כאן הסתתרנו: סיפורם של הילדים היהודים שחיו במנזר בזמן השואה

"כשפולין השתחררה, התחילו להגיע למנזר אמהות שיצאו מהמחנות וביקשו למצוא את הילדים שלהן. הן נראו מטורפות, בבלויי סחבות. כל כך שמחתי שלא באו לקחת אותי", מספרת לאה באלינט. "היה לי טוב במנזר, ואין ספק בכך שמנזרים הצילו ילדים יהודים בתקופת השואה. הנזירות סיכנו את חייהן כדי להציל אותנו, ואנחנו לא נותנים מספיק כבוד למנזרים. היו גם נזירות אכזריות, אבל בדרך כלל לילדים היה טוב שם. הסיפורים על כך שמנזרים הצילו ילדים כדי לנצר אותם אינם נכונים. מי שעשה זאת האמין בלב שלם שזו הצלה מגיהינום".

בתקופת השואה ילדים יהודים רבים נמסרו למנזרים על ידי הוריהם או על ידי אנשים שהחביאו אותם ונאלצו להעבירם. גורלם של הילדים הללו היה שונה ממנזר למנזר ומארץ לארץ. בסיומה של המלחמה בני משפחותיהם או הגורמים היהודיים שטיפלו בגאולת הילדים הגיעו למנזרים כדי להוציאם ולהחזירם לחיק היהדות. לא תמיד נמצאו הילדים במנזרים שאליהם הובאו, משום שפעמים רבות הם לא נרשמו שם בהגעתם למקום מחשש מהגרמנים. היו מנזרים שהטבילו את הילדים, והיו גם ילדים שבעצמם לא רצו לחזור ליהדות.

אחרי המלחמה נאלצו הילדים, שהיו קטנים מאוד כשנמסרו למנזרים, להסתגל להוריהם או לבתי הילדים שאליהם צורפו. בכנס שייערך ביום שלישי, 5 בדצמבר, במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב תחת הכותרת "לאן? לארץ ישראל?", שיזמה עמותת דורות ההמשך יחד עם עמותת מורשת הבריחה וארגון מעפילי קפריסין, יתקיים מושב מיוחד שידון במחקרים החדשים בנושא ילדי בתי הילדים, ילדי המנזרים וילדי מחנה העקורים ברגן בלזן. "עמותת דורות ההמשך מבקשת להנציח למען הדורות הבאים את זיכרון השואה והתקומה של כל אחד מניצולי השואה", אומרת בילי לניאדו, יו"ר העמותה. "אנחנו גם רואים חובה לספר את סיפוריהם של הילדים שבתקופת השואה הוכנסו למנזרים, הוחבאו במקומות שונים, או אפילו אומצו על ידי משפחות נוצריות".

בלקאאוט מוחלט

באלינט שהתה בילדותה כמה שנים במנזר. כך גם אבי אלבחרי וחנה אברוצקי. לימים שלושתם גם רצו לסגור מעגל וחזרו לאותם מנזרים שבהם מצאו מקלט. חלק מהנזירות שהצילו אותם קיבלו אות חסידי אומות העולם.

אלבחרי (80, לשעבר מורה למבוגרים, נשוי, אב לארבעה וסב ל–14 נכדים, מחדרה), נולד בסרייבו והיה בן יחיד להוריו. בתחילת 1942 הוריו נשלחו למחנות ונספו. בגיל 4 הוא הגיע למנזר יוסף הקדוש בעיר ספליט. "אחד האחים של אמי היה נשוי לאישה גויה בשם אנגלה. היא הוציאה אותי במרמה מהבניין שממנו נשלחו הילדים והנשים למחנה, טענה שאני הנכד שלה", הוא מספר.

אברוצקי (84, רואת חשבון בעברה, אלמנה, אמא לשניים, סבתא לארבעה וסבתא רבתא לתשעה נינים, מכפר סבא) נולדה בוורשה. אביה נספה בשואה, אמה ואחותה שרדו. בהיותה בת 10 הצליחה לברוח מגטו ורשה והסתתרה אצל משפחה פולנית. אחרי מרד גטו ורשה הפולנים גירשו אותה ולא היה לה לאן ללכת. "הסתובבתי כמה ימים בוורשה עד שכוחותי אזלו. כשהתעוררתי, גיליתי שאני נמצאת במנזר על שם סנטה אורסולה ברחוב טמקה 30 בוורשה", היא מספרת.

