לא רק מירי רגב: סערות ומשברים ליוו את חגיגות יום העצמאות מאז ומתמיד

ראשית היה מצעד. אחר כך הגיעו חגיגות. ואז הגיעה מירי רגב עם התוכניות הגרנדיוזיות לחגיגות ה־70 של מדינת ישראל, והודעתה כי תשלב את נאומיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא המדינה ראובן ריבלין בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל בירושלים. הסערה לא איחרה לפרוץ כשיו”ר הכנסת יולי אדלשטיין הודיע כי יחרים את הטקס אם נתניהו ינאם. 
 

 אלא שסערות היו מנת חלקן של חגיגות יום העצמאות עוד מימי קום המדינה. בשנת 1949, בתום ויכוח קצר, החליטה הכנסת להכריז על ה’ באייר כעל יום העצמאות שייחגג מדי שנה. יום העצמאות, התבשר הציבור, יהיה יום שבתון כללי. ראש הממשלה הוסמך לפרסם את הוראותיו בדבר חגיגות העם ביום העצמאות. אחד מחברי הכנסת הציע להחליט כי במקרה שה’ באייר יחול בשבת, יום העצמאות ייחגג למחרת. מהצד השני נשמעו קולות על כך שיום העצמאות אינו יכול לחול בשבת. הפשרה הייתה: לא מחליטים אלא אם אכן יקרה כדבר הזה. 
 

החגיגות יצאו לדרך. הבידור לא היה בידור, והרמקולים לא פעלו. זיקוקי הדינור כללו רק כמה רקטות עלובות. “רבים שואלים זה את זה: ‘מה לעשות? כיצד חוגגים?’ דיווח כתב ‘הארץ’ בחיפה. ‘הצמאים לשמחה אמיתית פנימית, לא באו על סיפוקם’”, כתב תום שגב בספרו “1949, הישראלים החדשים”. השוטרים והסדרנים היו חסרי אונים. עד לשעות הצהריים הגיעו לתל אביב 300 אלף איש, כשליש מכלל האוכלוסייה בארץ. החום והלחות היו בלתי נסבלים. גוש האדם נמהל פתאום בפקק תנועה אדיר, והחלה קטטה. בין המתקוטטים: חברי הנהלת סוכנות, שרים וחברי כנסת שהיו בעלי כרטיסים לבימת הכבוד. שופט אחד נראה מטפס מעל למחסום, קונסול תפס את הכיסא של רעיית השר וכך הלאה. הרמטכ”ל דורי המתין על הבימה לבן־גוריון. שגב מציין כי ועדת חקירה בדקה את גורמי הכישלון והצביעה כעבור זמן על שורת מחדלים וליקויים בתכנון. חברי הוועדה, יגאל ידין, יעקב שמשון וישראל רוקח, המליצו לפטר כמה מהאחראים לארגון המצעד. רק עזריאל קרליבך אמר: “אפשר שבכישלון הזה הבריק איזה יופי עילאי”.

 

“שמחה ספונטנית”, קראו לזה באותם ימים, כלומר שמחה לא ממוסדת ולא מאורגנת. בירושלים, עד אותה עת, עיר ענייה ומוזנחת, נטושה וחצויה, התחיל תהליך הפיכתה לעיר בירה. בנייה לעולים והקמת מרכזים לאומיים כמו בנייני האומה, מרכז שלטוני ואתרי הנצחה כמו הר הרצל ויד ושם. בערב יום העצמאות נערכו טקס הנחת אבן הפינה לגלעד למגני ירושלים וטקס מסירת דגל העיר למגני ירושלים מטעם העירייה, וחולקו סמלים של משמר העם במגרש בית הספר לבנות ברחביה. בשעה 20:00 הועבר נאומו של ראש הממשלה ברדיו. המוני בית ישראל נצמדו למקלטים (כלומר אלו שהיו להם) והקשיבו לדברים: “המאמץ הצבאי של השנה החולפת הציל את יישובנו ונתן לנו את המדינה. גורל שני עמודי התווך של המדינה – עלייה והתיישבות – תלוי עכשיו במאמצנו הכלכלי”, אמר. 
 

והיו גם מסדרים חגיגיים, שידור נאום שר החינוך זלמן שז”ר לבתי הספר ומצעד של תלמידי העיר. במגרש ימק”א נערך מפגן ספורטיבי של צה”ל עם משיכת חבל ותחרויות ריצה, וקצת לאחר מכן נערכה קבלת אורחים במשרד הממשלה לצלילי תזמורת המשטרה. ב”חגיגה עממית”, כפי שזו הוגדרה בעיתון “דבר”, הופיעו אחרי הברכות והנאומים רקדני בלט של רינה ניקובה בליווי תזמורת “קול ירושלים”, להקת הצ’יזבטרון ולהקות נוער עם ריקודי עם. 
 

