מבצע אכילת הפלאפל של ניצול השואה מאושוויץ

"בכל שנה, ב־18 בינואר, כשאני נוגס בפלאפל, אני קודם כל נזכר באמא שלי ז"ל, שנרצחה בשואה", מספר דוד לייטנר, המכונה "דוגו". "אבל בשבילי זה גם יום שמח, יום שמסמל ניצחון, יום שמסמל 'עם ישראל חי'". התאריך אינו מקרי. ב־18 בינואר 1945, בהיותו כמעט בן 15, הוא צעד בצעדת המוות ממחנה אושוויץ־בירקנאו. "צעדתי עם עוד כ־60 אלף אנשים", נזכר לייטנר בן ה־88. "הלכנו שלושה ימים בלי לעצור, בלי אוכל, בלי שום דבר. היה קור אימים, מינוס 18 מעלות, היינו בלי בגדים. לא יכולתי לפקוח את העיניים ברוח החזקה ובשלג הכבד. הלכנו כמו מסוממים, 40 אלף איש נופלים ונשארים בדרך, והשאר ממשיכים בשארית כוחותיהם. באמצע הצעדה אני חולם על הבית, ואני כל כך בוכה לאמא שלי, שפעם הייתה שולחת אותי לבית הספר עם ארוחת עשר שכל כך אהבתי, ועכשיו אני פתאום במצעד המוות הנוראי הזה. אמא שלי תמיד סיפרה בבית כמה טוב בארץ ישראל, אמרה שבירושלים גדלים על העצים 'בילקעלה' (לחמניות), ושבקרוב אנחנו גם נעלה לארץ ישראל. בסופו של דבר, שרדתי את הצעדה הזאת, אף על פי שהייתי חצי גוש קרח. בתום המלחמה חזרתי להונגריה, ארץ הולדתי, ועליתי ארצה ב־1949. ישר מהאונייה הגעתי לצבא ההגנה לישראל".
 

מאז שעלה ארצה, לייטנר מקפיד לאכול שתי מנות פלאפל בתאריך פינוי מחנה ההשמדה לציון ניצחונו. במשך עשרות שנים זה היה מנהג שלו ושל בני משפחתו בלבד, אבל בשנתיים האחרונות הצטרפו אליו מאות אנשים. לקראת התאריך המדובר, מרימים ב"בית העדות" במושב ניר גלים קמפיין כדי לעודד כמה שיותר אנשים להצטרף השנה לאכילת הפלאפל של דוגו. 
 

"בית העדות" הוא מוזיאון ומוסד חינוכי להנחלת זיכרון השואה. הוא הוקם בראשית שנות ה־90 על ידי עמותת 'ותיקי בני עקיבא - מרכז אירופה'", מספרת גליה לוינוביץ, מנהלת השיווק של המקום. "במהלך כל השנה יש לנו פעילות שוטפת, סיורי מבקרים. אנחנו מקיימים טקסים, עצרות גדולות, וכמובן בכל פעילות חינוכית כזו יש מפגש עם איש עדות. במסגרת הפעילות החינוכית, גם דוד לייטנר פוגש תלמידים ומספר להם את סיפורו מתקופת השואה. לפני כשלוש שנים התקיים אצלנו קורס צילום של הג'וינט שנקרא 'צילום בגיל', ובמסגרת פרויקט הגמר בחר דוגו לצלם את עצמו עם שתי מנות פלאפל. הוא זוכר את עצמו ביום הזה של צעדת המוות במצב הכי ירוד שלו, הכי גרוע מבחינתו בכל תקופת חייו. הוא בעצם מציין ביום הזה את הנקמה שלו. הוא הולך ואוכל עד כאב בטן שתי מנות פלאפל. כל מי שראה את התערוכה, שעדיין מוצגת אצלנו, מאוד התרשם ורצה להצטרף לדוגו באכילת הפלאפל. כך זה בעצם התגלגל למבצע ארצי. דוגו עשה זאת כיוזמה פרטית, ואנחנו הפכנו אותה ליוזמה ארצית". 

"קראנו לזה 'מבצע דוגו - עם ישראל חי'. דוגו מסיים כל עדות שלו בקריאה 'עם ישראל חי', ולכן גם בחרנו בשם הזה. עכשיו אנחנו בשיא ההכנות לקראת המבצע של 2018. הדבר המעניין הוא שזה כבר ממש חצה גבולות. בשנה שעברה קיבלנו תמונות אפילו מארצות הברית, מתאילנד, מכל מיני מקומות שישראלים נמצאים בהם. שלחו לנו תמונות שבהן אוכלים פלאפל ומחזיקים שלט עם הסלוגן של המבצע. המטרה שלנו היא לעורר מודעות ולבקש מאנשים נוספים להצטרף ליוזמה. תאכלו פלאפל, תצטלמו, תעלו את התמונות לפייסבוק של 'בית העדות', ותייגו 'מבצע דוגו'".
 

