סיגד בלי "קפה שחור חזק": צעירי העדה האתיופית חוזרים לשורשים

חג הסיגד של בני העדה האתיופית, שיצוין מחרתיים, הצליח השנה לעורר סערת רגשות בקרב בני העדה. כמו בכל שנה, ההכנות לאירועי החג נפתחו בהתרגשות, ואורגנה העצרת המרכזית בארמון הנציב בירושלים, במעמד נשיא המדינה וראש הממשלה ובניצוחם של הקייסים ושאר מכובדי העדה. ארגון האירוע עבר מידיו של משרד הקליטה לידי משרד ההסברה, בשיתוף התאגיד למורשת יהדות אתיופיה. אלו החליטו לקיים באירוע מופעי זמר וסטנד־אפ מתוך הרצון להתאימו לרוח התקופה ולהנגישו לצעירים בני העדה ולקבוצות נוספות בחברה הישראלית. 
 

גם להקת הראפ “קפה שחור חזק" הוזמנה להופיע באירוע כבחירה המסמלת את הישראליות ואת המסרים של החברה האתיופית גם יחד. אלא שיש מי שחשבו שאין מקום לשלב בין תוכני היום הקדוש לבין פסטיבל ושירי מחאה. היו אף מי שהשוו את השילוב למצב שבו בתום תפילת הנעילה ביום הכיפורים, יעלו לבמה את סטטיק ובן אל. המוחים, שדרשו לבטל את הופעת האמנים בחגיגות, נחלו הצלחה, והמופעים אכן בוטלו אתמול. עם זאת, יש מי שטוען שמדובר בפספוס. במקום לקרב את התרבות האתיופית אל הישראלית, לטענתם הביטול של ההופעות באירוע גרם לבידול וריחוק. במחאה הזו, מול הצעירים המבקשים לשמר את ערכי המסורת והדת ולחזור לשורשים, ניצבים אלו שטוענים שזו לא הדרך להיטמע בחברה הישראלית.
 

“החג הזה מסמל את מתן התורה ואת הכמיהה לארץ ישראל", מסביר גנטו מנגיסטו, פעיל חברתי יוצא הקהילה. “רובנו נולדנו פה ולא מבינים את מהות החג. זה לא אומר שיש בעיה עם שמחה וחגיגות, אבל יש מקום לזכור ולכבד את העובדה שאבותינו שמרו על החג 2,000 שנה, וחשוב לנו לשמר את האותנטיות שלו. החג מסמל הרבה מאוד מהתרבות שלנו ולא מתאים לשנות את הצביון". 
 

“יש יותר הכלה ומודעות למסורת, ואנחנו רואים את זה כמבורך", אומר ג’, מפעילי הקהילה האתיופית שמעדיף להישאר בעילום שם. “אנשים רוצים להשתלב, אבל לא למחוק את הזהות והמסורת של אלפי שנים מבית אבא. עם כל הרצון להשתלב, הדור השני שנולד פה בארץ לא מוצא את השילוב הנכון. אנשים נולדו פה, הלכו לגנים, לבתי ספר, עשו צבא וכו’, אך בסופו של דבר החברה הישראלית לא ממהרת לחבק ולקבל אותם. בשנים האחרונות מתחילה הבנה שעם כל הרצון להשתלב, יש לנו גם עוגן מהותי עמוק יותר, ואנו דורשים שהחברה הישראלית תכיר, תלמד ותקבל גם את התרבות שלנו".

 

"הקשיבו לציבור"
 

סִיגְד הוא אחד מחגי ביתא ישראל. החג חל 50 יום לאחר יום הכיפורים, והוא מהווה יום של צום, טהרה והתחדשות, ובמרכזו טקס חידוש הברית בין העם לאל. במקור, חג הסיגד נחגג באתיופיה בתפילה שהתקיימה לאחר כינוס של כל הכפרים המרוחקים לכפר אחד. המתפללים עלו להר גבוה, כסמל למעמד הר סיני, כדי לקיים את הטקס, ובסופו ירדו מן ההר וערכו חגיגה גדולה. בישראל הושרש המנהג לערוך את טקס הסיגד בטיילת ארמון הנציב, המשקיפה אל הר הבית בירושלים, בנוכחות בני העדה ואישי ציבור. בשנת 2008 התקבל בכנסת חוק הקובע את הסיגד כיום חג רשמי של מדינת ישראל וכיום בחירה.

“הצעירים מבקשים לשמר את המסורת כפי שהיא, וזה לדעתי מאוד יפה", אומרת עו"ד וחברת הכנסת לשעבר, פנינה תמנו־שטה. “השמירה על הווי החג כפי שנחגג בעבר חשובה, ואי אפשר לקעקע את ההוויה שלו בשם הקדמה והמודרנה. להפך, צריך לתת לדור הצעיר כמה שיותר לחוות איך זה היה במקור. התאגיד עשה נכון שהקשיב לרחשי הציבור וביטל את המופעים. החג מדבר על אחדות העם, וגם המארגנים הבינו זאת". 
 

