"אמרתי למארגני אוניית המעפילים - 'אם לא משלמים לי, אני מתנדב'"

יותר מעשר שנים נדרשו למורי גרינפילד כדי להבין שאם לא הוא, איש לא יספר את הסיפור שלו ושל חבריו. האסימון נפל אצלו דווקא במהלך ביקור בביתו של בן־גוריון. "בן־גוריון רצה לדבר עם אמריקאים, היה משוגע על עלייה", גרינפילד בן ה"91 פלוס", כלשונו, נזכר ביום ההוא בשלהי שנות ה־50, שבו הוזמן אחר כבוד להתארח בביתו של המנהיג. "אני איש ציבור, הייתי פעיל אז בהתאחדות עולי ארצות הברית וקנדה. הייתי בישיבה עם בן־גוריון, והוא שואל כל אחד 'מי אתה' ו'מאיפה אתה'. אני אומר לו: 'באתי על עלייה ב''. הוא מסתכל עלי: 'מה זאת אומרת, לא יכול להיות'. אני אומר: 'מה לא יכול להיות? אני יודע מאיפה באתי'".

פני הגבר בן ה־30 לא הסתדרו לבן־גוריון עם התאריכים של העלייה השנייה, ובצדק, מפני שגרינפילד הצעיר לא התכוון אליה, אלא למה שמעטים הכירו כ'עלייה ב', ורבים אחרים בתור 'העלייה הבלתי לגאלית' או ספינות המעפילים. גרינפילד, יליד ניו יורק מהברונקס ולונג איילנד, היה איש מפתח בהקשר הזה; אחד מכ־300 מתנדבים אמריקאים, יהודים וגם לא, שמעולם לא זכו להכרה על פעילותם. עובדה: אפילו לבן־גוריון הוא מצא את עצמו מסביר במי בדיוק מדובר. "התחלתי להסביר לו", גרינפילד נזכר, "והוא אמר: 'אההה, חשבתי עלייה לשנייה!'. אז אמרתי לעצמי: אם הוא מתבלבל, כולם לא יודעים. ככה התחלתי לעשות מחקר, עשר שנים עבדתי עליו".

המחקר הפך לספר שחיבר בשמו ובשם חבריו, כמעט כולם כבר אינם בין החיים, שנקרא "הצי הסודי של היהודים". הוא מגולל את סיפורם העלום של מאות מתנדבים אמריקאים אשר יחד הצליחו להביא בחשאי קרוב ל־35 אלף מעפילים לפלשתינה בשנים 1946־1948, ממש מתחת לאף של הבריטים. בין הספינות שהגיעו ארצה, בסיוע מתנדבים אמריקאים, היו "בן הכט", "הגנה”, "פאן יורק" ו"פאן קרסנט", “התקווה”, “חיים ארלוזורוב” ו”ביריה". 70 שנה אחרי, מחר צפוי גרינפילד לקבל תעודת הוקרה בטקס חגיגי שייערך במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, מטעם העמותה "דורות ההמשך".

אז יש פה תיקון היסטורי מבחינתך.

"כן", הוא צוחק. "כל הזמן אני מדבר על זה, אני אומר: You’re fucking us. אומרים לי: 'מה אתה רוצה, גרינפילד?' אני אומר: 'אתם מדברים על המעפילים, אבל להם לא הייתה ברירה. אנחנו 300 חבר'ה שהתנדבו!' אני חושב שמגיעים לנו כבוד או ציון. תשמע, אני לא רוצה תעודה כזו, יש לי הרבה תעודות. בכל פעם שאתה הולך לדבר איפשהו - נותנים לך תעודה, רק שיכירו".

הציק לך לאורך השנים שלא מדברים על זה?

"הם זנחו. כן בכוונה, לא בכוונה, אני לא רוצה להאשים אף אחד, למרות שכשאני מדבר בפומבי, אני מאשים אותם".

את מי אתה מאשים?

