בזמנים שבהם טרם נחשפנו לפלאי הטכנולוגיה, תושבי מג'דל שמס היו חוזים בעצמם אם אמור להגיע חורף מושלג. הם היו צופים בעדרי הצאן והבקר שהיו רועים בחודשי הקיץ במורדות החרמון ועוקבים אחרי תנועתם לפני הכניסה לחודשים הקרים של השנה. על פי המרחק שעשו הפרות והעזים בירידה למעמקי הוואדי באזור מבצר נמרוד, בהתרחקן מהסופה הצפויה, היו הדרוזים של צפון רמת הגולן משערים עד כמה לבן יהיה ההר בקרוב.
חוזאי אבו–סלאח בן ה–56, תושב מג'דל שמס, מפעיל כבר 35 שנים את חתול השלג באתר, גם בחודשי הקיץ היבשים. אין פינה בחרמון שהוא לא מכיר. לעובד הוותיק יש שיטה בדוקה משלו לחיזוי. חוזאי מסתכל בקיץ על קני הנמלים שפזורים למרגלות החרמון. אם הוא מבחין שהפועלות החרוצות לא ממהרות להכניס את המזון שאגרו למעמקי המחילה, סימן שיהיה יותר קר, אבל פחות מושלג.
“הקיץ האחרון אמר לי: ‘קור ובלי הרבה משקעים'", חוזאי חזה. “היו שנים שהיו כאן מטרים של שלג. אמרתי שכשיש מלחמות זה משפיע על מזג האוויר. ב–91' מלחמת המפרץ, 82' מלחמת לבנון, אלו היו שנים מושלגות, אבל הנה יש מלחמה בסוריה, והשלג רק הולך ופוחת. אלוהים כנראה כועס עלינו".
לא רק במושב נוה אטי"ב ובכפרים שבסביבת ההר מסתכלים מדי יום לשמיים בתקווה לראות פתותים לבנים יורדים ובכמויות. כמעט כל הגליל עוצר את נשימתו כשמגיעה התחזית. שלג כבד בחרמון פירושו צימרים מלאים, חומוסיות מפוצצות, תחנות דלק עמוסות קליינטים. זה מגיע עד הכנרת, שתיהנה בסוף העונה מהפשרת השלגים.
“אנחנו יודעים את התחזית שלושה–ארבעה ימים קדימה, אבל זה לא מדע מדויק", אומרת מיקי ענבר, סמנכ"לית השיווק והתקשורת של אתר החרמון. “חשוב שאנשים יבינו את הדינמיות. מסבירים לפעמים לפונים שמדובר בדברים משתנים. אם מישהו היה יכול להבטיח לי שלג, הייתי מבטיחה לו ביקור בחרמון, עלי. אנשים מתחננים: ‘תבטיחו', ‘הזמנתי צימר ואני רוצה לדעת'. זה כמו שאתה נוסע לחו"ל, בודק את מזג האוויר ובסוף תקוע במלון עם סופת שלגים".
יום־יומיים וזהו
פגשנו את מיקי שלושה ימים לפני הסערה של סוף השבוע, שהבטיחה שלג. יום לפני שהגענו ירדה המכה הראשונה של השנה - 12 ס"מ בלבד. כדי לקבל תנאים בסיסיים לגלישת סקי צריכים להיערם לפחות 50 ס"מ.
“נחכה ונראה מה יקרה בשישי", היא הביטה לעבר השמיים. “המערכת שהייתה עכשיו דיברה על שני ס"מ של שלג ובסוף היו 12. אנחנו שמחים על כל טעות כזו, אבל הדברים נזילים. יכול להיות יום שלג והרוח תעיף אותו מכאן. המון משתנים שמשפיעים על התמונה המלאה".
ביום שבת האתר אכן היה מלא במבקרים חגיגיים, אבל ברכבל העליון נמדדו 35 ס"מ של שלג בלבד ובתחתון 20 ס"מ. תנאים שמביאים גולשי שקיות, לא
חבר'ה מקצועיים. ב–2017, כבר בתחילת דצמבר ירדו במורד ההר במגלשיים.
