הקשישים שיפונו מהמקום אליו תעבור שגרירות ארה"ב דורשים תשובות

הם מוזיקאים, מרצים, ניצולי שואה וגיבורי מלחמה - כ־500 איש ואישה. הצעיר שבהם בן 62, והמבוגר נושק ל־100. על כל עשר נשים, ישנו גבר אחד בממוצע. רובם אינם עובדים, חלקם הקטן עובד בטיפול בקשישים סיעודיים. הם עלו לישראל מרוסיה כדי למצוא בית, ומצאו בירושלים את “דיפלומט”, מלון שבו כולם חיים יחד במסגרת “מקבץ דיור”, כלומר מרכז מגורים מסובסד על פי חוק, שנפתח בשנת 1992 ומופעל במסגרת חוזה בין משרד הקליטה למלון, באמצעות חברת עמידר. הוותיקים ביותר הנם מהעלייה הגדולה של תחילת שנות ה־90, ואילו אחרים משנת 2000.

עבור מרביתם, זה ביתם היחיד: חדר, מקלחון ומטבחון, מועדון משותף והרבה שעות טלוויזיה. במקום הזה השפה הרוסית שגורה במסדרונות. קבוצת התעמלות מתכנסת על בסיס יומי, ויש הרצאות, סרטים וקבלת שבת לשומרי המסורת. אוטובוס של אגד חולף פעם בשעה בממוצע. הנהג מכיר אותם היטב ומחכה בסבלנות שיעלו בדרכם ל”יד לקשיש” בירושלים, מסגרת תעסוקה מוגנת שמספקת להם העירייה, ולטיולים מטעם המקום. בחוץ יושבים קשישים, מנסים לזכות בקרני שמש של החורף הירושלמי.

במרחק קצר מבית המלון, שהפך כאמור מרכז מגורים, ניצב מבצר הקונסוליה האמריקאית. על פי התוכניות, השגרירות האמריקאית, שהיא הנושא הלוהט ביותר בחדשות הימים האחרונים בעקבות הכרזתו של נשיא ארצות הברית על הכרתו בירושלים כבירת ישראל, צפויה לעבור לכאן ממש. ומה יעלה בגורל הדיירים, שזהו ביתם היחיד, והצוות הוא במובנים רבים המשפחה שלהם? השאלה הזו תעלה לדיון היום בכנסת, בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, ביוזמתה של ח”כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני). בשאילתה לשרת העלייה והקליטה סופה לנדבר, היא כותבת: “הגיעו ללשכתי פניות רבות של דיירי מלון ‘דיפלומט’ בירושלים... לטענתם, בכל ארבע שנים הדיירים מתבקשים לחתום על חוזה שכירות חדש, אך תאריך החתימה לעולם לא ידוע מראש, ולאחרונה, טרם החתימה, קיבלו הודעות מהנהלת המקום על כך שככל הנראה בתקופה הקרובה המלון יופרט, והם אינם יודעים מה יעלה בגורלם... כתוצאה מכך, לדיירי המלון נגרם עוול עמוק. סביבת המלון ואזור ירושלים משמשים כמרכז חיים לקשישים הללו”.

“כידוע, מקבץ ‘דיפלומט’ נמצא על קרקע שנמכרה לממשלת ארצות הברית לצורך הקמת שגרירות בירושלים”, משיבה לה לנדבר. “ממשלת ארצות הברית החליטה משיקוליה לא להאריך יותר את המשך השכירות במקום, וזאת מעבר לתאריך 20 ביוני 2020. יודגש כי המשרד איננו חתום על חוזה שכירות מול ממשלת ארצות הברית, אלא מול יזם פרטי, שהיה בעל המקום אשר מכר אותו לממשלת ארצות הברית. המשרד ידאג לכך שאף עולה לא יישאר ללא קורת גג אחרי התאריך שציינו לעיל”.

“אילו פתרונות המשרד מייעד לדיירי המלון? האם ימשיכו להתגורר בירושלים? ואם לא, היכן ובאילו תנאים?”, מקשה ח”כ סבטלובה. ולנדבר? היא עונה באותן מילים ממש, שבהן השיבה למכתב הקודם.

מינהל קהילתי תלפיות מזרח של החברה למתנ”סים הארצית משמש כקבלן ביצוע של משרד הקליטה, וככזה מספק שירותים עבור דיירי מלון “דיפלומט” בשני העשורים האחרונים. המינהל מעסיק כוח אדם מקצועי הכולל פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מדריכים, עובדי ניקיון ותחזוקה. בנוסף, הוא אמון על פעילות תרבות ופנאי במלון, אירועים, הרצאות, טיולים, חוגי מוזיקה ואמנות. “כשנודע לנו על הפינוי, עוד ב־2010, ביקשנו ממשרד הקליטה לייצר חלופה לדיירים בדגש על  האזור הקרוב, על מנת שלא ייווצר ניתוק מהסביבה המוכרת של הדיירים”, אומר יו”ר מינהל קהילתי תלפיות מזרח, יהודה בן יוסף.