באלינט (79, אלמנה, אמא לשלושה, סבתא לשישה, משורש) היא חוקרת שואה ועוסקת בנושא של אובדן זהות במהלך התקופה. היא הקימה את "ארכיון הילדים ללא זהות" בחסות בית לוחמי הגטאות, ובשנת 1995 הדליקה משואה ב"יד ושם" בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

באלינט הגיעה למנזר ליד ורשה בשנת 1942 בהיותה בת 4, בת יחידה להוריה. אמה נרצחה על ידי הגסטפו, אביה היה ניצול אושוויץ. "אני לא זוכרת מי מסר אותי, אני רק יודעת שהגעתי למנזר פרנציסקני ומיד קיבלתי שם פולני: אלינה הרלה", היא מספרת.

מישהו מכם זוכר אולי את הפרידה מההורים?
אלבחרי: "אצלי זה בלקאאוט. אני זוכר את ההורים, את הבית שגרנו בו, לא את הפרידה עצמה. כנראה הצלחתי להדחיק את הטראומה".

אברוצקי: "אבא שלי היה כבר במצב קטסטרופלי אחרי כל החקירות של הגסטפו, וכשיצאתי מהגטו, הפרידה ממנו הייתה מאוד טראומטית. הפרידה מאמא נשאה אופי לגמרי שונה. היא עוד הספיקה לצאת את הגטו ונפגשנו בצד הפולני, אבל אחר כך נפרדנו והיא חזרה לגטו. היא נפצעה שם אנושות וקטעו לה רגל".

באלינט: "הייתי עם אמא שנתיים בגטו. אני זוכרת המון פרטים, אבל לא את הפרידה. אבא נעלם לנו עוד לפני זה. בהתחלה הוא נלקח כאסיר פוליטי, כי סירב להיות ביודנראט. ישר שלחו אותו לעבודות כפייה ומשם לאושוויץ".

אילו חוויות חקוקות בכם מתקופת ההימצאות במנזר?
אלבחרי: "באוקטובר 1943 הגרמנים הפציצו את ספליט, המנזר ששהיתי בו נהרס, והנזירות הלכו עם 42 ילדים בעיר מופצצת וחיפשו מחסה. הן מצאו אותו במנזר אחר, ומאותו רגע בעצם התחיל משטר טרור וממש התעללות. היינו שם רק שבועיים, אבל במהלכם קיבלנו עונשים של כריעה על מלח ועל תירס. או שיום אחד קמתי מהשינה בלילה, היו מים לרחצת הבוקר, שתיתי מהם וקיבלתי מכות על כך. אחרי שבועיים הנזירות קיבלו מקום אחר, ומאותו רגע היה שקט ושלווה. הטבילו אותי לנצרות ונתנו לי את השם אנטון. בעיקר אכלנו לחם ושום, היינו קירחים לגמרי, אבל קיבלנו מהנזירות מה שילד צריך לקבל: יחס, חיבה, לימודים".

אברוצקי: "שלוש שנים הייתי במנזר. הנזירות לא הטבילו אותי, כי מראש היו בטוחות שאני נוצרייה. במנזר הזה גם פגשתי את הכומר קרול וויטילה, שהפך כעבור 30 שנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. הוא היה מגיע כל שבועיים מקרקוב למנזר בוורשה ונושא שם דרשות. במקרה לגמרי התפקיד שלי היה להגיש לו ארוחת בוקר על מגש. יום אחד הלכתי עם המגש, הוא נשמט מידי, ונפל ממנו אקדח שהוחבא. נבהלתי, הוא מיד לקח את האקדח והסביר לי שבמנזר מתקיים תא מחתרתי של המחתרת הפולנית. אפשר לומר שהוא גייס אותי למחתרת. בגדול, החוויות שלי מהמנזר היו חיוביות. הייתי בטוחה שאמא שלי לא בחיים, לגבי אחותי לא ידעתי כלום, הבנתי שאני לבד וצריכה להסתגל לעולם החדש".

באלינט: "שלוש שנים, עד יוני 1945, הייתי במנזר ויש לי זיכרונות מאוד טובים ממנו. זה היה מקום נקי ויפה, היה בו אולם גדול ועמדו בו 30 מיטות. התפללתי בדבקות לישו, כל אחת מהנזירות הייתה כמו אמא שלי, והיחס כלפי היה נהדר אף על פי שהמשטר היה מאוד קשה. היו למשל שעות מסוימות שבהן היה אפשר ללכת לשירותים, ובגיל 5 כבר הייתי צריכה לשבת ולקלף תפוחי אדמה. היד שלי הייתה קטנה והייתי עושה קליפה מאוד עבה. כעונש אמרו לי שאוכל קליפות. כולם קיבלו תפוחי אדמה, ואני קיבלתי קליפות.