“אני עושה בדיקות מדי שנה", מספר מנחם ברוך, תושב נוה אטי"ב, שניהל את אתר החרמון במשך עשר שנים. “הרבה יותר עונות גלישה ב–15 השנים האחרונות נפתחו בשליש השלישי של חודש ינואר מאשר כאלו שנפתחו בסוף דצמבר, תחילת השנה, אבל אז לפחות הייתה אווירה של חורף. בדצמבר שהסתיים עכשיו הייתה אווירה קיצית, וזו הבעיה. בארבע השנים האחרונות בכל צפון המדינה כמות המשקעים פחתה בצורה משמעותית. אני זוכר שממוצע הגשמים היה 1,000–1,200 מ"מ בשנה, ובשנים האחרונות אנחנו לא מצליחים להגיע ל–800. לתחושתי האירועים נעשו קצרים ואלימים. בעבר היו ארבעה ימים של גשם ושלג, היום זה מגיע בצורה של יום־יומיים וחולף".
החזאי הוותיק אורי בץ מכיר את התופעה שברוך מדבר עליה. “המשקעים בצפון במגמת ירידה לעומת המרכז ולא בגלל התחממות כדור הארץ אלא בגלל סכר אסואן", הוא מסביר. “הוא גרם לכך שהמים החמים יחסית לא יזרמו מהנילוס לים התיכון. לפני שהוקם, הם הגיעו עד קפריסין, נעצרו, נמהלו, ונוצרו השקעים הקפריסאיים שגרמו לגשם בצפון. אחרי הקמת סכר אסואן המים מגיעים עד חיפה, השקע הדרים וגרם לפחות גשם בצפון ויותר בדרום".
המציאות החורפית היא אכן קצרה ואלימה?
“אם יש בצורת, אז האירועים באמת קצרים ואלימים. בשנה ברוכת גשמים החרמון יקבל הרבה שלג, אבל השנה כנראה לא תהיה כזו, אף על פי שיש עוד חודש לפנינו. המגמה היא שכמות הגשם תהיה בין 10% ל–20% מתחת לממוצע".
הראשון לזהות
מי שזיהה לראשונה את פוטנציאל השלג והסקי בחרמון היה גר אמריקאי בשם דיק סקוט. עולה חדש שהגיע למקום בסוף שנות ה–60 עם חזון להקמת אתר יוקרתי. סקוט גרר למרגלות ההר אוטובוס ישן, הרים מבנה שעומד עד היום בנוה אטי"ב, ולפתיחה החגיגית הגיעו לא מעט מוזמנים, ביניהם אנשי תקשורת. התמונה שהופיעה למחרת בעיתונים הגיעה גם לשולחנם של חוקרי ה–FBI, שזיהו את סקוט שהיה מבוקש בארצות הברית על סחר בסמים. המיזם היומרני התפרק במהרה.
ב–20 בפברואר 1972 עלה על הקרקע הגרעין המקים של נוה אטי"ב. מדובר ביוצאי יחידות מובחרות שהחליטו לשלב בין חקלאות ותיירות וקיבלו מהמדינה את אתר החרמון כמשק חצר, כמו שקיבוצים קיבלו אז קרקע לחקלאות. אגב, ב–2014 חודש ההסדר בין המדינה ל–32 מחזיקי המניות באתר, תושבי היישוב.
“הבאנו מומחה מארצות הברית שיגיד איפה בדיוק להקים את האתר", מספרת רחל בראל, מדור המייסדים של נוה אטי"ב. “לא אשכח את ה־D9 שהגיע לסדר את המסלולים. היה לנו קרוואן ששם היינו מוכרים קפה, שתייה, עוגות. ככה התחלנו. זוכרת את עצמי מוכרת ללא הפסקה ובקור כלבים".
רחל היא חיפאית, בעלה דוד במקור מקיבוץ יפעת. הם הקימו ביישוב את מלון "הציידים" הוותיק, אבל גם הם כל הזמן קשובים לתחזית, יודעים שכבעלי עסק הם תלויים במשקעים שנופלים מהשמיים רק לעתים רחוקות.