"את מי שכותבים את ההיסטוריה, קודם כל. אמרו: 'עלייה ב'', זהו. אבל זה לא זהו. כולם מדברים על המלחמה, כולם מדברים על אקסודוס, וזו הייתה אונייה אחת וזהו. כאן היו עשר אוניות, אחת אחרי השנייה. נכון שבגלל מה שהבריטים עשו שם (באקסודוס - ע"ר) - הם קיבלו על הראש כי החזירו את המעפילים בחזרה לאירופה, אבל האונייה ההיא לא גרמה לבריטים ללכת לאו"ם בשביל לקבל הוראות מה לעשות. אנחנו עשינו את זה. מאות בחורים התנדבו. אנשים שלא היה להם שום קשר. זה פלשתינה ואנחנו אמריקה, אז אתה אומר: לכו לעזאזל, זה לא יכול להמשיך בצורה כזאת".

בכל זאת, לדברי גרינפילד, נאמר לו שלא יישא דברים בטקס; רק יקבל תעודה ויחייך. אבל גם ממרחק השנים, התושייה והחיוניות של גרינפילד עוד גועשות בעורקיו. לכבד את זכר חבריו למשימה הנועזת ההיא, הוא מתכוון בכל מקרה – אם לא בדיבור, אז במעשה. "אמרו לי: 'מורי, אתה לא תדבר כאן'", הוא אומר. "אבל אני דופק אותם והם לא יודעים. הדפסתי דף עם השמות של החבר'ה והאונייה של כל אחד. אני הולך לחלק את זה לאנשים שיבואו, וככה אני לא צריך להגיד מילה".

במקביל, הוא שולף משקית פלסטיק אטומה דף מודפס, וכותרתו "הצי הסודי של היהודים" בעברית ובאנגלית. מתחת לכותרת יש שלוש עמודות בכתב צפוף משני עברי הדף, עם שמות הצעירים האמריקאים שבאמצע שנות ה־40 הפכו בן לילה למלחים, חלקם הגדול ללא הכשרה או ידע מוקדם, רק כדי להושיט יד לאחיהם היהודים ששרדו את אימי השואה. "הבאנו 49% מכלל המעפילים", חותם כיתוב את הדף. "רבות מהספינות הרעועות הללו ייסדו את חיל הים הישראלי".

הכל התחיל בבית כנסת

"נולדתי ב־11 בספטמבר, אבל ב־1926", גרינפילד אומר, ופיו מתעגל שוב לחיוך רחב, מחפש כל הזדמנות להרעים בצחוק גדול. גם בעשור העשירי לחייו הוא עדיין נמרץ כאילו לא חלפו 70 שנה מאז שהגיע לישראל כדי לקבוע בה את חייו, תחילה לפתח תקווה, ולאחר מכן לצפון תל אביב, שהייתה אז רק חול וחול. "בשביל אמריקאים שבאו לגור כאן, הבעיה הראשונה היא דיור", הוא מספר, "אז בניתי פה 15 בתים לעולים", הוא מתגאה.

התלאות הרבות שעבר כדי להגיע לכאן בפעם הראשונה הכינו את גרינפילד לפעילות הציבורית שבה יעסוק בהמשך חייו. ההתגלגלות שלו ל"צי הסודי של היהודים" התרחשה בזכות ביקור אחד בבית כנסת ניו־יורקי בשבת בבוקר, מיד אחרי שהשתחרר מצבא ארצות הברית, שבו שירת במהלך מלחמת העולם השנייה. "במלחמה היה באמריקה גיוס כללי", הוא מספר. "אני גויסתי לצי הסוחר, אז לא הייתי בחזית. כשנגמרת המלחמה, לאט־לאט אתה יוצא הביתה. אתה בן 20, 21. עכשיו, מה אתה רוצה? ללמוד. כי אצל יהודי, If

You don’t go to college – You’re not a Jew. אבל אז מישהו התחיל להגיד שמחפשים מתנדבים לאוניות".