"חוויה נוספת שמאוד זכורה לי: הגרמנים היו מסתובבים בחוץ ומחרימים דברים מהמנזר. יום אחד הם הגיעו, ואותי החביאו בתוך סל ביצים. הנזירה התחננה בפני הגרמנים שייקחו רק סל אחד של ביצים, ושמחר תיתן להם שני סלים. הם אכן לקחו סל אחד ואותי השאירו. ואז הוציאו אותי מהסל שלוש נזירות, חיבקו ונישקו אותי, ואני לא הבנתי מה קרה כאן".

האם הייתם מודעים לדתכם?
אלבחרי: "ילד בן 4 לא יודע מה זה יהודי או לא יהודי".

אברוצקי: "הייתי מודעת, אבל זה כבר לא היה רלוונטי לחיים שלי, כי הייתי בטוחה שמשפחתי לא שרדה. אחרי שהמלחמה הסתיימה, הציעו לי להישבע למנזר ולהיות נזירה. בשבילי זו הייתה מתנה משמיים. קרול קידש את הפרוצדורה, וכשקיבלתי את השמלה הארוכה, מכופתרת ב–33 כפתורים, הייתי מאושרת".

מי בעצם הוציא אתכם בסופו של דבר מהמנזר?
אלבחרי: "הדוד שלי, מוני אלעזר (אביו של דדו, דוד אלעזר - א"ש), אח נוסף של אמי, שהיה בפרטיזנים, הגיע בסביבות אוגוסט 1945 לקחת אותי. זכרתי אותו ושמחתי לראותו. הוא היה המשפחה היחידה שהייתה לי".

אברוצקי: "יום אחד ברחוב, בדרכי לבית הספר, עצר אותי איש ואמר: 'את חנה מנדלברגר, אמך בחיים והיא מחפשת אותך'. אמרתי לו שהוא טועה, שזו לא אני, כי לא רציתי לחזור. הוא אמר שאם לא אבוא איתו, הוא ילך למנזר ויספר שאני לא נוצרייה אלא יהודייה. אמרתי לו שאסע איתו ושאפגוש את הגברת אמא, שכבר לא היו לי רגשות כלפיה. נכנסתי לאיזשהו בית, ראיתי גרם מדרגות ועליו עומדת איזו דמות. ידעתי שזו אמא שלי, אבל לא רציתי לראות אותה, במיוחד בגלל שהייתה בלי רגל. ואז היא נתנה צעקה: 'חנצ'קו', נפלה מהמדרגות למרגלותי, ואז כבר לא התאפקתי, חיבקתי אותה והתחלנו לדבר. הדבר הראשון שביקשתי ממנה היה שתחתום שהיא לא אמא שלי ושאוכל לחזור למנזר. היא אמרה: 'אין בעיה, אחתום, אבל רק אם תישארי איתי הלילה, כי אני רוצה לספר לך מה היה בגטו'. הסיפור הסתיים בכך שנשארתי איתה. באותה שנה נותק הקשר עם המנזר, הגעתי למחנות עקורים בגרמניה, ועליתי ארצה על סיפונה של אקסודוס".

באלינט: "כשפולין השתחררה שמחתי שלא באו לקחת אותי, אבל אז יום אחד הגיעה אישה בלונדינית, מאוד יפה, עם עיני תכלת, ואמרו לי שהיא בת דודה שלי. לקחתי אותה לכנסייה של המנזר להתפלל, והיא עמדה מולי המומה, כרעה ברך והתחילה לבכות. היא הוציאה אותי מהמנזר, טיילתי איתה על חורבות גטו ורשה, והיא קנתה לי זוג נעליים במידה שלי. אני זוכרת שזה לא היה לי נוח, כי במנזר היינו רגילות ללכת בנעליים שגדולות עלינו, עם עיתונים בתוכן".

סגירת מעגל

אף על פי ששלושתם עלו ארצה ובנו כאן משפחות, הזיכרונות מהמנזר לא הרפו, והיה רצון עז לסגור מעגל. "בשנת 1983 הגעתי למנזר שבו שהיתי", מספר אלבחרי. "קיבלה אותנו נזירה ואמרה שכל הנזירות המבוגרות נמצאות בנופש. הלכתי לחדר שבו ישנו וזכרתי הכל. כשחזרתי ארצה, כתבתי מכתב למנזר שאני מחפש תמונות ומסמכים. קיבלתי חזרה מכתב עם תמונות מאחת הנזירות. באחת התמונות אני נמצא באמצע חבורת ילדים. הייתי נרגש מאוד, התחלנו להתכתב.