“בנוסף, דרש המינהל להפסיק בהדרגה להפנות דיירים חדשים על ידי משרד הקליטה בעשור הקרוב כדי להביא למצב שבעת המעבר מינימום דיירים יידרשו להתפנות. אנו סבורים שצעד זה הוא בעייתי מאוד עבור מאות דיירי המלון. גם כך רבים מהם מתמודדים עם מצב בריאותי ונפשי מעורער, והניתוק מסביבת מגוריהם יהיה טראומטי עבורם”.

בעיריית ירושלים מספרים כי במהלך השנים פיתחו שירותי הרווחה מגוון תוכניות תמיכה לקהילת הדיירים במקום: פעילויות חברה ופנאי ושירותי קהילה, לצד טיפול פרטני: מיצוי זכויות לניצולי שואה, יישום שירותי חוק סיעוד, סידור מוסדי, אפוטרופסות ועוד. “הדיירים בחרדה מפני הפינוי הצפוי ומציפים מדי יום את הצוות בשאלות בנוגע לעתידם לאחר הפינוי”, מוסרים מעיריית ירושלים. “לפני כמה חודשים העבירה עיריית ירושלים פנייה דחופה למשרד הקליטה בבקשה לקיים מפגש משותף שיעסוק בתכנון היערכות לקראת הפינוי הצפוי. טרם נענינו לפנייה. מדובר בקשישים חסרי עורף משפחתי, המתקיימים מקצבאות ביטוח לאומי, ובהם ניצולי שואה וכ־180 זכאי גמלת חוק סיעוד. לפיכך יש הכרח לפעול בדחיפות כדי לספק לדיירים מידע על החלופות שיוצעו להם לקראת הפינוי”.

תקרית בינלאומית

בספרו “מי יתנני במדבר מלון אורחים”, כותב ד”ר פדרו זוניגה בפרק “מלונאות ישראלית: צעדים ראשונים” על הסיפור שמאחורי הקמת מלון “דיפלומט”. ובישראל כמו בישראל, נושא הגבולות הוא חלק בלתי נפרד; ראשיתו של המלון בקבוצת ירושלמים ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, התאגדו לאחר השיבה לחיים האזרחיים לקואופרטיב בשם “היוזם” והקימו בית הבראה בתוך חורשת אורנים גדולה בשכונת תלפיות בירושלים. בתום מלחמת העצמאות התברר שבית ההבראה הזה ניצב באזור המפורז, ממש על גבול ישראל וירדן. האורחים מיעטו להגיע אליו בשל חששם מתקריות אש, ומצבו הכלכלי הלך והידרדר.

פשיטת הרגל שבית ההבראה הגיע אליה ב־1962 נכרכה בבעיה מדינית־ביטחונית. השבתת הפעילות של בית ההבראה הייתה עלולה לספק לירדנים עילה להשתלט על השטח. אי לכך, הופעלו על המלונאי חיים שיף לחצים כבדים מצד שר המסחר והתעשייה דאז פנחס ספיר, להציב בשטח עובדות חדשות. שיף, שזכר לספיר חסד בשל הסיוע שקיבל ממנו בתקופת השפל של מלון אחר שהיה בבעלותו, כלומר מלון "הנשיא", קיבל את הרעיון. בסיוע ממשלתי, החל לבנות במקום מלון בן ארבע קומות ו־75 חדרים, שייקרא עם השלמתו מלון “גני יהודה”, לימים מלון “דיפלומט”.

“לאורך הגבול”, תיאר שיף בעבר, “הייתה מתוחה גדר תיל. מדי לילה זחלתי עם העובדים שלי לעברה והזזנו אותה בכמה מטרים. גבעה שלמה כבשנו כך. לא חלפו ימים רבים, והירדנים גילו שהגבול זז ממקומו והגישו תלונה לוועדת שביתת הנשק. זו החליטה שעברנו את הגבול ועלינו להפסיק את הבנייה מיד”. בין המתגייסים לעזרתו של שיף היה הרמטכ”ל דאז יצחק רבין. “עצם העובדה שעומדים לבנות בשכונת תלפיות בית מלון”, חלק רבין בראיון עיתונאי. “זה היה עבורי נושא בעל חשיבות לאומית ועירונית, כמובן... לא הייתה כל סיבה למנוע את הקמת המלון; להפך. זה היה נוח. משפחות ערביות לא גרו כה סמוך... הג’נטלמן הזה, חיים שיף... לא דייק לגמרי בקווים, ואז פתאום הסתבר שכאילו חלק מהמלון חודר לשטח ההפקר... ונוצרה בעיה בינלאומית. אנחנו היינו בעד המשך הבנייה. אני, כרמטכ”ל, חשבתי שמוצדק להמשיך בה. מה עוד שהירדנים עיבדו את השדות שבשטח ההפקר באותו אזור, ואנחנו לא כל כך הגבנו”.

