עשור לפיגוע במרכז הרב: "לא עצרנו את החיים במקום בו המחבל ניסה להפסיק אותם"

במלאת עשור לפיגוע בישיבת מרכז הרב בירושלים, רב הישיבה התיכונית ושניים מהתלמידים שלמדו בה - שניצלו באורח נס וראו את חבריהם נרצחים לנגד עיניהם – חוזרים לרגעים הקשים שרודפים אותם עד היום ולעימות החזיתי עם המחבל,

עבור הרב דוד שמחון, מנהל הישיבה התיכונית במרכז הרב בירושלים, הפיגוע שהתרחש במקום לפני עשור, שבו נרצחו שמונה מתלמידי הישיבה, היה אירוע מכונן. "אלה היו תלמידים צעירים שהיו בחדרי לימוד ובספרייה. זו לא מציאות שאתה אמור לחשוש בה ממשהו", מספר הרב שמחון, שנאלץ לזהות אז את הנרצחים ולבשר לתלמידיו.

"שחררנו את התלמידים בשעה 15:00 בערך כדי ללכת לכותל, וכששבו מהכותל הם המשיכו ישר לבית המדרש, שם הם התארגנו למסיבת ראש חודש שהייתה אמורה להתקיים באותו הערב", משחזר שמחון. "אני זוכר שישבתי במשרד שלי שנמצא בבניין אחר ושמעתי יריות. אמרתי למזכיר, והוא אמר שבטח שוב התחילו עם הנפצים. אמרתי לו: 'לא, אלה צרורות'. קמתי והתחלתי לרוץ לכיוון בית המדרש עם האקדח שלי, משם נשמעו היריות, ופתאום רץ לעברי תלמיד. 'הרב, יש פה מחבלים', הוא אמר.

"המחשבה הראשונה הייתה שבית המדרש מלא תלמידים וחייבים לעשות משהו. הצבתי את השומר כדי שיוודא שאף אחד עם נשק לא נכנס. נכנסתי לבית המדרש ופיניתי את כל התלמידים. אמרתי להם: העיקר להתרחק מהישיבה ככל האפשר. חלק הלכו לפנימייה ונעלו את עצמם, חלק רצו לכיתות לכיוון המשרד שלי. במקביל כבר הגיעה משטרה. כשהם ריכזו כוחות, הזעקתי את כל צוות הישיבה וערכנו ספירה שמית של התלמידים. באותו הזמן נעדרו בערך 12".

נתנאל פורמן (29) היה בזמן הפיגוע תלמיד השנה השנייה בישיבה הגבוהה, ובעצמו בוגר הישיבה התיכונית. "בזמן הפיגוע הייתי בחוץ", הוא מספר. "ירדתי מהפנימייה של הישיבה במרכז הרב וראיתי את המחבל נכנס. כלומר, ראיתי את ההתרחשות מההתחלה, כשהוא הגיע מהרחוב. הוא חצה את הרחבה בהליכה רגועה, ולרגע לא חשבתי שזה מחבל. היו לידי ארבעה תלמידים, אחד מהם יונדב הירשפלד שנרצח. המחבל נעצר ליד המדרגות, הניח את הארגז שבתוכו היה הקלצ'ניקוב, הסתכל למעלה ולמטה. עמדתי שני מטרים מולו, ניסיתי ליצור איתו קשר עין. אני זוכר שעמדה לי על קצה הלשון השאלה אם הוא צריך עזרה, אולי הוא מתבלבל בכתובת או שהוא מחפש מישהו. ראיתי שהוא לא קולט את המבט. התחלתי ללכת לכיוון בית המדרש, ואז הירי התחיל מאחוריי, ברעש מטורף. העוצמה הייתה כל כך חזקה, שאמרתי: לא יכול להיות שאלה נפצים. הוא פתח באש לכיוון החבר'ה שדיברתי איתם, אלה שאיתם צחקתי שנייה לפני כן. הסתובבתי בסלואו־מושן. מה שהפיל את האסימון היה הדם שהיה ליד הנעל שלי, שניתז מאחד הנרצחים או הנפגעים".

מה המחשבה הראשונה שחלפה לך בראש?
"המחשבה הראשונה שחלפה היא שאנשים באמת מסוגלים לבוא כדי להרוג. המחשבה השנייה הייתה: תברח, אין לך מה לעשות, תציל את עצמך. רצתי לתוך בית המדרש. הייתי בטוח שהוא גם ירוץ לבית מדרש. אמרתי לעצמי שלפחות אוכל להציל אנשים אחרים. צעקתי שיש מחבל. אני זוכר שהיה בחור שניסה להקים את החבר'ה, כי אנשים פשוט לא קלטו שזה פיגוע. הרי היה ראש חודש אדר, אז חשבו שאלה זיקוקים או נפצים. סגרתי את האור בבית המדרש. בהמשך התקשרתי למשטרה. הייתי בהיסטריה מטורפת".

