עוד לפני שפעילי מאבק העיוורים הספיקו להניף שלט אחד בהפגנה שערכו בירושלים שלשום, אולי בלי להתכוון, מישהו בכנסת כבר הוכיח את טענותיהם. בשל הפגנות נוספות שנערכו באותו יום מול הכנסת, ובהן הפגנת הנכים, ומהחשש מפקק תנועה שייווצר בכביש המוליך אל המשכן, כ־300 העיוורים וכבדי הראייה שהגיעו מכל קצוות הארץ באוטובוסים כדי למחות הופנו אל חניון הלאום, מרחק של כרבע שעה הליכה מגן הוורדים, מגששים לאט את דרכם אל מקום המפגש. "לא רצו לתת לאוטובוסים להיכנס למתחם של ההפגנות ולא הבדילו בין מפגינים למפגינים", אומר נתי ביאליסטוק־כהן (50), מנכ"ל המרכז לעיוור, ארגון הגג של ארגוני העיוורים בישראל. "בסופו של דבר, ההוראה שקיבלו אנשי המשטרה הייתה לומר למפגינים לחנות רחוק כי היו הרבה הפגנות באותו יום".
אלא שעל כך בדיוק באו העיוורים לקבול. לטעון שבמרחב הציבורי היומיומי אין הבדל בין מי שאינו רואה ובין מי שגפיו התחתונות פגועות. לשתי הקבוצות קשה עד בלתי אפשרי להתנהל ללא סיוע הולם וללא תקציב ראוי, ובכל זאת איכשהו העיוורים זוכים לקצבת ניידות של פחות ממחצית מחבריהם פגועי הגפיים. "אנחנו מדברים על בעיה ברמה אבסולוטית שהתקציב לא מספק, לא יחסית", טוען ביאליסטוק־כהן. "אני, למשל, נוסע במוניות, משתדל מאוד להיות עצמאי ולא בכל מקום אני יכול, ואין לי נסיעה שמחירה נמוך מ־50־80 שקלים. אז אני יודע שהקצבה הזאת תספיק לי לעשר פעמים של הלוך־חזור, ואני לצורך העניין מקבל את הסכום הגבוה".
ביאליסטוק־כהן מקבל מדי חודש קצבת ניידות, הקשורה להתנהלות במרחב הציבורי, בסך 988 שקלים, ורק משום שהוא מוגדר נכה 100% ומחזיק עבודה קבועה. לו היה מובטל ולא לומד, עד לפני כמה חודשים הסכום היה פוחת ל־742 שקלים, וביוני האחרון הוא אף נחתך ל־494 שקלים למי שמקבל בנוסף מה שמכונה קצבת "שירותים מיוחדים", סיוע להתנהלות בין כותלי הבית. לשם השוואה, קצבת הניידות לנכי הגפיים עומדת על 2,342 שקלים בחודש. "אני כאדם עיוור מרגישה נכה מופלה לרעה", אומרת טובה איליה (58), שהגיעה להפגין בירושלים מביתה שבנהריה. "אי אפשר לעשות אפליה בין הנכים. כולם צריכים לעמוד תחת קורת גג אחת כדי להגיד: סליחה, אנחנו כאן, תטפלו בנו שווה בשווה. אין אחד שהוא עליון והשני מתחתיו".
איליה מוגדרת לקוית ראייה. "נשארו לי שרידי ראייה", כלשונה, "אני רואה דברים שאני לא יודעת מהם, אני צריכה לפרשן, לוקח לי הרבה זמן לתרגם את זה מוחית. היה לי ניוון מולד ברשתית, שהידרדר עם השנים. אי אפשר לעצור את זה". המדינה מכירה באיליה כנכה ומעניקה לה קצבת "שירותים מיוחדים", וכן קצבת ניידות לזמנים שבהם היא מעוניינת לצאת מביתה. אלא שעם כמעט 50% דמי קצבה, אותם 474 שקלים בכל חודש, הנסיעות במונית צריכות להיעשות במשורה, אם בכלל. לכן איליה נעזרת בעיקר בשירותי התחבורה הציבורית, ושם מתחילה הסאגה מבחינתה. "אני לא יכולה לנסוע באוטובוס", היא פוסקת. "כבר למדתי להתמודד עם לשבת על בנאדם בטעות עד שאמצא מקום או למשש את הכיסאות או להתגלגל במדרגות עד שארד מהאוטובוס, עברתי מה שעברתי והגעתי לפה, אני לא מתלוננת, אבל אם אני נכה במדינת ישראל, מגיעה לי קצבה, אז תנו אותה בכבוד. מה שאני מקבלת עכשיו זו קצבה של לא למות ולא לחיות".