“יודע איזו אכזבה הייתה לאורחים שהתארחו אצלנו בדצמבר?", רחל שאלה. “בגלל שאין שלג, המלון לא עובד כמו תמיד. בדרך כלל בסילבסטר הייתי מפוצצת. אם היו לי עוד מאה חדרים הייתי ממלאת אותם בקלות. עכשיו הייתי עם ארבעה חדרים מתוך עשרה. רבים ביישוב פתחו צימרים, התייאשו וסגרו".
דוד ורחל אירחו אותנו בביתם היפה. אין כמו הצפון אחרי יום חורפי. יש תחושה אירופית עם ריח משכר של עצי הסקה ואוויר צלול. אבל זה אולי מתאים לתיירות, פחות למי שמתגורר במקום. לזוג ארבעה ילדים, כולם חיים היום במרכז הארץ. “מי שאקדמאי, אין לו מה לחפש באזור", הסביר דוד. “אין פרנסה".
דוד הוא חקלאי מנוסה, נוסף לתיירות שבה הוא עוסק. בצפון רמת הגולן מגדלים במיוחד פירות נשירים. תפוחים, אגסים, נקטרינות, אפרסקים, אבל גם הענף הזה הולך ומתמוטט. דוד עקר לאחרונה עצים בשטח של שישה דונמים, וזו כנראה לא המילה האחרונה.
“דודי לא יודע אם לעקור או לא", מספרת אשתו. “התחלנו לעקור שישה דונם, וצריכים להמשיך לעקור נקטרינות ותפוחים. הוא כל הזמן מתלבט, ואני אומרת: ‘תעקור'. כל שנה אנחנו בהפסד של 150 אלף שקל רק מהמטעים".
דוד אמר שכבר הפסיק להתלבט, הוא עוקר בצער. “אנחנו כבר שלוש שנים בהפסדים", עדכן. “מחירי המים, ייבוא הפירות ויש גם את השכנים. הדרוזים פעם היו מעבירים את התפוחים שלהם לסוריה, עכשיו, בגלל המלחמה, הם הפסיקו. נוצרה הצפה בשוק".
נשארה ברקע התיירות המתעתעת. דוד לקח אותנו למחשב, פתח את הדף של אתר החרמון, שם נמצאות דרך קבע מצלמות שמראות את מצב השלג. הוא ידע כמה הוא זקוק לשיפור בתמונה. ביום שבו ביקרנו היה רק חדר אחד במלון שאויש, וגם הוא בשלבי צ'ק אאוט.
פעם ב־50 שנה
“גם אני עקרתי את רוב המטעים, נשארתי עם מעט אגסים ואפרסקים", סיפר תושב נוה אטי"ב מוריס פואנקינוס כדי להסביר שמשפחת בראל היא לא היחידה בסירה. “חקלאות היא כיום גופה. הפרנסה היא כרגע מהחרמון ושירותים לחקלאים שאני נותן. אם הם יעקרו את המטעים, אז גם זה כבר לא יהיה".
פואנקינוס חי בנוה אטי"ב מ–1977. גם ילדיו נטשו. אחד מהם הוא הזמר אברהם טל, שמתגורר בפרדס חנה. מוריס הגיע בשבוע שעבר, כמו תמיד, לחנות להשכרת ציוד הסקי שהוא מפעיל באתר החרמון. בכל זאת מתכוננים לעונה, אם וכאשר בכלל תגיע.
“חידשנו ציוד, נעליים, מגלשיים, סנובורד", הוא מספר. “אפילו שיש ימים ספורים של שלג, אנשים רוצים את הציוד הכי טוב. כשאתה הולך לבית מלון, אתה לא רוצה שירות מושלם? אין ברירה. אני בן 73 והפסקתי להתפלל. מה שבא - בא, ומה שלא - שיישאר למעלה. אמרו שעונת סקי כמו '92־'91 מגיעה פעם ב–50 שנה. אני 40 שנה פה, ונשארו לי עוד עשר שנים לראות את זה שוב. אחרי זה כבר לא אהיה".