תחושת חרדה

אלחנן כהן (25) היה בזמן הפיגוע בישיבה תלמיד כיתה י'. כהן, שאיבד שם שלושה מחבריו לשכבה, היה מי שנאבק בגבורה במחבל. כיום הוא אב לשתי בנות, רכז חברתי ומורה בישיבה התיכונית בדימונה, ואף מעביר הרצאות על הפיגוע במוסדות חינוך. "באותו יום, אני והחברותא שלי למדנו בבית המדרש, ועברנו לספרייה של הישיבה הגבוהה כדי להמשיך ללמוד גמרא בשל ההכנות למסיבת ראש חודש", הוא חוזר ליום הדרמטי.

"כשהתחלנו לשמוע קולות נפץ בחוץ, היינו בטוחים שמדובר בנפצים בגלל חודש אדר, אבל אחרי שני צרורות רצופים הבנו שמדובר ביריות. נהיה שקט מוחלט בספרייה, דממת מוות, דחפנו את הכיסאות אחורה וברחנו. הלכנו לאחת העמודות שצמודות לספרים והתכווצנו בפינה. בהתחלה המחבל נשאר בחוץ, התפללנו שלא ייכנס, אבל הוא נכנס. שמענו את הדלת נפתחת ונסגרת, והוא התחיל לירות לכל הכיוונים. ההרגשה באוויר הייתה של חרדה. בזיכרון שלי אין בכי או תחינות, אלא שקט מוחלט, רק רעש של יריות וריח של אבק שריפה. הבנתי שהמחבל נכנס ושאני חייב לברוח, אבל הייתי קפוא במקום.

"הייתי ילד קטן בן 15 ובאמת לא חשבתי שיש לי סיכוי. המחבל ירה לכל הכיוונים. בשלב מסוים הוא נכנס עמודה־עמודה וירה פנימה. אנחנו היינו במרכז הספרייה ולקח עשר דקות עד שהגיע אלינו. בשלב מסוים המחבל הגיע לעמודה לידנו וירה. דווקא כשהיה לידנו, פתאום נהייתי שלו, כאילו זה היה הדבר הכי נורמלי וטבעי למות. חוויתי שחרור. הייתי ממש מוכן למות, זה היה נראה לי הדבר ההגיוני. ואז ראינו אותו בפעם הראשונה. אני זוכר שהוא היה רחב, גבוה.

"ואז קרה נס. הוא נעמד מולנו ועוד לא טען את הנשק. היה רווח קטן, ובשבריר השנייה הזה החברותא שלי ברח וניצל. המחבל נעמד מולי, היינו פנים אל פנים, בינינו פער של שלושה מטרים. הוא טען את הנשק, ואני קפצתי עליו והחזקתי לו בקנה. הוא היה מופתע. הוא ניסה למשוך את הנשק ואני משכתי חזרה, ואז היה רגע של שקט והסתכלנו אחד לשני בעיניים. העיניים שלו היו שלוות, רגועות, הוא לא התבייש ממני, ואז שנינו הורדנו את העיניים ביחד, והיו כמה רגעים שכל אחד ניסה לדחוף את הנשק".

מה ניסית לעשות?
"לא הייתה שום מטרה, חשבתי שאני הולך למות, הרגשתי כאילו כוח עליון דוחף אותי. אחרי כמה רגעים כ הוא שלף את הנשק, זז, טען אותו והצלחתי להשתחל ולברוח. אני באמת לא יודע איך. ברחתי לחדר שלי בישיבה לצעירים וראיתי את החברים שלי אוכלים ארוחת ערב. זה היה אבסורדי: במרחק של 40 מטרים מחבל יורה כמו משוגע כבר כמעט עשר דקות, והם פשוט ישבו ואכלו ארוחת ערב כי הם היו בטוחים שאלו נפצים".

כהן הוגדר כפצוע קל, אך מעיד ש"נפשית, הפציעה הייתה יותר קשה. אני זוכר שעד סוף התיכון בקושי נכנסתי שוב לספרייה. הייתי מאמן את הגוף, נכנס כל פעם קצת, עד שהגוף שלי יתרגל שזה לא מסוכן".