“השופט הורה להרוס את החלק שנכנס לשטח ירדן, אבל שיף סירב לכבד את הצו בטענה שמדובר בשטח ירדני, ובית המשפט הישראלי אינו יכול לגעת בו”, סיפר האדריכל והחוקר דוד קוריאנקר. “אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר המלון הפך לחלק מירושלים המאוחדת, שיף השלים את המלון למשהו בסדר גודל של 600 חדרים, מה שהפך בהמשך למלון ‘דיפלומט’”.

מלון “גני יהודה” עצמו נחנך בסוף שנת 1965 ולא סבל בתחילה מעודף אורחים, בגלל הריחוק מהעיר והסמיכות לגבול. “אבל אט־אט, בגלל השירות הטוב והנוף המופלא הנשקף מהחדרים, החל להתמלא וזכה להצלחה לא מבוטלת”, נכתב בזמנו באחד העיתונים. המלון כלל “שתי שיטות של סאונה, אחת בסגנון הפיני והשנייה בסגנון ביתי”; שני אוטובוסים קטנים של המלון, שעמדו לרשות האורחים, וגם “חידוש גסטרונומי מעניין: כד מיוחד לסל הארוחות שתוכנן בשיתוף פעולה עם חברת ‘כרמל מזרחי’, וממנו יוכל האורח לשתות יין כחפץ לבו ללא תשלום, ובכל שעות היום”.

אחד מאירועי השיא בקורותיו של מלון “דיפלומט”, אז כאמור “מלון גני יהודה”, היה הנשף לטייסי חיל האוויר שנערך ב־12 ביוני 1967, פחות משבועיים לאחר תום מלחמת ששת הימים. במלחמה עצמה חדר פגז ירדני דרך גג חדר האוכל של המלון וחצה שתי קומות נוספות מתחתיו, אך למרבה המזל לא נפגע איש כתוצאה מכך .

“דיפלומט”, סרטה של דנה גורן, זוכה פרס וולג’ין לסרט הדוקומנטרי בפסטיבל ירושלים 2009, מצייר את חייהם של דיירי המלון ואת מערכות היחסים המיוחדות הנרקמות בחייהם. גם מבקר המדינה הספיק להזכיר את המלון, ובדוח מ־2009 הוא כתב על “ליקויים רבים בתהליך ההתקשרות של משרד הקליטה עם יזמים לצורך שכירת מקבצי דיור ומרכזי קליטה”.

סיבה לחיות

בינתיים דיירי המקום חשים תחושות של חרדה, תלישות ובהלה. “הרבה מעדיפים לא לחשוב על זה”, מודה אנה ציפיס, עובדת סוציאלית לחוקי הגנה על קשישים שבתחום אחריותה נמצא מלון “דיפלומט”, והיא עובדת עם דיירי המרכז זה 15 שנה. “משרד הקליטה נותן תשובה שהוא ידאג לכל דייר לפי צרכיו, והם מקווים שזה אכן מה שיקרה. מה שכן, אצל חלק מהדיירים יש הבנה שתהיה מגבלה בעניין ההישארות שלהם בירושלים. קיבלנו פניות של מי שמנסים להסביר לנו עד כמה חשוב להם להישאר בירושלים. קרובי המשפחה שלהם גרים פה, ורבים מהם במעקב רפואי באחד מבתי החולים”.

“זהו מקבץ דיור, כלומר פתרון דיור לעולים קשישים”, אומרת ציפיס. “זו לא אמורה להיות תחנת מעבר. כמו דירות עמידר, כך מקבץ דיור. זה מקום שאמור לספק לאנשים ביטחון. יחסית לדירה בירושלים, המקום מאפשר להם לחיות בכבוד, במיוחד לאנשים בודדים, בטח ובטח שעם קצבת זקנה הם אינם יכולים לשכור דירות בירושלים. לצערי, אנשים שעבדתי איתם הולכים לעולמם או לבתי אבות. בכל מקרה, זו פרידה לא פשוטה”.

