האלה. אם אתה בשיח הציבורי מתחיל לדבר על האוכלוסייה הזו כמועדפת, אתה מראה להם אופק התפתחותי, גם בטבלאות השכר, ולא משאיר את הדברים היסטורית כמו שהם. כיום יש כבר מודעות לכך, אבל זה עדיין לא מספיק".
פרופ' עזאיזה מדגיש ש"זה טוב שנוביל בהשכלה, אבל אנחנו צריכים את זה נכון, למקצועות הרלוונטיים למשק, ולא שתהיה אקדמאי מובטל ומתוסכל. צריך לכוון את זה למקצועות שיש בהם צורך למשק, למשל במקרה של ישראל, כל מקצועות המדעים וההנדסה. חסרים לנו מהנדסים בישראל, אבל עורכי דין ממש לא חסרים. חסרים כימאים, מתמטיקאים וטכנאים, ואני מקווה שבשנים הקרובות פונקציית התכנון במועצה להשכלה גבוהה תתייחס יותר לצורכי המשק".