"אני אומרת 'מרכז סיוע שלום' ומחכה לשמוע מה קורה בצד השני של הקו. לפעמים זו יכולה להיות ממש שתיקה ארוכה, לפעמים אני שומעת נשימות או בכי, ואז אני מרגיעה ואומרת: 'אני כאן, קחי את הזמן שלך'", כך מתארת דפנה וייס את תחילת שיחותיה עם נפגעות תקיפה מינית המתקשרות לקו הסיוע של מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב.
וייס, 66, מתנדבת במקום שלוש שנים. לפני כן עבדה במשך עשרות שנים בטלוויזיה החינוכית. היא מגיעה למרכז פעם בשבוע למשמרת בוקר של שלוש שעות, ולפי הצורך גם לוקחת אליה הביתה את הקו בסופי שבוע או למשמרות לילה. החדר שבו היא יושבת ומקבלת את השיחות תחום בקיר זכוכית ומוגדר ממש כשטח סטרילי. יש איסור מוחלט להיכנס אליו למי שאינו נמנה עם צוות המרכז. בעודי מסתכלת עליה מבחוץ, היא מקבלת שיחה, משוחחת כמה דקות, מקלידה כמה דברים במחשב, ואז מתפנה לספר על מהות התנדבותה. "היום, למשל, התחלתי את המשמרת בשעה שמונה בבוקר, ועד עשר הגיעו אלי תשע שיחות", היא אומרת.
מה נשים מספרות בשיחה הראשונה שלהן למרכז?
"לפעמים זו התפרצות של בכי וצעקות, ולפעמים זו שיחה אינפורמטיבית של אישה שרוצה לשמוע מה אנחנו יכולות להציע. חשוב להדגיש שאנחנו לא מעבירות את הפרטים של הפונות לאף אחד, הכל דיסקרטי. אני גם לא שואלת: 'איך קוראים לך?' לפעמים תוך כדי שיחה ארוכה הפונות כן אומרות את שמן, לפעמים זה גם שם בדוי, אבל לי זה לא משנה".
בשבוע שעבר פרסם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית את ממצאי הדוח השנתי שלו. על פי הנתונים, בשנת 2016 הגיעו47,901 פניות למרכזי הסיוע שברחבי הארץ, עלייה של 15% ביחס לשנת 2015, ועלייה של 34% במשך חמש שנים (בשנת 2011 התקבלו 7,914 פניות). 90.5% מכלל הפניות דיווחו על פגיעות בנשים, והיתר על פגיעה בגברים. 39% מכלל הפניות למרכזי הסיוע היו בגין פגיעה בתוך המשפחה, ו־60.3% מהפונות והפונים נפגעו כקטינות/ים. 5,686 תיקי עבירות מין נפתחו ב־2016 במשטרת ישראל ו־645 כתבי אישום הוגשו בפרקליטות.
בשנת 2016 הגיעו למרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב, אחד מתשעת מרכזי הסיוע הקיימים, 10,500 פניות. למרכז, השוכן ברחוב קטן ושקט בין דיזנגוף לבן יהודה, הגעתי בשעת בוקר מוקדמת בחמישי האחרון, בדיוק כשנשות המרכז התכוננו לצעדה שנערכה באותו ערב לציון יום המאבק באלימות כלפי נשים. מרכז הסיוע בתל אביב נותן מענה טלפוני במשך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, באמצעות שלושה קווי חירום: קו לנשים (1202), קו לגברים (1203) וקו לגברים דתיים וחרדים (02-5328000). קווי החירום מציעים מרחב בטוח, אמפתי, נטול שיפוטיות, שבו מעניקים לפונים ולפונות מידע חיוני. בהתאם לצורך ולדרישה מצד הפונה, מתקיימות פגישות אישיות המכוונות גם הן להענקת סיוע, תמיכה ומידע. פונות ופונים שמבקשים זאת, מלווים לרופא או לבית החולים, ומי שמחליטים להגיש תלונה מלווים, אם ביקשו זאת, למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט. בנוסף, המרכז מקיים מגוון של קבוצות תמיכה נפרדות לנשים וגברים מאוכלוסיות שונות.
וייס מספרת שלאחרונה היא נתקלת ביותר ויותר שיחות מנערות שהכירו מישהו באינטרנט ובמפגש איתו נאנסו. "הן כל כך מאשימות את עצמן: 'למה הלכתי אליו?'; 'הלכתי איתו מרצון, אבל לא רציתי לשכב איתו'. הן מתקשרות מאוד מבולבלות, וצריך להרגיע אותן".
עד כמה את לוקחת ללב את הסיפורים שאת שומעת?
"זאת סוגיה שאנחנו עובדים עליה הרבה גם בקורס שאנחנו עוברות וגם בפגישות ההדרכה והליווי. אני יכולה לומר לך שכיום אני לא לוקחת ללב. אני כבר מספיק מבוגרת ומנוסה כדי לדעת לעזור ברגע המתאים ולהבין את תפקידי בכוח. עכשיו זה יותר קל לי מאשר היה בהתחלה".