להסתמך על זרים
במדינת ישראל חיים כיום כ־24 אלף בני אדם המוגדרים עיוורים ולקויי ראייה, ורק כשליש מתוכם זכאים לקצבת ניידות. בין סכום הקצבה המקסימלי לעיוור שמקבל ביאליסטוק־כהן והקצבה החלקית שמקבלת איליה, ישנה זו שמקבל עמר סבאג (33), תושב פקיעין. הוא אומנם סובל מעיוורון מוחלט, אך מאחר שהוא אינו עובד, מופחתת לו הקצבה ל־75% מהמקסימום - 742 שקלים, סכום שמספיק לו, לדבריו, "לעשר מוניות בחודש, לא יותר".
בילדותו סבאג עוד זוכר שראה, אבל לקות שפגעה לו בתאי העצב המעבירים את שדרי האור אל המוח דרדרה לו עוד ועוד את הראייה עד שאיבד אותה לגמרי. לדבריו, ברחוב הוא מסתדר בעזרת כלב הנחייה שצמוד אליו. "למישהו עם מקל קשה מאוד ללכת את המרחקים האלה שאני הולך", מתאר סבאג. "אם אתה עם כלב נחייה, אתה לא נתקל במכשולים על המדרכה, אבל עם המקל אתה נתקל בכל אבן וכל שפת מדרכה, וזה מסובך".
גם שלשום, ביציאה מההפגנה, הסתבך סבאג כששב לביתו. "ירדתי במקום שאני לא מכיר, והייתי צריך לשאול אנשים איזה קו יש ואיפה זה כי אני לא רואה", הוא מספר. "אבל יש הרבה עיוורים שלא יודעים גם לשאול את זה. קרה לי כבר שפספסתי תחנות כי לא הייתה כריזה וביקשתי מהנהג שיגיד לי בתחנה מסוימת, והוא נזכר בתחנה שאחרי זה". ועדיין, הוא מחשיב את עצמו מבני המזל בקרב העיוורים בישראל. "יש הרבה עיוורים שלא יוצאים מהבית היום כי אין להם מלווה רואה", הוא אומר.
"הקושי האמיתי מתעורר ברגע שאני צריכה לצאת מד' אמותיי", אומרת איליה. "להתנהל במקומות שיש בהם כל הזמן שינוי, אם זה בהליכה, שאני צריכה להיעזר בבני אדם שנקרים בדרכי, אם זה בכל מיני סידורים, בקריאה, מסמכים. יש פה קושי אמיתי".
למזלה של איליה, יש לה שני ילדים וחמישה נכדים להסתייע בהם. אך לפאתנה מראג'יה (47) מכפר יפיע שבצפון אין תמיכה כזו, והיא נאלצת להסתמך על טוב לבם של זרים או לשלם מכיסה כדי לקבל סיוע בפעולות שלאדם הרואה הן טריוויאליות. "אני עובדת בנתניה וגם בחיפה", היא מספרת. "לנסוע לנתניה וחזרה לוקח לי יום שלם. אני בדרך כלל נוסעת בתחבורה ציבורית כי זה מאוד רחוק לי, ואני לא יכולה להשיג מונית לעבודה בכל יום. זה סיוט. אני עוברת ממקום למקום, מחכה הרבה זמן, מפספסת הרבה אוטובוסים כי אני לא רואה אותם עוברים על ידי".