לוינוביץ מספרת שלא רק מבוגרים בוחרים ליטול חלק ביוזמה הזו. "משפחות שלמות מצטרפות", היא אומרת, "וגם בתי ספר שלחו לנו תמונות וכתבו שארגנו פלאפל לכל התלמידים באותו יום. התמונות הענקיות של בתי הספר מאוד שימחו אותנו. הפרויקט קיבל עשרות אלפי צפיות ואלפי שיתופים בפייסבוק. אנשים מאוד מתחברים לזה. כיף לאנשים להיות שותפים ליוזמה כזו, כי זה מחויך. המטרה שלנו היא שאנשים יכירו את הסיפור של ניצולי השואה גם בזווית האופטימית, שתהיה גם דרך חיובית להסתכל על הדברים. דוגו הוא אדם מאוד אופטימי, עם המון חוש הומור, וזה לא מקרה שהוא בחר ככה לציין את היום הזה. אנחנו רוצים שיכירו את ניצולי השואה לא רק כאנשים מסכנים שאין להם כסף והמקרר שלהם ריק. יש להם גם עוצמות. שירות בתי הסוהר, למשל, בעקבות ביקור שלהם אצלנו והחשיפה לתערוכה, מתכוון השנה בכל יחידות שב"ס להגיש פלאפל ב־18 בינואר, ובדרך זו להיות שותף לפרויקט".

לבד בבירקנאו
 

לייטנר, נשוי ואב לשתי בנות, סב לעשרה נכדים וסבא רבא ל־21 נינים, מתגורר בניר גלים. במשך שנים הוא עבד כמנהל חשבונות, ועדיין מתעקש להמשיך לעבוד כמה שעות ביום. "נולדתי בהונגריה, וב־1944, בחג השבועות, הגענו לבירקנאו", הוא מספר. "הייתי בן 14, והגעתי לשם עם אמי, אבי, אחי הגדול בן ה־16 וחצי ושתי אחיותיי, בנות 12.5 ו־9.5. לא עברו שעתיים־שלוש, ואמא שלי והאחיות כבר לא היו בחיים. נשארנו אני, אבא שלי ואחי. הצלחנו לעבור את הסלקציה הראשונה. לקחו אותנו לבית המרחץ, שם הורידו מאיתנו הכל והשאירו רק נעליים. אחרי זה עשו שוב סלקציה ובחרו מי יכול לצאת לעבודה. אבא שלי ואחי יצאו לעבודה. לי לא נתנו. הם הגיעו למחנה ריכוז בוכנוואלד, ועבדו מאוד קשה בבית חרושת לתחמושת. אבא שלי נפל במהלך העבודה, ההמון דרס אותו ובסוף ירו בו. אחי הצליח לשרוד. אני נשארתי לבד בבירקנאו עם עוד 4,000 ילדים, ביניהם 30 ילדים שהיו בכיתה שלי. למזלי, חיפשו 20 ילדים לנקות בתי שימוש, והתקבלתי. זו נחשבה העבודה הכי טובה". 

איך שרדת? 

"הייתי ילד בן 14, לא חשבתי על שום דבר, רק רציתי לשרוד. באיזשהו שלב יוזף מנגלה היה צריך ילדים לעבודה. הוא הוציא 51 ילדים מבירקנאו, ובכל בוקר בחושך הלכנו לתחנת הרכבת באושוויץ. היינו צריכים לקחת אלונקה ולמלא אותה בתפוחי אדמה מרכבות שהיו מגיעות. היה פחד לעבוד שם, כל הזמן ילדים היו נופלים, היו עושים עלינו מטווח". 
 

זמן קצר אחרי עלייתו ארצה, נסע לייטנר לירושלים, "לחפש את הלחמניות על העצים שאמא שלי סיפרה לי שגדלות כאן", הוא מחייך. "במקום הלחמניות מצאתי פלאפל, ומאז, בכל שנה ב־18 בינואר הייתי הולך לאכול פלאפל. בהתחלה כשהייתי רווק עשיתי את זה לבד; אחר כך עם האישה, עם הילדים, הנכדים והנינים. בשנים האחרונות הלכנו יחד כל ניר גלים לאכול פלאפל ביום הזה". 
 