עד היום הוא לא בטוח מי בדיוק פנה אליו. אולי ההגנה, אולי המוסד באיזה גלגול מוקדם של הארגון, ובכל זאת זה קרה כאשר התברר שלו עצמו יש ניסיון בשירות על אונייה. "האמריקאים (הקהילה היהודית בארצות הברית - ע"ר) קיבלו את הבקשה: 'נא לעזור לנו'", גרינפילד מגולל, "אז הם התחילו קודם כל לגייס כסף, אבל לא היה מספיק, אז אמרו: 'אוקיי, נחפש מתנדבים'. שבת אחת אני הולך לבית הכנסת, ונפגשים כולם. כשקוראים את התורה, אתה מתחיל לדבר", הוא צוחק שוב. "שואלים: 'איפה אתה היית' וכו', אז אני אומר: 'באוניות'. אחרי בית הכנסת בא אלי מישהו: 'מורי, צריך לעזור'. אמרתי: 'מה זה לעזור?' והוא ענה: 'רוצים להוציא את היהודים מאירופה. אתה יודע משהו על אוניות, למדת משהו'. אמרתי: 'אני שונא אוניות'. אתה יודע מה זה להיות 50 חבר'ה, כולם גויים? אבל הוא אמר: 'מורי, זה בשביל להציל את היהודים'. ואני יהודי, הרגשתי טוב בזה כל הזמן, אז הוא אמר: 'אני אתן לך מספר טלפון, תדבר איתם'. דבר כזה קרה להרבה אנשים, לא רק לי".

אז גרינפילד צלצל למספר, וקול של גבר מעברו השני של הקו הזמין אותו לקפה במנהטן. "כוס קפה עלתה אז חמישה סנטים, חיים משוגעים", גרינפילד אומר בסיפוק. "הוא שאל אותי מה אני יודע, ואני סיפרתי לו: 'למדתי ניווט, פה, שם'".

הוא אמר לך מטעם מי הוא פונה אליך?

"אני לא שאלתי. אפשר להגיד שזה נאיבי, אבל הוא דיבר כיהודי, אמרתי שהוא בטח משלנו. שאלתי: 'אוקיי, כמה זמן זה ייקח? אני מוכרח ללכת לאוניברסיטה'. אז הוא אמר: 'אולי שישה חודשים, אולי שנה, אולי בית סוהר'. אמרתי: 'אוקיי, כמה משלמים?' והוא אמר: 'אפס. אין כסף'. אמרתי: 'אם לא משלמים – אני הולך'".

כלומר, אם זה היה בשכר לא היית הולך?

"תשמע, אם אתה יכול לקבל כל גוי ולשלם לו, אתה לא צריך אותי. זו פרנסה. אבל כאן זה לא עניין של פרנסה, זה עניין של להציל את היהודים. אם הוא היה אומר: 'תקבל אלף דולר', הייתי אומר: 'תודה, גוד ביי'. אני לא צריך את האלף דולר בשביל זה".

שבוע לאחר מכן, גרינפילד כבר מצא את עצמו בדרך לשדה תעופה קטן מחוץ למנהטן, שם פגש מתנדבים רבים כמותו, ולהפתעתו לאו דווקא יהודים. "אחד מהם היה, למשל, בבית ספר עם יהודי אחר, אחד עבד במאפייה עם יהודים וידע איך לדבר יידיש, אז הם אהבו יהודים", הוא מספר. "בצורה כזו גייסו ב־1946, תחילת 1947, אוניות נגד הבריטים".

האוניות הורשו לצאת מנמלי ארצות הברית מפני שהתעודות והרישומים עבורן היו אותנטיים. הסוכנות היהודית וההגנה הסתייעו ביהודים עם קשרים במדינות דרום אמריקה, ששימנו את הפקידים ואנשי הצבא שם כדי שיספקו את ההכשר. "לפעמים אני חושב שמה ששילמו לשגריר בשביל הרישיונות היה שווה יותר מהאונייה", גרינפילד מתבדח.