עניין לא פתור

אחד הרגעים הקשים ביותר עבור הרב שמחון היה כשנקרא לזהות את תלמידיו. "כנראה לא הבנתי לקראת מה אני הולך", הוא משחזר. "כולם כבר היו בשקים בשורה. לא ציפיתי לראות כל כך הרבה תלמידים. מראים לי את הראשון – הוא שלי. השני – שלי. השלישי – שלי. הרביעי - שלי. בשלב זה ביקשתי לעצור, עמדתי ליפול. היה שם אחד, שחשבנו שנמצא בחדר ניתוח, ופתאום אני רואה אותו שם. ביקשתי שיכניסו את ראש הישיבה התיכונית הרב ירחמיאל וייס. אמרתי לו: 'המצב קטסטרופה. אני כבר ראיתי ארבעה הרוגים, אני לא רוצה להרים לבד את החמישי, אני רוצה שאתה תהיה איתי'".

בפיגוע נרצחו שלושה מתלמידי הישיבה הגבוהה וחמישה מתלמידי הישיבה התיכונית. איך מבשרים כזה דבר לתלמידים?

"כינסתי את התלמידים. הם לא ציפו לאסון בגודל הזה. אסור היה להגיד שמות כי לא כל המשפחות קיבלו את הבשורות. כך במשך שעתיים דיברתי עם התלמידים, ואין לי מושג מה דיברתי. בכיתי, דיברתי, פתאום התחלתי לשיר, וכל הישיבה שרה איתי. הישיבה הייתה ערה כל הלילה, הגיעו כל המפקחים והפסיכולוגים, וסביב חמש בבוקר קיבלתי אישור לומר את השמות. אחרי כל שם שקראתי, כל הישיבה פרצה בבכי. זה בכי שאני שומע עד עכשיו, שאי אפשר להבין אותו, בכי מסמר שיער. רק להגיד את השמות לקח יותר משעה, והגיע כבר הבוקר".

בבוקר הרב שמחון שחרר את תלמידיו לתפילה. "אני זוכר שאמרתי לתלמידים: 'איך נגיד עכשיו זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'? (פסוק בתפילת הלל שנאמרת בתפילת שחרית בראש חודש - מ"ה). אי אפשר היה להבין את זה בכלל".

מה לקחת מהטרגדיה הזו?
"שיש לנו כוחות עצומים. קמנו מזה בסופו של דבר. זו גם האמונה שלנו. עברנו את כל המשבר הזה בגבורה. ידענו להכיל את זה, להמשיך הלאה ולא ליפול".

"אנחנו כל הזמן משתנים, מתקדמים", מוסיף גם כהן. גם לאחר שסיים את בית הספר התיכון, המשיך עם עוד שני חבריו לישיבה הגבוהה. "ההחלטה להישאר בישיבה הגבוהה הייתה דבר ברור מאליו", הוא מספר. "לא עצרתי את החיים במקום שבו המחבל ניסה להפסיק אותם. זו ישיבה טובה ורצינית. אבל אחרי שנים אני חושב שיכול להיות שהיה לי שם עניין לא פתור. אלה שאלות שהתחילו לצוץ בשנתיים־שלוש אחרי שעזבתי את הישיבה".

היום, כאבא, אתה חושב על האירוע אחרת?
"למדתי מאוד לקבל רגשות. חלק משמעותי מהריפוי זה לא להדחיק רגשות כמו כאב או כעס או עצבנות, אלא לתת מקום לכל דבר".

פורמן עדיין לומד כיום בישיבה הגבוהה, נשוי ואב לשלוש בנות, וכצפוי זיכרון הפיגוע לא מרפה ממנו. "למדתי שבחיים צריך כל הזמן להמשיך קדימה ולא לעצור לרגע", הוא אומר. "לא סתם קיבלתי את החיים שלי במתנה, אז צריך לנצל את זה. זה דחף אותי קדימה".

בפרספקטיבה לאחור, אתה מסתכל על האירוע אחרת?
"מצד אחד, בכל פעם שאני מדבר על הפיגוע ונכנס לתיאור עצמו ולזיכרונות, זה נראה כאילו זה היה מזמן, אני לא מרגיש שעברו עשר שנים. מצד שני, זו נקודת ציון. כמו אדם שיש לו יום הולדת, והוא מסתכל אחורה כדי לראות מה הספיק לעשות השנה. אז בשבילי זה תמיד נמדד ביחס לנקודת הזמן של הפיגוע: איך הייתי אז, מה השתנה מאז. אני יודע שקיבלתי את החיים במתנה, ואני שואל את עצמי אם אני לוקח את המתנה כמו שצריך ובאמת מממש את היכולות שלי בשביל המשפחה שלי ובשביל עם ישראל. האירוע הזה מהווה מבחינתי סימן דרך בחיים שלי".