"במכתב, אגב, הן ציינו שמות של עוד חמישה ילדים שהיו איתי במנזר. אחת מהן הצלחתי לאתר לפני שנתיים דרך פייסבוק, והיום אנחנו בקשר מאוד טוב. ב–1988 הגעתי שוב לספליט ופגשתי שתי נזירות שהכרתי, ססיליה וקוריטאס, שבזכות הפנייה שלי גם קיבלו לאחר מכן את אות חסידי אומות העולם".

"כל שנה שלחתי חבילות תפוזים למנזר, כתבתי להם ברכה, אבל התכחשתי לעברי ולא כתבתי מי אני", מספרת באלינט. "ב–1984 הגעתי למנזר, כתבתי בספר הזיכרונות משהו על הביקור שלי, ואז הנזירה רצה אחרי ואמרה שכתב היד שלי מאוד דומה לזה של האישה ששלחה את התפוזים. וככה בעצם נודע שאלינה הרלה היא לאה באלינט–אלתרמן".

"ב-1987 נסעתי לפולין, והמקום הראשון שהגעתי אליו היה המנזר", מספרת אברוצקי. "זה היה כאילו לא עזבתי מעולם. היו שם לפחות ארבע נזירות שעוד זכרו אותי. הן סיפרו לי שחיפשו אחרי, ושגם קרול חיפש. ואז יום אחד שמעתי בחדשות שקרול וויטילה נבחר לאפיפיור".

איך הגבת לידיעה הזו?
"כתבתי מכתב ברכה לוותיקן, התשובה הגיעה, ונסעתי לפגישה. זה היה בערך בשנת 2002. נסעתי עם בעלי ובתי לוותיקן, והמעמד היה מאוד מרגש. חשבתי לעצמי: האם הוא יכיר אותי? האם יהיה לנו על מה לדבר? עמדנו בחדר קבלת האורחים בדירתו הפרטית של האפיפיור, ופתאום נפתחה הדלת, הוא הופיע ומבטינו הצטלבו. התקרבתי אליו, הוא תפס את ראשי, נשק לו, הסתכל בעיני ואמר לי בעברית: 'את חנה, חנק'ה'. ואני, מלאת דמעות בעיני, עניתי לו: 'כן'. ואז התפתחה שיחה, לא דיברתי הרבה, כי הייתי מאוד נרגשת. הייתה לי גם הרגשה שאנחנו מבינים אחד את השני בלי לדבר. אחר כך האפיפיור חילק לנו מתנות, ואני קיבלתי את המתנה האולטימטיבית מבחינת הנצרות: מחרוזת תפילה שבקצה שלה ישו הצלוב. זאת אומרת שהאפיפיור כנראה חשב שבכל זאת אני שייכת לו, אף על פי שאני יהודייה שחיה בישראל. נפרדנו בחיבוק כמו אח ואחות, ובפעם הבאה כבר פגשתי אותו בישראל, כשביקר בירושלים וב'יד ושם'. ב–2005 קיבלתי הודעה בשלוש לפנות בוקר שהוא נפטר ועליתי מיד למטוס ללוויה שלו".

בדרך לארץ

אברוצקי גם זכתה לפגוש את אם המנזר שלה, מריה גורסקה, שקיבלה את אות חסידי אומות העולם. "היא הייתה אמורה לבוא ארצה ל'יד ושם' לקבל את האות, אבל הודיעה שלא תוכל להגיע", היא מספרת. "ואז פניתי ל'יד ושם' וביקשתי שיעניקו לה את האות בפולין. התקשרנו לקונסוליה הישראלית בוורשה, קבענו תאריך, ונסענו לשם. הטקס התקיים בתיאטרון היהודי על שם רחל ואידה קמינסקה, והאולם בן 700 המקומות היה מלא. אחרי הטקס מריה הזמינה אותי לארוחת צוהריים במנזר. זה היה מאוד מרגש".

איך הילדות במנזר השפיעה על המשך החיים שלכם?
אלבחרי: "בסך הכל השהייה במנזר הייתה תקופה רגועה ומלאת חמלה. אחריה החלה מסכת ארוכה ומתישה של מעברים, התעללות ובגידות. הדוד שלי, מוני, הוציא אותי מהמנזר ושלח אותי לקהילה היהודית בסרייבו. אחרי שהייה קצרה במוסד לילדים יתומים, שוב עם נזירות, 'אומצתי' כביכול על ידי בת דודה של אמי, ושם פרחתי. אבל זה היה לתקופה מאוד קצרה, כי אנגלה, הדודה שהצילה את חיי, ביקשה וקיבלה אפוטרופסות רשמית עלי. אצלה בבית היו התעללויות, מכות, עבודות בית שהייתי צריך לעשות וכמובן גם עונשים. הייתי אז בסך הכל בן 10. אחרי שהלכתי בעצמי לקהילה היהודית ואמרתי שאני לא רוצה להישאר אצלה, שלחו אותי למוסד יתומים של הקהילה בבלגרד. משם הוציאה אותי אישה גויה שהייתה נשואה ליהודי, ואני הייתי כביכול הכיסוי שלה לעלייה ארצה.