היו שנים שבהן היה בחרמון שלג בחודש נובמבר, שלג שהספיק לגולשים עד פסח. הממוצע הרב–שנתי מספר על 40 ימי גלישה, אבל בשנים האחרונות הנתון ירד ל–30. היו גם שנים שבהן האתר לא נפתח כלל לסקי.
“החרמון הוא העוגן של היישוב", אומר ברוך, שניהל בעבר את האתר והיום משמש כחבר דירקטוריון. “לעתים חושבים שאם הוא לא היה, אז היינו פורצים
לכיוונים אחרים, כי הוא מגביל, בכל זאת העבודה היא עונתית. אני לא יכול להגיד את זה. אנחנו מתפרנסים ממנו לאורך השנים, שנה יותר, שנה פחות. תלויים בו מאוד. תלויים במזג האוויר וגם במיקום. לפעמים יש שלג ויש מתיחות ביטחונית שמשפיעה על כמות המבקרים. יש מספר רב של משתנים. במקומות אחרים יותר קל. אתרי קיץ יודעים שהשמש בטוח תזרח, אבל זה גם מה שמאתגר. לעולם לא אגיד שהחרמון הוא לא ברכה".
תחרות גלישה
האתגר של נוה אטי"ב מגיע בשנים האחרונות גם ממג'דל שמס הסמוך. בשנים האחרונות נפתחו ביישוב הדרוזי יותר ויותר בתי מלון, צימרים, מסעדות, אפילו פאב אנגלי משובח, היצע שקשה למצוא בנוה אטי"ב.
“כאילו נולדתי בנוה אטי"ב, אני מכיר שם את כולם, חייתי איתם בחורף ובקיץ, והם עדיין מסתכלים על מג'דל כאילו הוא למטה", משוכנע קאדם ווילי, בן הכפר. “זה לא ככה. היום מג'דל מתפתח. אתה נכנס ויש מסעדה ברמה הכי גבוהה, בתי מלון, אפילו קבוצת כדורגל. תבוא בעונה ותראה חבר'ה ישראלים שמתארחים ומרגישים בחו"ל. הולכים מחנות לחנות, כמו אתר באירופה".
קאדם וחברו הטוב, קמיל בריק, לא סתם הזכירו את נוה אטי"ב. הם קראו לאחרונה תיגר על היישוב היהודי כשהקימו בית ספר לסקי במג'דל שמס, הכולל שבעה מדריכים דרוזים, כולם בעלי עבר מקצועי באתר החרמון.
“אני וקמיל עלינו לנוה אטי"ב לפני חצי שנה ואמרנו להם: ‘נשתף פעולה איתכם, אנחנו לא רוצים להיות מתחרים'. הצענו שנעבוד על אחוזים", מספר קאדם. “שלחנו להם מכתב ואנחנו עדיין מחכים לתשובה. אני רוצה להיכנס לחרמון בכבוד. להגיד למנהל בוקר טוב לפני שאני יוצא לשטח. רוצה יחסי עבודה. אתמול, כשהייתי בחרמון, פגשתי עובדים מהכפר שקראו לי בוגד. למה? אנחנו לא לוקחים להם את הפרנסה. בית הספר שלהם לא יכול לספק מדריכים לכל מדינת ישראל".
בנוה אטי"ב היו ששמעו על התחרות, והיו כאלה שטענו שזה חדש להם. “בגלל הפתיחה שלהם לא יורד לנו שלג", צחק בתגובה דוד בראל, שבעבר ניהל את בית הספר לסקי של אתר החרמון. “הם יעבדו דרך בית הספר שלנו, יקבלו מאיתנו עבודה. זה לא דבר רע, רק שצריך שלג, ואם אין אז אין עבודה לא לזה ולא לזה".
מיקי ענבר לא שמעה, לדבריה, על החדשה המרעישה. “לא יודעת. אני יכולה להגיד מה קורה בחרמון, ופה זה בית ספר ותיק, שבו כל המדריכים עברו הכשרה. אנשים אוהבים אותו, ויש כאלה שחוזרים מדי שנה".