ובכל זאת, הייתה איזושהי שיחה שכן זעזעה אותך?
"שיחה שהייתה לי מאוד קשה, ואני זוכרת אותה עד היום, הייתה עם אמא שגילתה רק אחרי כמה חודשים שהבת שלה נפגעה מינית. הבת עצמה לא סיפרה לה על כך, וזה נודע לה דרך מישהו אחר. את השיחה הזאת לקחתי מאוד חזק לתוך החיים שלי ושל הבנות והנכדים שלי. אמהות צריכות לקחת בחשבון שגם אם היחסים שלהן עם הבנות שלהן הם הכי טובים, הרי שלא תמיד הן יספרו להן על פגיעה מינית שעברו. לכן צריך מאוד להסתכל על שינוי בהתנהגות של הילדות. לא להיות בטוחה שהילדה תמיד תספר לך הכל, כי היא לא".
להחזיר את השליטה
בחדר סמוך אני פוגשת את מתן ליבוביץ', עובד סוציאלי קליני, המתנדב ארבע שנים בקו הסיוע לגברים שבמרכז. ליבוביץ' בדיוק חונך מתנדב חדש, שאמור גם הוא לענות לטלפונים של גברים שנפגעו מינית. "חשוב לי להבהיר שגברים ונשים עד גיל 12 נפגעים באותה רמת שכיחות", הוא מבהיר, "אבל בגלל המוסכמות החברתיות, גברים שותקים ומרגישים שאין להם לגיטימציה להעלות את הדבר הזה לסדר היום - לא בחברה החילונית, ובטח לא בקהילות מסורתיות, כגון חברה דתית, חרדית ומוסלמית. לאחרונה הרגשנו שהייתה עלייה גם במספר הפניות של גברים, ואין שום ספק שההישנות של כל החשיפות בתקשורת נתנה כוח ותעוזה לחלק מהגברים להתקשר ולחשוף את המצוקות שלהם. אבל עדיין החשיפה שלהם היא פחותה בהרבה מזו של נשים".
ליבוביץ', 38, מסביר שגברים המתקשרים לקו הסיוע הם מכל שכבות האוכלוסייה, "החל מכאלה שנפגעו לפני 30 שנה, וגם אנשים שהפגיעה בהם הייתה בתקופה האחרונה. אלה צעירים ומבוגרים; יהודים וערבים; סטרייטים והומואים; ויש לנו גם קו ייעודי לגברים דתיים. אני מאוד מקווה שגם אחרי שקמפיין MeToo# יסתיים, נפגעים ימשיכו לפנות".
במשך השנים שבהן ליבוביץ' מתנדב בקו הוא נחשף להרבה שיחות שנגעו ללבו. אחת מהן, שזכורה לו במיוחד, היא מבחור שעבר אונס קבוצתי על ידי גברים בנעוריו. "השיחה הזאת הייתה רווית שתיקה ולפרקים בכי מאוד־מאוד עצוב, וזאת הייתה שיחה מאוד כואבת משום שהיא גילתה בדיוק את המאפיינים הקלאסיים והמזעזעים של פגיעה בגברים: שתיקה, הסתרה והצורך להישאר חזק במסגרת הקודים הגבריים הישראליים", הוא מתאר.
"בשבועיים האחרונים יש עלייה ניכרת בפניות אלינו", מספרת מיטל מיכאלי, שמרכזת את מערך הסיוע של המרכז, האחראי על כל אזור 03. מיכאלי נמצאת בקשר עם הפונות, אם הן רוצות בכך כמובן, ועוזרת להן בתיווך מול מערכות הבריאות והרווחה. "הפונות שמתקשרות בתקופה האחרונה אומרות שפנו בגלל משהו שראו בטלוויזיה או קראו בעיתון", היא מספרת. "יש תחושה של שבירת קשר השתיקה. האווירה הציבורית מאפשרת לנשים לדבר, וזה מאוד מבורך.
אבל מצד שני, העיסוק האינטנסיבי בפגיעה מינית גורם לחלק מהפונות גם לתגובה הפוכה. יש נשים שמתקשרות ואומרות: 'אני מנסה לרפא את עצמי, להמשיך הלאה, ופתאום כל שנייה שומעים על סיפור כזה או אחר. זה מוציא אותי מהאיזון ומחזיר אותי אחורה, והאווירה הזאת סוגרת עלי'. גם זה סוג של שיחות שאנחנו מקבלות".
