התאריך הזה, 15 בפברואר 1948, יום ההולדת של מעריב, קיים גם בלוח התאריכים שלי. בתקופתנו המשוכללת אני יכול להורות לסמן זאת בטלפון כדי שהוא יזכיר לי את התאריך בצפצוף, אבל זה מוגזם, ואני לא ממש צריך את זה. אני זוכר בלי עזרה שזהו יום ההולדת של מעריב. פעם, כשמעריב היה בן 25, גם קיבלתי ממעריב ליום הולדתו מתנה שווה ביותר: מדליית זהב. המטבע הוענק על ידי הנהלת העיתון לעובדי מעריב. אני, צעיר, הייתי כבר בין חברי המערכת המיוחדת הזו. מדובר היה במדליית זיכרון שהונפקה במיוחד לציון התאריך הזה על ידי החברה הישראלית למדליות ולמטבעות. כל מדליה הייתה ממוספרת, במהדורת ארד, כסף וזהב. שווי מטבע הזהב בשוק, אבל גם בשבילי, היה הרבה יותר מערכו הנקוב. המדליה הזו מסמנת את מעמד מעריב באותם ימים. במובנים מסוימים הוא היה העיתון היחיד. האחרים היו קיימים, כמובן, ביניהם עיתונים רבים שכבר לא קיימים עוד, אבל הם היו מפלגתיים או שוליים. אלה היו ימים שבהם כשכתבתי משהו במעריב, הייתי יכול להניח שכל אחד קרא את זה. ממטולה עד אילת. העיתון הנפוץ ביותר במדינה.
היו אז עיתוני בוקר ועיתוני ערב. האם הייתם מאמינים? עיתון שיוצא לאור בערב, ומחלקי עיתונים רצים ברחובות וצועקים “מעריב, מעריב”. אני עוד זכיתי לראות זאת כילד קטן. אני זוכר גם יום אחד שבו חל חידוש גדול: “מהיום מעריב בשמונה עמודים”, הוכרז. עד אז העיתון היה בן ארבעה עמודים. זאת אומרת גיליון אחד מקופל. אני זוכר איך כילד ממש קטן ניגשתי למוכר העיתונים שצעק ברחוב וקניתי את מעריב בן שמונת העמודים, לא בדיוק כי קראתי עיתונים באותו גיל, אלא כי איכשהו זה בישר לי ברמזים תת־קרקעיים את ההתפתחות ואת העלייה ברמת החיים של העולם ושל המדינה שבתוכם אני צריך לגדול.
עוד אירוע קטן, גם הוא סמלי, התרחש כשהייתי בקיבוץ, בנצר סרני. כל משפחה קיבלה עיתון יומי. בעצם, עיתון אחד לשתי משפחות. התחלקו. כשמשפחה אחת גמרה לקרוא, היא העבירה לשנייה. ערכי הסתפקות במועט היו חלק מסיבת הסידור הזה. העיתון שאמא שלי קיבלה היה “דבר” כמובן. אי אפשר היה לבחור. המפלגה הייתה מפא”י, והעיתון היה “דבר”. את מעריב היינו יכולים לקרוא בחדר הקריאה הציבורי, מתחת למגדל המים. אגב, מקום שבו קראתי דברים חשובים מאוד בחיי. יום אחד חלה הפשרה. כל חבר קיבוץ יכול היה לבחור עיתון כאוות נפשו. הרוב המוחלט בגד מיד בערכי תנועת העבודה וב”דבר” ובחר מעריב. משהו כאן סימן איך החברה הישראלית עוברת שינוי.
לימים, מעריב היה לי בית שני אהוב, גם כבניין ממש ולא רק כמושג. בימים האלה מוקרן סרטו של שפילברג “העיתון”, שבו לכאורה יש שיר הלל וסיפור גבורה לחופש העיתונות. לא התרשמתי כל כך מהחופש של “הוושינגטון פוסט” המתואר בסרט. כל החופש הזה תלוי בהחלטה של בעלת העיתון ושל משקיעי הכספים. מעריב נוסד על ידי עיתונאים כמרד נגד כל שיקול עסקי של בעל העיתון. מעריב נולד בסערה כעיתון של עיתונאים כדי שלא יהיה בכלל מצב שבו משקיע הכספים יכול לומר מילה בשיקולי המערכת. כך זה היה.