ווילי ובריק לקחו אותי למשרדי בית הספר שרק עכשיו סיימו בהם את השיפוץ. “יש מטרה חשובה למקום", הסביר בריק. “לא יעלה על הדעת שבכפרים יש אנשים, במיוחד ילדים, שלא ייצא להם לראות את האתר, להיכנס פנימה בגלל העלויות. פנינו למנהלת מחלקת החינוך במועצה המקומית והסברנו שיש חוג לכל ילד במדינת ישראל וניתן לקדם את העניין. היא הייתה חיובית, אבל בינתיים ההצעה נשארה במגירה, הבטיחה לנסות שוב בשנה הבאה. אתה שואל אותי מה זה סקי? תרבות, חינוך, קואורדינציה, ביטחון עצמי, שקט, אנרגיות חיוביות. כל השלילי אתה זורק החוצה".
בניגוד לחברו, ווילי מוציא את התחרות ממקום מחבואה. “תרמתי הרבה לבית הספר של אתר החרמון ואני חושב שזה כבר לא המקום שלי. אני מכבד את המקצוע. אני לא יכול לקחת את הבן שלך לשעה הדרכה שבסיומה אגיד: ‘הוא עושה סקי טוב'. זה לא מתאים. אם אני צריך להבטיח הדרכה מקצועית, זה מינימום שישה ימים. אנחנו הולכים לעבוד יותר מקצועי".
בריק הוא מנהל חשבונות ביומיום, ורק בחורף עולה על חליפת המדריך. הוא הגיע לתחום בגיל די מאוחר, דרך בתו הבכורה ליליאן, שמגיל 5 ביקשה לעלות לחרמון. במשך השנים השתפשפה, והיום היא מדריכת סנובורד באתר. בריק נדבק בעקבותיה בווירוס ולא פעם הדריך קייטנות וקבוצות גולשים בחו"ל.
קאדם הוא הוותיק בקבוצת המדריכים הדרוזים. מדריך הסקי הדרוזי הראשון שעבר הסמכה וקיבל רישיון. התחיל את ההכשרה בשנות ה–80, סיים בשנות ה–90. “סקי היה ענף ספורט לא מוכר לעדה הדרוזית", הוא מספר. “כשהתחלנו לעלות להר, להורים לא היה כסף כדי שנשכיר ציוד ונקנה חליפה. כילד הייתי עובד בסופי שבוע בניקיון שולחנות במסעדה באתר, ובאמצע השבוע בורח מבית הספר לקבל שעות סקי בתמורה. כל המדריכים היו אז מתנדבים מהקיבוצים בסביבה".
קאדם הוא בחור גדול, שזוף מעבודתו בחודשי הקיץ כמתקין גגות רעפים ופרגולות. הוא הציג בפנינו תמונות מרהיבות מתחילת שנות ה–90, אז ייצג את ישראל כגולש מקצועי בתחרויות בינלאומיות. עד היום קשה לדרוזים מהכפרים, המזוהים עם סוריה, להביע הזדהות מלאה עם ישראל הכובשת. לפני כמעט 30 שנה היה מדובר בכפירה של ממש.
“הוצאתי דרכון ישראלי בשנת 1990", קאדם מספר. “בכל כפרי הסביבה לא דיברו איתי. חזרתי מתל אביב וחבר'ה אמרו: ‘אל תעלה למג'דל, יהרגו אותך'.
כשהייתי חוזר מתחרויות בחו"ל, הציעו לי להישאר במרכז. אמרתי להם שאני נוסע לכפר שלי. הייתי מטייל במג'דל חופשי ולפני שנכנסתי לבית הורי מבקש מהנהג: ‘תעשה סיבוב, רוצה לסמן שהגעתי. לא מעוניין לשמוע דיבורים מאחורי הגב'. הרגשתי שאני צודק. סקי היה מה שאהבתי לעשות בחיים, ואם אמא שלי הייתה מבסוטה ממני, זה היה שווה הכל. היא אמרה: ‘אלה החיים שלך'".