"עלינו בדצמבר 1948, ואני באותו זמן ידעתי שיש לי רק קרוב משפחה אחד, מוני אלעזר שנמצא ביוגוסלביה. ואז ביום הראשון של ההתארגנות בבית העולה בבאר יעקב, ניגשה אלי אישה ושאלה אותי אם אני הבן של ארנה אלעזר. עניתי שכן. ואז היא אמרה: 'תדע שיש לך בארץ בן דוד, קוראים לו דדו אלעזר, הוא קצין גבוה בצבא ונמצא בקיבוץ עין שמר'".

איך התאקלמת בארץ?
"שני האנשים שעליתי איתם הכניסו אותי די במהרה למוסד דתי בכפר הרא"ה, והם עצמם עזבו את הארץ. הרגשתי שנטשו אותי ובגדו בי. ואז התחלתי לכתוב גלויות לקיבוץ עין שמר עם בקשה אחת ויחידה: 'תוציאו אותי מפה'. אחרי שנתיים וחצי פתאום הגיע דדו למוסד הדתי. אני זוכר שהוא הגיע במדים, אבל לאכזבתי לא נתנו לו להוציא אותי באותו רגע, אמרו לו שאני שייך להפועל המזרחי. ואז יום אחד בשנת 1951 דדו הגיע עם הטנדר, אמר לי לארוז את החפצים ולקח אותי לקיבוץ רוחמה. שם בעצם גדלתי, ועד שנת 1963 הייתי חבר קיבוץ. כל השנים שמרתי על קשר עם דדו, זה היה לי מאוד חשוב, והייתי מאוד גאה בו. עד היום אני נמצא בקשר עם אלמנתו, תלמה, ועם בתו הילה וילדיו".

"במנזר היה קודם כל החינוך לאלטרואיזם", מספרת באלינט. "חינוך הדוגל בכך שכל הזמן השני יותר חשוב ממך ושאתה צריך כל הזמן לדאוג לזולת. למדתי משם הגינות וגם רצון לעזור לאדם במצוקה. כמו כן, הדבר הזה של לגדול במנזר היה סוד כמוס מבחינתי. בשנת 1950 עליתי ארצה ועד גיל 16 גדלתי אצל אחות של אמי, שהתייחסה אלי מאוד יפה ומאוד אהבה אותי. במשפחתה אף אחד לא ידע שגדלתי במנזר, כי הם היו משפחה דתית. בארץ זה היה גם דבר שלא הובן, איך ילד יהודי יכול לחיות אצל גוי במנזר ולהתפלל לישו ולאהוב את הכנסייה? ואני יכולה לומר לך שכל הילדים שגדלו אצל נוצרים אהבו את הדת הקתולית ומאוד הזדהו עם מריה הקדושה שהייתה כאילו אמא של הילדים. אחר כך כבר גדלתי עם אבא שלי, למדתי בריאלי בחיפה, וגם שם זה היה סוד שאני ניצולת שואה, כי אמרו על הניצולים שהם אנשים שנכנעו והרימו ידיים. רק כשהייתי כבר בת 40 הצלחתי סוף–סוף לספר שגדלתי במנזר, שניצלתי בזכות הנזירות, והיום אני מדברת על זה כחלק מהביוגרפיה שלי".

"במנזר עזרו לי כנערה שהחיים היו לפניה ושהיה צריך לכוון אותה לעתיד ולמעשים טובים למען אנשים", מתארת אברוצקי. "אני ממש מרגישה יום–יום שאני חייבת לעשות איזשהו מעשה טוב, לא לעצמי אלא למישהו אחר. זה גם מסביר במקצת את 25 שנות התנדבותי בעמותת אנוש ואת הרצון שלי לעזור לאנשים המרגישים שהם זקוקים לתמיכה. אני חושבת שעד לרגע זה אני עדיין חיה את כל מה שעבר עלי בשנות החיים במנזר. וזה אומר יושר מחשבה, אפילו צלילות מחשבה, להבחין בין טוב לפחות טוב. זה אולי לא יפה להגיד, אבל כשאני הולכת ביום כיפור לבית הכנסת, עד היום אני לא יודעת בדיוק למי אני מתפללת".