אלא שמול המצדדים בשמירה על הווי החג, יש מי שדווקא חושב אחרת. “אני לא רואה פגם בשירה של קפה שחור חזק", אומר פנטהון אספה־דויט, מנכ"ל עמותת “טבקה"- צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה. “להפך, אנחנו תמיד אומרים שחשוב לנו להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית ושהחברה תכיר בתרבות שלנו, כך שאם בזכות המוזיקה אירוע הסיגד יהפוך למוקד משיכה עבור קהלים צעירים וחלקים נוספים בחברה הישראלית, שיראו בו חגיגה שלהם, יקשיבו לסיפורים וייחשפו למנהגים, להיסטוריה ולתפילות - אני רואה בזה רק ברכה, ולא בעיה". 

 

“דע מאין באת"
 

המחלוקת על צביון חגיגות הסיגד והסערה שהתפתחה בעקבותיה, משקפות תהליך המתחולל בקרב צעירים רבים בקהילה האתיופית, או כפי שהם מכנים אותו: “מרד חיובי". מגמה זו הולכת ומתעצמת בעשור האחרון, ובמסגרתה צעירי העדה חווים חיבור לשורשים וחזרה לנרטיב של יהדות אתיופיה, כפי שמספרים אותו זקני העדה, ולא בהכרח כפי שתורגם בהוויה הישראלית במשך שנים. 
 

“אני לא משליך את הזהות הישראלית שלי, אלא מבקש להכיר את השורשים", אומר מנגיסטו. “ילדים שואלים וצמאים לשמוע על ההיסטוריה והתרבות, צעירים חוזרים לשמם המקורי, מי שמתחתן פונה לקייסים שיערכו את החתונה ולא לרבנות שרק מקשה עלינו. ובכלל, יש יותר הבנה ופתיחות לשורשים ולעבר. ככה מכירים את הקהילה לעומק. במערכות השונות, כמו שיש שיעורים שבהם לומדים ערבית או על ז’בוטינסקי או על יהדות המזרח, הייתי מצפה שיכניסו גם תכנים שקשורים בקהילה האתיופית. היום מבינים את המסורת אחרת, מציגים את סיפור העלייה באופן יותר מדויק. הצעירים שואלים, והדור הוותיק מבין שעליו לספר. כי אם הם לא יספרו, לא נדע. הילדים צמאים לידע על המורשת שלהם, והם מפיצים את זה בגאווה". 
 

“אם פעם היית שואל ילד אתיופי על אתיופיה, הוא היה עונה שזה מדבר", אומר מנגיסטו, “אבל היום הוא יענה שהיא מדינה מתפתחת ומשגשגת, וזה לא סותר את הישראליות שלו. היא מעל לכל כי נולדנו פה, אבל יש כמיהה למסורת בבחינת ‘דע מאין באת ולאן אתה הולך’". 
 

“כמה מהישראלים מכירים את יונה בוגלה ופרדה אקלום?" תוהה מנגיסטו. “סביר להניח שמעטים. אלו הם המנהיגים פורצי הדרך שהובילו את העלייה של יהדות אתיופיה. הם הרצל שלנו. אף אחד לא יודע את זה. רוב הישראלים בטוחים שגיבורי העלייה הם רק השייטת והמוסד, אבל זה לא הסיפור כולו. הגיע הזמן לשנות את הנרטיב. הגיבורים האמיתיים הם 4,000 איש ואישה וטף שמתו בדרך הקשה, והורינו האמיצים שעזבו הכל וגררו אחריהם ילדים תוך סיכון חייהם רק כדי לעלות אל הארץ הקדושה. זה הנרטיב האמיתי. היום אנחנו, הצעירים, עושים תיקון, לוקחים אחריות על העבר והעתיד שלנו ועל מה שיסופר פה בהמשך. אף אחד לא יעשה את זה כמונו ובשבילנו". 

 

“לפני שני עשורים, הצעירים רצו להתנתק מכל סממן מאתיופיה, ואילו עכשיו המגמה הפוכה", מוסיף אספה־דויט. “מי שעברת את שמו - חוזר עכשיו לשם האתיופי, כאלה שלא דיברו אמהרית לומדים את השפה, יש טרנד של ריקודים אתיופיים, מסעדות אתיופיות נפתחות ברחבי הארץ ועוד, וזה יפה - מצד אחד, להשתלב בחברה הישראלית ומצד שני לשמר את התרבות היפה שלנו. כל צעיר יוצא אתיופיה חש היום יותר גאווה בשורשים שלו". 
 

לדברי אספה־דויט, השאיפה של רוב צעירי העדה היא להשתלב בישראליות ולהשריש את התרבות האתיופית כחלק ממנה. לטענתו, יש מקום לאופטימיות בכל הנוגע לשילוב התרבות האתיופית בחברה הישראלית. “לאחרונה רואים יותר סממנים שהחברה הישראלית כן הולכת לכיוון של הכלה", הוא אומר. “בספרי הלימוד תואר בעבר שהעלייה לישראל התרחשה בשל קשיים של עוני ורעב גדול, ולא הוזכרה הכמיהה העצומה של אלפי שנים לעלות לציון. כיום אפשר לראות שיפור. הספרים מציינים את הסיבות, התרבות, המאכלים וסיפורי העדות, ואפילו מציינים בבתי הספר את שבוע העלייה האתיופית לארץ. יש עניין ויש נכונות של המערכת לשנות ולהשתפר. הדרך עוד ארוכה, אבל בהחלט ניכר שינוי".