"כי פלאפל זה מאכל ישראלי. זה מראה על אהבת הארץ. אכילת פלאפל מסמלת בשבילי את הניצחון, וזה מזכיר לי את אמא שלי שתמיד סיפרה כמה טוב בארץ ישראל". העובדה שהזיכרון הפרטי של לייטנר הפך לעניין המוני מאוד משמחת אותו. "זה מדהים", הוא אומר, "זו בעצם הזדהות עם כל היהודים שצעדו בצעדת המוות. מאוד חשוב שאנשים ידעו מה עברנו. מבחינתי זה ניצחון שבסוף שרדתי, ואני קורא ליותר ויותר אנשים להצטרף לפרויקט הזה. בסופו של דבר, זהו פרויקט ניצחון של עם ישראל".
 

"זה לזכר אמא שלי. אני אוכל את הלחמניות שהיא סיפרה לי עליהן. אני גם מרגיש שעם ישראל חי. על היד יש לי שני מספרים, ועכשיו אני אוכל שתי מנות פלאפל". 

"שמעתי על היוזמה הזו דרך חברה שלי והזדהיתי עם הרעיון", מספרת אושרית גרינברג (52), אדריכלית מהיישוב לפיד. "הנושא גם קרוב ללבי, כי אני דור שני לשואה, והיה נראה לי שזו דרך נחמדה לעורר מודעות. הבנתי שלדוגו זה גורם הרבה נחת, ושמחתי גם ליהנות מפלאפל מעולה עם הילדים וגם לגרום שמחה למישהו. כבר פעמיים עשינו את זה. הלכתי לפלאפל הכי טוב במודיעין עם הבן שלי, החברה וילדיה, ועם השילוט של הפרויקט שהילדים הכינו. כבר לפני חודשיים סימנתי לעצמי ביומן שגם השנה ב־18 בינואר אני צריכה להיות שם". 

"לבן שלי בן ה־11 הסברתי שמדובר באדם ששרד את השואה, שביום הזה הוא צעד בצעדת המוות, ושמבחינתו זה מסמל את הניצחון ואת ההישרדות שלו". 
 

"בשבילי זה סוג של הזדהות עם החוויה שהאדם עבר. אם זה גורם לו להרגיש נחת וזה מעצים את השמחה שהוא שרד, אז אני שמחה לעזור לו ולהביע הזדהות. אני עושה זאת בדרכי המאוד צנועה, שלא דורשת מאמץ מיוחד. ככה אני יכולה גם ליהנות מפלאפל וגם לגרום לדוגו הנאה". 
 

"נחשפתי לפרויקט דרך פייסבוק, ראיתי את דוגו אוכל שתי מנות פלאפל, והסיפור שלו מאוד עניין אותי", מספרת חגית רוזנבלום (34), עובדת סוציאלית ומנחה למיניות בריאה מהיישוב כרמי קטיף/אמציה. "כנכדים גאים לסבים וסבתות ניצולים, השואה הייתה והנה חלק נכבד ומשמעותי בחיינו. אנחנו דווקא החלטנו להכין פלאפל בבית. דיברנו על זה עם הילדים, סיפרנו להם והחלטנו שארוחת הערב באותו יום תהיה פלאפל". 
 

לרוזנבלום יש שלושה ילדים, והגדולה בת 5. למרות גילה הצעיר, היא החליטה להסביר לה בעדינות במה מדובר. "אמרתי לילדה שדוגו כילד היה מאוד רעב, ושהיום אנחנו חוגגים את זה שהוא נמצא בישראל עם המשפחה שלו והצאצאים", היא מספרת. "אני חושבת שגם לנו, המבוגרים, זו מעין תזכורת וגם הכרת הטוב על המקום שלנו. זו בעיניי גם באיזשהו מקום הנצחה, במיוחד כיום כשדור הניצולים הולך ונעלם. חשוב שנמצא את הדברים הסמליים שאנחנו יכולים לעשות כדי להתחבר למקומות האלה. אני יכולה לעצור לרגע בחיי היומיום שלי, להיזכר, להוקיר ובאמת להודות על המקום שבו אני נמצאת. זה נראה לי אחד הדברים החזקים במבצע הזה. דוגו אומר: 'הנה, תראו איפה אני היום במקום של ניצחון', ובעיניי זה מסר שעם ישראל הוא עוצמתי וחזק".