"הניצחון הקטן שלנו"

מכאן העניינים נעו מהר. האונייה שעליה גרינפילד הועלה הפליגה לאיים האזוריים, בלב האוקיינוס האטלנטי, ומשם לפורטוגל, ואז לחופי איטליה. בכל מקום, הקהילות היהודיות סייעו להם – בציוד, בדלק, בתמיכה רוחנית אם צריך. השליטה של האימפריה הבריטית הייתה רחבה, כך שלעגון בנמל מוכרז לא היה אפשר. "אז אנחנו הולכים באמצע הלילה למקום לא רחוק מהנמל בשביל לקבל את היהודים", גרינפילד מספר. "750 איש כל לילה, ככה שני לילות, ומשם לפלשתינה, לאן שאפשר". אך הם נתפסו מהר. "הזה היה בלתי אפשרי, היו להם גם אווירונים, היה הכל. אמרו לנו מאמריקה: Listen, the British may catch you.אמרנו: Ok, Fuck’em. זה היה הדיבור לגביהם באוניות", הוא צוחק. "אבל תפסו אותנו ולקחו לקפריסין".

שם הושלכו למחנה עקורים לצד היהודים מאירופה שאותם ניסו להציל. תשעה חודשים שהה שם, חסר מעש, מחכה לשווא לשחרורו בלי לדעת מתי, אם בכלל, זה יקרה. גם משפחתו לא ידעה דבר לגביו. יותר מהכל, הוא אומר היום, השהות במחנה העקורים לא הרפתה ממנו. "אתה נכנס למחנה בקפריסין ומסתכל – גדר תיל. הגרמנים היו שם בזמן המלחמה – ועכשיו יהודים. אני לא הבנתי מה אנחנו עושים כאן. אתה חי באוהל, ישן על האדמה, האוכל נורא. הייתי שם כמה חודשים. הם (ניצולי השואה - ע"ר) היו שם שנה, שנה וחצי".

בכנס שנערך לפני כחודש בקריית מוצקין פגש גרינפילד רבים מ־2,000 הילדים והילדות שנולדו ליהודי מחנות העקורים. "אמרתי להם: גם אני נולדתי בקפריסין. הפכתי להיות אדם אחר, הרגשתי יותר קרוב אליהם מאשר למישהו אחר".

הזמן שם גם גרם לו להרהר במולדת שלו עצמו. מדוע עליו לפעול כאדם פרטי עבור אחיו היהודים, בעוד שממשלתו עומדת מנגד? "זאת הייתה שאלה שעלתה", הוא אומר. "אבל בהתחלה היינו כל כך עסוקים בלדבר עם אנשים, להבין מי הם ומה הם. אחר כך גם יצאנו מהמלחמה, ואחת השאלות הייתה: בשביל מה נלחמנו? זה גדל עליך לאט־לאט", הוא אומר בתרגום חופשי מאנגלית. אחרי תשעה חודשים השתחרר, וסוף־סוף נגע באדמת פלשתינה.

בעצם, הפעם הראשונה שבה אתה מגיע לישראל היא בחסות הבריטים.

"כן, לעתלית. את כולם הביאו קודם כל לשם".

אלא שגם אז, הכניעה לא נעשתה ללא מאבק. "מישהו בארץ החליט שצריך לעשות פעולה נגד הבריטים", הוא מספר. "הם הביאו לנו חומר נפץ. פתחו קופסאות קרם גילוח, הוציאו את הקרם ושמו חומר נפץ. 3־4 חבר'ה עבדו על זה כל הלילה במחנה. יש ריח כזה שהראש מסתובב. שבוע אחרי זה הייתה אונייה שנסעה לארץ. יצאנו מקפריסין, נתנו הודעה לכולם לשיר בקול, כל הזמן לשיר, ואז אחד החבר'ה לקח את חומר הנפץ ושם את זה עם פתיל נפץ שעובד בתוך שלוש שעות. פתאום האונייה נעצרה, ואנחנו אמרנו: אוי, אנחנו יושבים על הפצצה, מה יהיה? הוא ידע איך להפעיל את זה, אבל לא איך לעצור את זה. במזל אמרו לכמה מאות אנשים: 'כולם יורדים בשקט כמו ילדים טובים', ואז, כשירדנו מהאונייה, שמענו את הפיצוץ, אבל כלום לא קרה. האונייה עוד עמדה שם. ראינו את זה מהאוטובוס לעתלית ואמרנו: Son of a Bitch. זה לא הלך. אבל הפיצוץ היה מתחת לקו המים. בסוף האונייה שקעה. זה היה הניצחון הקטן שלנו".