רגע לפני, העדה החרדית הספרדית פרסמה פשקוויל אזהרה זועם: “אחינו בני ישראל, הנה שוב מתכוננים הכופרים והפריצים לחוג את יום ה’ באייר לחג עצמאות שלהם אשר בדו מלבם ליום הוללות וסכלות ולריקודים טמאים ופריצות תערוכת אנשים ונשים כעצת בלעם הרשע”. זה, כמובן, לא העיב על השמחה. 

 
 

בשנת 1954 עבר חוק יום העצמאות ברוב קולות ובהתנגדות של ח"כ יזהר הררי מטעם המפלגה הפרוגרסיבית. החוק נועד להעתיק את חגיגות יום העצמאות בשנה שבה ה’ באייר חל בשבת - ליום חמישי ולא ליום ראשון. ראש הממשלה משה שרת הדגיש כי חוגי הצבא הציעו להקדים את מועד החגיגות כיוון שבגלל השבת לא יוכל הצבא לערוך את מפגניו ביום ראשון. בוויכוח על החוק השתתפו שלושה דוברים מהסיעות הדתיות, ושלושתם קיבלו בברכה את הצעת החוק. רק ח”כ הררי המשיך להתנגד בטענה כי החוק צריך לשרת את הציבור לטווח הרחוק, ואין לשנותו לפי צרכים מקריים ודרישות מקריות. “רק בעוד 28 שנה יחול יום העצמאות בשבת, ודייה לצרה בשעתה”, אמר שרת. 
 

ב־1955 נפתח יום העצמאות באופן חגיגי במיוחד: בשבעה מטחי אש מעל אוניות חיל הים. כל מטח סימל שנת קיום אחת של המדינה הצעירה. באותו לילה נערך מפגן ימי של אוניות חיל הים בחיפה. ב־1957 עמד במרכז החגיגות, כמקובל, מפגן כוח של צה”ל, כשקיצוצים דרסטיים בתקציב נתנו את אותותיהם. המצעד הצבאי המרכזי נערך בשעות שלפני הצהריים. במטרה לאפשר לאזרחים לחזות בנוחות במפגן, מסלולו הוארך ועבר ברחובות הראשיים של העיר. בגלל קיצוצים תקציביים, התקבלה ההחלטה לוותר על הקמת בימת המוזמנים שעליה ישבו בעבר נציגים נבחרים, נציגי משלחות דיפלומטיות, נציגי צה”ל, נכי צה”ל והורים שכולים. תקציב החגיגות היה רזה במיוחד ועמד על 25% מהתקציב של השנה שחלפה. 
 

ב־1959 עדכנו חברי ועדת יום העצמאות הבין־משרדית שעם כל הכבוד לעצמאות, קודם כל צריך להתחשב במצבו הריאלי של כיס המדינה, ולכן מספר המוזמנים הרשמיים לאירועים החגיגיים יצנח דרמטית. פתיחת החג הרשמית על הר הרצל התקיימה בהשתתפות כ־1,500 מוזמנים בלבד, בניגוד להמונים בשנים עברו. הזיקוקים נורו מהבירה ולא מעל הר הרצל. גם מסיבת הגן של נשיא המדינה יצחק בן צבי נותרה צנועה במונחים של אז, עם 2,000 איש בלבד.

במאורע המרכזי, הוא המצעד הצבאי, הכריזו אנשי הוועדה שלא יוצגו נשק חדיש או שיטות לוחמה חדשניות, "אלא יופגנו קיומו וכוננותו המתמדת של צה"ל". מבין פקידי המדינה, לתשומת לבה של שרת התרבות, הוזמנו 31 איש בלבד בדרגות הבכירות ביותר. 50 אלף לירות, זה מה ששילם הציבור בסך הכל לחגיגות.

 

ב־1962 לבשה תל אביב חג חלקי מאוד. צמצום החגיגות נבע הן מקיומו של מצעד צה”ל בעיר שהיווה את האטרקציה המרכזית בחגיגות, והן בגלל אסון פורים בכיכר דיזנגוף, שבו נפצעו עשרות חוגגים מהתמוטטותה של במה. החגיגות התקיימו בעיקר בשכונות ובפרברים. כמו כן, נפתחו במות ופינות זמר במרכז העיר, מוקדי השמחה המקוריים. ב־11 הבמות שהוקמו הופיעו 150 אמנים, זמרים ונגנים. 
 

ב־23 באפריל 1963 הנשיא יצחק בן־צבי הלך לעולמו, והוועדה לחגיגות יום העצמאות החליטה לבטל את העצרות החגיגיות, המסיבות, הנשפים, במות הבידור ותהלוכות הלפידים, הפיקניקים והזיקוקים. התפילות החגיגיות, חידון התנ”ך העולמי לנוער וטקס הדלקת המשואות המסורתי בערב החג, חלוקת פרסי ישראל, במות ההסברה וכמובן אירוח ילדים במחנות צה”ל - נותרו על כנם. האמרגנים הפרטיים יצאו מהכלים והחליטו לדחות את האירועים ביומיים בלבד, עם התוכנית המקורית. 
 