איפה המדינה?
ישבנו בקניון במג'דל שמס. שתינו קפה שחור אצל ראמי, גם הוא מדריך סקי שמחכה בקוצר רוח לפתיחת העונה. כולם שם יודעים שהרעיונות לבית הספר המקומי לא ייצאו לפועל אם המשאב היקר לא יופיע בקרוב - ושעון החול הולך ואוזל. החורף הישראלי מתקרב בצעדי ענק לסיומו.
“אם היית מגיע למג'דל שמס לפני 15–10 שנה, כמעט לא היית רואה מזגנים בבתים", סיפר קמיל. “היה נעים אצלנו בקיץ. אז אולי אנשים נהיו מפונקים עם השנים, אבל מרגישים היטב את השינוי במזג האוויר".
אתר החרמון היה פתוח במהלך השבוע למבקרים. ימים ראשונים של העונה המושלגת. “זה היום האחרון של חופשת תחילת השנה החדשה", אמר רוני, נוצרי משפרעם, שהגיע עם משפחתו. “היינו בבניאס למטה ואמרנו שחייבים לקפוץ. כל שנה אני מגיע לחרמון. זה אומנם יקר, אבל מה נעשה? אנחנו לא יודעים לפתוח את הפה, רק לשלם".
לא רחוק מהם עמדה משפחה מהרצליה שהתחממה מול המיזוג. “אפשר לפתח לפחות את בית הקפה והתשתיות", אמרה שרון, אם הבית. “תסתכל מסביב, זה די עלוב. אפילו אין מקום חם לרפואה אחרי שקפאת מקור ברכבל. אנשים באים ובאים ובעוד יומיים יהיו פה תורים אינסופיים ופקקי ענק, אז למה שהמקום לא יהיה יותר אטרקטיבי והמסעדות יהיו יותר נחמדות? תשווה עם אתרי סקי, גם לא במקום הכי יוקרתי באירופה, אלא בפולין. פה לא מצטיינים בטאץ'".
בחרמון מתגוננים. מצביעים על שינויים שעשו רק לאחרונה. “השנה עבדנו על ההנגשה לנכים", מספרת ענבר. “רכשנו ציוד סקי להשכרה. חייבים לתחזק פה
את כל המתקנים ובכל שנה. אתה לא יכול להגיד: ‘בוא נחכה ונראה אם יהיה שלג'".
ברוך, שניהל את האתר, אומר שאחת הבעיות הגדולות היא שהכל נופל על כתפי הבעלים, משום שמדובר באתר פרטי. “ברוב מדינות העולם, המתוקן והלא מתוקן, יש תמיכה של האזור במוקדים שיוצרים תעסוקה ופרנסה", הוא הסביר. “בצרפת, באיטליה, אפילו במזרח אירופה, המועצות המקומיות משתתפות בחלק מהעלויות של האתרים, כמו פינוי כבישים, הסעות. זה יוצר מנוף לכל האזור. אצלנו או שתעשה או שאתה לא מעניין אף אחד. הר חרמון לא מקבל עזרה. את הזבל מפנים לבד, גם את הצירים. לא התעשרנו מהחרמון, אבל מצד שני זה סוג של התמכרות".
כשיש שלג האתר מעסיק מאות עובדים. מגייסים מכפרי הסביבה, מהקיבוצים. כל מי שרק יכול לסייע מול האלפים שגודשים את האתר המושלג. כשהשלג מסרב להגיע, מדובר בכמה עשרות שמעבירים את הזמן. "אם תהיה לך שנה בלי הרבה עבודה, מחר יגידו שיש קיצוצים ויפטרו אותנו", משוכנע חוזאי, מפעיל חתול השלג ממג'דל שמס. “אני עובד 12 חודשים בשנה באתר. יכול להפעיל גם שופל, משאיות לפינוי שלג. אני כלבויניק ולמדתי במשך השנים ששלג זה כמו תפוחים. שנה יש, שנה אין. אבל דווקא בשנה שעברה לא היו תפוחים, אז איפה הוא, מה קרה?".