למיכאלי חשוב להבהיר שהסיוע שלהן הוא סיוע של אישה לאישה. "זה סיוע בגובה העיניים, זה לא איש מקצוע שנמצא מול אישה", היא מסבירה. "הנחת היסוד שלנו היא שכולנו נשים, כולנו נפגעות, והשאיפה היא לא לייצר היררכיה, אלא להחזיר לנפגעת את השליטה, להזכיר לה שהיא כן יודעת מה טוב עבורה ולתת לה את הכוחות להתמודד עם המצב שהיא נמצאת בו. גברים מבינים עכשיו שחוקי המשחק השתנו. הם מתחילים להפנים שאנחנו לא אובייקט. אנחנו בני אדם, וצריך רגע לבדוק אם מה שהם אומרים נעים לנו, מוסכם עלינו. כיום יש כבר הומניזציה של נשים, וזה תיקון גדול. צריך להסתכל עלי כסובייקט ולא כאובייקט".
מפונות למתנדבות
במרכז הסיוע בתל אביב פועלות ופועלים 16 נשות ואנשי צוות, לצד כ־260 מתנדבות ומתנדבים (כ־90 גברים), שעברו הכשרה ממושכת בנושא של תקיפה מינית. "המתנדבים שלנו מייצגים את החברה הישראלית, ולכן גם בהם יש כאלה שעברו פגיעה מינית", מספרת מרים שלר, המנהלת את המרכז במשך 15 שנים. "יש כאלה שהגיעו בתור פונות לקו, ואחר כך הפכו למתנדבות; יש כאלה שהגיעו כמתנדבות ולאט־לאט זה העלה את הטראומה האישית שלהן; ויש כאלה שהגיעו כמתנדבות ולא עברו פגיעה מינית. יש אצלנו הכל מהכל".
נשות המרכז נתקלות במהלך עבודתן והתנדבותן בהרבה רוע ואכזריות, אך מצד שני גם מועצמות מכוחות הנפש של הנשים הפונות ומהיכולת שלהן להשתקם. לילך בן עמי, רכזת ליווי בהליך הפלילי במרכז, מלווה את הנפגעת מהרגע שבו היא מתלבטת אם לפנות או לא לפנות למשטרה. "אנחנו לא מעודדות להתלונן וגם לא מעודדות לא להתלונן", היא מסבירה. "העמדה שלנו היא שגם מתוך השפל הכי נמוך שהפונות נמצאות בו, הן יודעות מה נכון להן.
הגשת תלונה במשטרה היא כמו הטלת פצצת תאורה. את לא יודעת איך זה יפגע ואיפה. אני מכבדת במידה שווה את אלה שפונות למשטרה ואת אלה שלא פונות. השאלה שאנחנו שואלות היא: 'עם מה יהיה לך יותר קל לחיות?' לפי הדוח האחרון, 13% מהפונות־פונים למרכז שלנו הגישו תלונה במשטרה, והמספרים מדברים בעד עצמם. רוב הנשים שפונות אלינו לא ניגשות למשטרה. אנחנו מרכז סיוע, וכל הרעיון שלנו הוא להחזיר לאישה שליטה על חייה. אנחנו ניתן לה את כל האינפורמציה, אבל היא תעשה בסופו של דבר את הבחירה שלה. מי אני שאחליט בשבילה?".
בעודי משוחחת עם נשות המרכז, באחד החדרים מתנדבות מבצעות מיון של אין־ספור חבילות בגדים שנועדו לבזאר "מתלבשות על זה", שיתקיים זו השנה ה־15 ב־29־30 בדצמבר בגני התערוכה, כאשר כל ההכנסות הן קודש למרכז הסיוע. "לבזאר הזה נתרמו בגדים על ידי 750 מעצבים, ו־700 מתנדבים עוזרים בהפקה של הפרויקט הזה", מספרת שלר. "40 אלף פריטים יימכרו במחירים זולים, ואין מעצב שלא תורם לנו. גיוס כספים נהיה משהו מאוד מאתגר, יש המון תחרות על המשאבים, והיינו חייבות לפתח אסטרטגיות כדי לגייס כספים".
"אנחנו מקבלות המון פרגון, המון אהבה ותמיכה מהרבה מעצבים, ואני מרגישה שיש מגמה אצל עסקים גדולים וקטנים לפתח איזושהי אג'נדה חברתית", מוסיפה אתי כהן־בר, רכזת פרויקטים במרכז.
בצאתי מהמרכז, אני שואלת את שלר אם לדעתה מספר הפניות למרכז רק ילך ויגדל, והיא עונה בחיוב."יש עדיין תת־דיווח מאוד רציני. רוב הנשים לא באות ולא מספרות. ככל שתהיה לגיטימציה לדבר על זה, ככל שיהיה יותר שיח ציבורי, כך יותר ויותר נשים יתחילו לפנות. חוץ מזה, כל הדיבור על כך שעכשיו נגמר עידן הרומנטיקה והפלירטוט זה קשקוש. אפשר לחזר בדרכים לגיטימיות, אף אחד לא רוצה להרוג רומנטיקה ויחסים. אנחנו רק רוצות שזה יהיה הדדי, עם רצון, עם הסכמה, ללא השפלה וללא ניצול של כוח".