ב־1968, יום העצמאות ה־20, נערך המטס הראשון בירושלים. דוד בן־גוריון סירב לקבל את פרס ישראל. “לא מגיע לי לקבל פרס בעבור מילוי חובתי לארצנו”, הוא כתב אל שר החינוך זלמן ארן. באותה שנה נקבע יום ירושלים, במלאות שנה לשחרור העיר. ב־1978, יום העצמאות ה־30, נערך יום העצמאות הראשון מאז עליית הליכוד לשלטון. לטקס הדלקת המשואות נבחרו צאצאים של מנהיגי מחתרות ולא דמויות אנונימיות, כנהוג. בצמרת הביטחונית והצבאית התנהל ויכוח סוער: האם לערוך מצעד או לא? בסופו של דבר התקבלה ההחלטה לערוך מסדר צבאי ומצעד של ותיקי המחתרות באצטדיון האוניברסיטה העברית בגבעת רם.

 

ב־1983 העלה ראש הממשלה מנחם בגין הצעה: להשיב את מצעד צה”ל, שהופסק מאז מלחמת יום הכיפורים. זה קרה בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. בגין היה משוכנע שהמצעד יעלה את מורל האומה. צה”ל התחיל להיערך למצעד, אבל הרעיון דלף לתקשורת, וביקורת ציבורית נוקבת התעוררה נגד קיום המצעד. בעקבות הביקורת, בגין ויתר על שאיפתו.
 

ב־1988 נבחרה מגילת העצמאות כנושא שילווה את חגיגות ה־40 למדינה. “הכנסת צריכה להתערב בדחיפות בעבודת ועדת הטקסים והסמלים ולקרוא את הממשלה לסדר”, אמר ח”כ דוד מגן בישיבה שנערכה בכנסת בדצמבר 1987 בנושא האירועים החגיגיים לציון שנת ה־40 למדינת ישראל. “באיזו עזות מצח משקיעה הממשלה הון עתק בארגון חגיגות מעוררות מחלוקת ובארגון נסיעות של עסקנים שונים, תוך החמצת ההזדמנות להביא לאחדות העם, לגיבושו ולהעלאת מצב רוחו?” לבסוף בישר מרכז ההסברה והוועדה לאירועי יום העצמאות על כך שמפגן הצדעה של חיילי צה”ל משנת 1988 לחיילי צה”ל משנת 1948 הוא שיעמוד במוקד אירועי יום העצמאות וייערך באצטדיון רמת גן.

 

ב־30 באפריל 1998 עטתה ירושלים חג. “פעמוני היובל”, האירוע המרכזי לחגיגות שנת היובל למדינה, יצא לדרך עם שלל אפקטים מיוחדים, ובהם אחד מלהיב במיוחד: שכר מופלג לחלק מהאמנים המשתתפים. ריטה נבחרה לשיר את “התקווה”, על פי פרסומים, בעבור 70 אלף שקלים. בעקבות 

הביקורת הקשה פרשה ריטה מהחגיגות ולבסוף חזרה בעקבות שיחה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו והודיעה כי תתרום את הכסף לצדקה. כ־2,000 זמרים, רקדנים ושחקנים נטלו חלק במופע השנוי במחלוקת של להקת המחול בת שבע, לאחר שהסיעות הדתיות דרשו לבטל או לפחות לשנות את הריקוד “אחד מי יודע” במופע “אנאפאזה” של אוהד נהרין. השתלשלות האירועים הביאה בסופו של דבר לביטול הופעתה של הלהקה. ראש עיריית תל אביב, רוני מילוא, הודיע בעקבות ביטול המופע על פרישתו מהליכוד ועל הקמת מפלגת המרכז. עמותת אירועי היובל, האחראית על האירועים, כיכבה בדוח מבקר המדינה לאותה שנה. בין הסעיפים הבולטים: דילוג על מכרזים ושכר מופלג למקורבים. 
 

לרגל שנת ה־60 של המדינה, נבחר דור העתיד כנושא המרכזי. בדצמבר 2007 הכריז פורום מוסדות התרבות בישראל חרם על חגיגות ה־60 כמחאה על הקיצוצים בתקציב התרבות, אך כשבועיים לאחר מכן חזר בו לאחר שהגיע להסכמה עם משרד האוצר. “כ־70% מתושבי ישראל אינם מעוניינים שכסף רב יבוזבז על חגיגות ה־60 למדינת ישראל”, כך עלה מסקר שערך החוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. 69% מהנשאלים סברו כי אין זה ראוי להוציא סכום כסף כזה על החגיגות ויותר מ־75% (מבין מי שסברו שאין זה ראוי) סברו כי היה ראוי להקצות את הכסף לטובת סעיפים חברתיים מובהקים בתקציב המדינה כגון סל התרופות, קידום מערכת החינוך בישראל, אוכלוסיות נזקקות. תקציב החגיגות עמד בסופו של דבר על כ־140 מיליון שקלים, כלומר כ־25% מאלו שהיו בעשור שקדם להן.