מאיה דובוב (86), מהעיר אוליאנובסק שברוסיה, היא מהנדסת גיאו־פיזיקה במקצועה. היא עלתה ארצה ב־2010. להוציא הצוות והדיירים ב”דיפלומט”, שם היא חיה שנתיים, אין לה נפש חיה בארץ. נכדתה היחידה חיה בארצות הברית. כמו יתר הדיירים, היא משלמת 1,050 שקלים לחודש, הכוללים, פרט למגורים, גם ארנונה, חשמל ומים. “אני אלמנה. בעלי נפטר לפני שנתיים כתוצאה מנפילה ומכה בראש”, אומרת דובוב. “בתי נפטרה מסרטן לפני יותר משנתיים. שניהם קבורים בגבעת שאול. אני לא יודעת גם היום לאן רוצים לפנות אותי. פה אני בקשר עם 50 דיירים שחלקם ניצולי שואה וחלקם וטרנים. יש לנו פעילות מלאה, אנחנו נפגשים, מדברים, עוזרים אחד לשני. אנחנו ביחד ונותנים תחושת ביטחון וסיבה לחיות. להתפנות מפה זה אסון. אין לי כסף. במעט הכסף שהיה לי, קניתי לעצמי חלקת קבר ליד הקבר של הבת שלי כדי שלא אהיה לנטל על אף אחד ביום מותי. אני גרה בחדר של 16 מטרים עם מטבחון ושירותים, ולא רוצה יותר. יש לי פה תנאים כדי לגור בביטחון, ואין לי מושג לאן יעבירו אותי, מתי יעבירו ואם ידאגו לנו בנפרד או כקבוצה, שכבר מכירה את החברים בה”.

כמוה מרגיש גם יוסף דמסקר (85), שעלה לפני 20 שנה מסנט פטרסבורג. אחרי שחי בדירה שכורה ולא עמד בנטל, זה תשע שנים הוא חי ב”דיפלומט”. רעייתו נפטרה, ובנו הנכה חי בירושלים בעזרת קצבה של ביטוח לאומי. גם אחותו חיה בירושלים. בת נוספת גרה בארצות הברית, והנכדים בסנט פטרסבורג. “הייתי שם מורה באקדמיה והיום אני מעביר הרצאות בתורה בשפה הרוסית לדיירי המקום בהתנדבות, ומשמש יו”ר אנסמבל ‘חג שמח’ שהקמנו כאן. אנחנו מופיעים באירועים של המקום מול האנשים”, מספר דמסקר.

“בנוסף, אני נוסע לבד לישיבה מחוץ למלון ולומד באופן עצמאי תורה ברוסית. המחשבה על פינוי היא נוראית. זה אסון. המעבר לאנשים מבוגרים קשה ברמה פיזית. אני קשור לבני משפחתי בירושלים, ואם יעבירו אותי למקום מחוץ לירושלים, זה ימית את הקשר. יש לנו כאן חברה שבה אנחנו חיים ומפרים אחד את השני באופן הדדי. אני באמת רוצה להודות לצוות האדמיניסטרציה של המלון שדואג לנו כל הזמן. כמה זמן כבר נשאר לנו פה, על פני האדמה? אנחנו רק רוצים לחיות בכבוד את מה שנשאר לנו. למרות הכל, אני מודה למדינה ישראל ולמשרד הקליטה שמאפשרים לי לחיות בקבוצה”.

ולנטינה יורצקו (81), בעלת תואר במדעי הביולוגיה מרוסיה, שימשה כמרצה באוניברסיטה והובילה מחקרים בתחום. היא עלתה ארצה ממוסקבה לפני 17 שנה. “בני עשה צבא”, היא מספרת בגאווה, “והיום הוא אופטומטריסט בתל אביב”. אחרי פרק של שכירות בשכונת הקטמונים, היא הגיעה לכאן. “בקטמונים הייתי נוהגת לארגן בית חם לאנשים שידם אינה משגת. הרצאות, לימודי מוזיקולוגיה. כשעברתי ל’דיפלומט’ זה פסק, ואחרי פניות שהגיעו אלי אני מארגנת בית חם לדיירי הבית, עם הרצאות וחוויות משותפות. אני הולכת לקונצרטים, מצטרפת לימי הדרכות וסיורים. אני מאוד אוהבת את המקום ויש לי תנאים בסיסיים, אבל טובים. מאוד דואגים לנו כאן. מעבר? אני לא יכולה לחשוב על האפשרות הזאת בכלל”.

ממשרד הקליטה לא נמסרה תגובה.