לדבריה, על יציאות לבילויים אין מה לדבר. "מבחינה חברתית אני אפס, לא יוצאת בכלל בלילה כי אני לא רואה כלום בחושך", אומרת מראג'יה. "אני גם תמיד חייבת לפצות בכסף או מתנות כדי להשיג עזרה. אם חברה באה איתי למקום במיוחד, למשל הרצאה מיוחדת שלא לטעמה, אז אני משלמת. מבחינה זו אני מודרת חברתית".
"פעולות גרילה קטנות"
בשנתיים האחרונות נמצאים נציגי העיוורים בהתדיינות מתמדת מול מוסדות ממשלה שונים, מהביטוח הלאומי והרווחה ועד האוצר ומשרד ראש הממשלה. אמפתיה הם מקבלים בשפע, אך מעשים פחות.
אתמול הם הגישו בג"ץ כדי לחייב את המדינה ונציגיה לממש את מה שהבטיחו להם, אפילו אם רק מדובר בהקמת ועדה שתדון פומבית ורשמית בעניינם. "עושים לנו תרגילים", אומר ביאליסטוק־כהן. "עם שר הרווחה הנוכחי שוחחנו וגם עם מנכ"ל משרד הרווחה, הקודם וגם הנוכחי, יותר מפעם אחת. עם שר האוצר קיימתי דיון באוגוסט 2016 שבו הבטיח שיקים ועדה. ניסיתי וחזרתי וניסיתי לבקש ממנו את הקמת הוועדה או הצוות הבין־משרדי, אבל לא קיבלתי שום מענה מאז".
עד לפני כמה שנים שימש ביאליסטוק־כהן כעוזר בכיר למנכ"ל משרד התקשורת, כאשר זה היה לא אחר מאשר שר האוצר הנוכחי משה כחלון. אבל אפילו זה לא סייע לו לקדם את מטרותיו. "כל אחד מגלגל את זה למקום אחר", הוא אומר. "ברווחה אומרים לנו ש'אין תקציב, ושכדי להשיג אפשרות לשלם יותר אנחנו צריכים את האוצר'. באוצר אומרים: 'אנחנו נותנים למשרד תקציב, אך זו החלטה פנימית שלו איך להתנהל. זה הסדר נעול לאוכלוסייה מסוימת'. יכול להיות שצריך לפתוח את ההסדר הזה, אבל זה לא קורה בינתיים. כל מה שצריך זה לתקן את הסכום שלנו".
להערכת המרכז לעיוור, מה שנדרש כדי להשוות את קצבת הניידות לנכים לקצבת הניידות לעיוורים הוא תוספת של 150 מיליון שקלים בשנה. "לא צריך פה חקיקה", אומר ביאליסטוק־כהן. "צריך פשוט למצוא מקור לסכום. אפילו לא צריך לעשות קיצוץ רוחבי בשום משרד כדי לממן את זה".
כעת ממתינים ארגוני העיוורים להחלטת בג"ץ, ואז ישקלו כיצד להחריף את המאבק, אם יידרשו לכך. לדברי ביאליסטוק־כהן, אין להם רצון להגיע לכך. "להוציא אנשים עם עיוורון להפגנה זה פרויקט מאוד־מאוד גדול. זה כרוך בלהביא אותם כמה שיותר קרוב ולהחזיר לבתים באופן הקל והנוח ביותר. זה עלויות לא פשוטות של הסעה, ואז בהפגנה עצמה אתה צריך שיהיו מספיק אנשים רואים שיאפשרו להפגנה להתנהל, לכוון את הקהל, לתאר לו מה קורה ברגע זה, מי מדבר וכדומה, וכמובן לשמור על החיים של אחרים. לא תמיד אתה מצליח לגייס מספיק מתנדבים. זה קושי לוגיסטי לא פשוט, אז אנחנו נשתמש בכלי הזה גם, אבל בשום שכל, ואולי נערוך פעולות גרילה קטנות".
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "שר העבודה והרווחה חיים כץ התחייב כי נושא הקצבאות הניידות לעיוורים ייבחן מחדש במסגרת הכוללת של חקיקת חוק הנכים שהוא מקדם בימים אלו".
ממשרד ראש הממשלה, הביטוח הלאומי ומשרד האוצר לא התקבלה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.